Drown In His Eyes-וואן דיירקשן

פרק 40:

"מה הקטע שלך הארי..?! מה עשיתי לך שאתה כזה מגעיל אליי..?!" התעצבנתי..

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~"כלום קייטי....שכחי מזה..." הוא אמר בקול מתנשא....

גילגלתי את עייני בעצבים....

"אולי תרגעו שניכם..?" הרגיע ליאם..

נאנחתי..

מה הקטע של הארי?!

מה עשיתי לו שהוא מתייחס אליי ככה?!

יואו!

זה מטריף אותי!!!

הגענו חזרה הביתה..

נכנסתי דרך הדלת..

לואי קפץ עליי בחיבוק דוב ועם מלא שאלות..

"אז...איך היה..? מה עשית...? היה נחמד..? קיבלת מכות ממישהו..?! את רוצה שאני אפוצץ אותו...?" הוא התקיף בשאלות והרים את פניי...

בודק אם הן חבולות..

"לואי...אני בסדר בייבי...." חייכתי.

"מה זהו?! שתפי!! איך היה מה עשית..?" שאל בהתעניינות...

"מישהו קיבל ממני חבטה...אבל בטעות אני נשבעת..." נאנחתי..

"מ...מה..?" הוא היה נראה מופתע כהוגן...

"כן.." השפלתי את מבטי...

"איך...?"

"התחלתי לחבוט בשק החבטות שליאם אמר לי לחבוט בו...ואז כל מיני זיכרונות לא כאלו נעימים התחילו לעלות לי...אז התעצבנתי...מאוד...מאוד...ואז הגיע איזה מישהו...והוא התחיל לרדת עליי....ואז....הוא צחק צחוק כמו של...." לא יכולתי להגיד את שמו אפילו..

"כמו של מי?"

"כמו של מייקל.." אמרתי בגועל..

"ובקיצור התקרבתי אליו וחבטתי בפניו...פשוט איבדתי את זה באותו הרגע...אני מצטערת לואי.....אתה שונא אותי..?" שאלתי בקול חנוק..

"ברור שלא! אם חבטת בו סימן שמגיע לו על זה.." הוא אמר בגאווה וחיבק אותי....

אחרי שדיברנו עוד קצת והאחריי שהתקלחתי התיישבתי בחדר...

שלפתי את הגיטרה והתחלתי לנגן את השיר

You And I

של הבנים...

ואז נשמעו קולות שהצטרפו אליי לשירה..

הסתובבתי לאחור וראיתי את זאיין,הארי ליאם נייל ולואי כולם שרים...

ראשם הציץ בדלת חדרי...

אחרי שהשיר נגמר הם נכנסנו כולם לחדר..

"לא ידעתי שאת יודעת לנגן ככה קייטי.." אמר זאיין וליאם הנהן..

"תודה..?" גירדתי בעורפי ממבוכה...

אחרי עוד כמה מחמאות הם יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד..

שמעתי כמה שירים באוזניות מהפלפון ונרדמתי...

~למחרת בערב~

"למי בא ללכת למועדון או משהו כזה..?" הארי אמר משועמם..

"דווקא מתאים לי לצאת לאנשהו עכשיו.." אמר זאיין וליאם ונייל הנהנו..

"לואי..? אתה בא איתנו..?" שאל הארי ולא שאל אותי אפילו...

"אממ...אני..." גימגם לואי..

כל כך נפגעתי מהארי...

אני עמדתי שם....

ואני לא שמעתי אותו שואל אותי...

כאילו שאני לא קיימת עבורו...

בחרתי לעלות למעלה...

נעלתי את דלתי..

נשכבתי על מיטתי...

מה עשיתי לו..?

למה הוא שונא אותי כל כך..?

הדמעות לא איחרו לבוא...

הם גלשו במרוד עייני והגיעו לצווארי...

אני נפגעת מהדברים האלה..

שאם כולם יוצאים אז הם לא מזמינים אותי..

לא מדברים איתי..

אפילו לא מסתכלים עליי...

כאילו אני אוויר...

עצמתי את עייני בחוזקה..

נותנת לדמעות לצאת...

"קייטי..?" נשמע קולו של הארי..

החלטתי להתעלם....

"את מוכנה לפתוח את הדלת...בבקשה..?"

"לא...לך למועדון הזה שלך.." אמרתי וגילגלתי את עייני האדומות..

הוא נאנח..

"נוו קייטי! מה הפאקינג בעיה שלך לפתוח את הדלת?!" הוא צעק..

"אני מנסה לדבר איתך..! מנסה להתחבר אליך איכשהו! אבל אתה רק מרחיק ופוגע....לך לעזעזל הארי..!" צעקתי והכנסתי את ראשי עמוק בכרית...

נשמע שקט של כמה שניות...

"בבקשה...תפתחי..." הוא אמר ודפק בחוזקה על הדלת....

"זה לא שווה את זה הארי...לך...." אמרתי בקול חנוק...

מנסה לא להשמיע את קול הדמעות...

הוא נאנח שוב...

ואז נשמעו צעדים מתרחקים...

עצמתי את עייני....

ניגבתי את דמעותיי...

אני יכולה להפגע להדברים הכי קטנים..

בין אם זה לא להזמין או להגיד מילה לא במקום או לבין לפגוע בי פיזית...

אולי אני מוציאה את עצמי בתור חזקה...

חסינה..

אבל זה לא תמיד..

אי אפשר להיות חזק וגיבור תמיד...

לכל גיבור יש יום שבו הוא נפצע או חושב על לוותר על הכול..