הורד האדום

פרק 1

הגשתי את האוכל לסועדים בשולחן וחייכתי בנחמדות. אני אוהבת לעבוד בדיינר הקטן והבייתי שנמצא בקצה העיר, ואחד מההטבות בעבודה הזאת היא לראות אנשים משונים ומעניינים. פעם ראיתי נערה צעירה ויפהפייה שהצליחה להקסים את כל האורחים בדיינר, גם בגלל המראה שלה, וגם בגלל היכולת שלה להפנט. ופעם אחרת ראיתי אדם גבוהה בעל שרירים גדולים וחרבות שהיו שוות לאורך גופי.
לוחמים משונים לא היו דבר חדש, אבל נדיר היה לראות אותם סתם ככה ולא עושים את עבודתם.
לפני הרבה שנים השער בין עולם המפלצות לעולם שלנו נפתח, ומפלצות רבות פלשו לעולמנו ועשו אנדרלמוסיה גדולה. אז הלוחמים הטובים ביותר בעולם הקימו את אירגון לנ"ל, שפרושו: לא נוותר לעולם. בכל מדינה בעולם ישנה אגודה ובה לוחמים מכל קצוות תבל, והעבודה שלהם היא להרוג את המפלצות שפלשו לעולמנו.
תמיד מסקרן לראות לוחמים ולוחמות כאלה, ואפילו יותר מרתק, לשמוע מה יש להם לספר. בערבים, תמיד יש 'בית סיפורים' בעיר שבו נמצא לוחם ומהפנט את כולם בסיפור חייו, או איך שרד ונלחם במפלצות במסע האחרון שלו.
"ההזמנה של שולחן חמש מוכנה!" אמר הטבח, ואני ניגשתי את מאחוריי הדלפק כדי לקחת את צלחות.
"זה השולחן שלי בדרך כלל" אמרה חברתי שרי, בזמן שניקתה את הדלפק במטלית לחה וחייכה אלי. "אבל בגלל שאני מנקה, אני אתן לך לקחת את ההזמנה" חיוכה של שרי התרחב, ואני הרמתי גבה.
"אוקי..." אמרתי בחשד ולקחתי את הצלחות. משהו בחיוך של שרי נתן לי הרגשה שהיא זוממת משהו. וכשהגעתי לשולחן חמש, הבנתי למה היא חייכה כמו שחייכה.
שלושה לוחמים ישבו בשולחן, שני בנים ובת. הנערה לבשה חצאית מיני שחורה ושריון כהה שדמה לחולצת בטן. שערה הג'ינג'י היה אסוף בקוקו גבוהה, עיניה בהקו באדום מסוכן, ועל מותנה היתה חרב ארוכה שנחה בבטחה בתוך נדן עשוי עור. הנער שישב לצידה היה שרירי במקצת, אבל לעומת הבחורה, הוא לא לבש שריון. הוא לבש חולצה שחורה, מכנסיים שחורים, מעיל עור שחור ונעל מגפיי רוכבים שחורים. שערו השחור היה פרוע, ורק עיניו היו אפורות בהירות. הלוחם האחרון שישב סביב השולחן נראה בן שלושים וארבע. הוא היה שרירי ביותר, עד שנראה שהשרירים מתחת לחולצתו הכחולה בהירה מאיימים לקרוע אותה. הוא לבש מכנסיי ג'ינס כהים, ונעל נעליי ספורט שחוקות משימוש. שערו היה צבוע בכחול כהה ועיניו תאמו לצבע שערו.
לשלושת הלוחמים היה קעקוע על הצוואר בצורת ורד אדום שלו נשר עלה כותרת אחד. הסמל של האגודה של המדינה שלנו, איטליה.
ניסיתי שלא להתרגש יותר מידי כשהגשתי להם את האוכל, ולא להיבהל כששלושתם החלו לאכול באופן ברברי. הם נראו כאילו לא אכלו ימים, והנערה אפילו נאנחה בתענוג כשטעמה מהסלט וההמבורגר שלה.
"כל כך טוב" היא אמרה והמשיכה לדחוס אוכל לפיה, לוקחת לגימה מהירה מהשתיה שלה וממהרת לחזור לאכול.
"אני יכולה להביא לכם עוד משהו?" שאלתי בהיסוס. השלושה לא נראו כאילו רצו שיפריעו להם.
"לא תודה, אם נרצה משהו נוסף נקרא לך" אמר הלוחם בן השלושים וארבע, ואני הנהנתי במבוכה והלכתי משם. נעמדתי מאחורי הדלפק והספקתי להכין ברד צבעוני לילד קטן לפני ששרי פנתה אלי.
"נו? אז מה הסיפור שלהם?" היא דחפה אותי בידידות במרפקה. היא ידעה שאני מאוד אוהבת את הלוחמים, אבל אני משכתי בכתפיי.
"לא רציתי לשאול, הם נראו כאילו לא רצו שיפריעו להם" השבתי בזמן שהגשתי ללקוח שישב בסמוך לדלפק קפה ומאפה. "הם נראו רעבים מאוד"
"הם בטח עברו הרבה לפני שהגיעו לפה" הנהנה שרי. "מה שהופך את זה ליותר מעניין"
"כן, אבל זה לא מנומס" אמרתי והבטתי בשרי באזהרה. היתה לה נטייה הרסנית לעשות שטויות. אבל היא רק הביטה בי ונאנחה בכניעה.
"בסדר, אני לא אשאל אותם. אבל תודי שזה מסקרן לראות כאן שלושה לוחמים ביחד. אני לא חושבת שזה קרה אי פעם"
הנהנתי ושלחתי לעברם מבט מסוקרן. באמת אף פעם לא היו פה כל כך הרבה לוחמים בו זמנית. התמזל מזלנו אם היו פה לוחמים על בסיס דו שבועי, אבל הנורמה כאן זה לוחם אחד בכל חודש, אם לא פחות. שלושת הלוחמים באמת עוררו השתהות, ולא רק בקרבנו, המלצריות. כמעט כל הלקוחות בדיינר הביטו בלוחמים החמושים והתלחששו בינהם. כנראה שלא רק אני הייתי סקרנית לדעת על המסע המרעיב שממנו חזרו.
הדיינר נמצא בסמוך ליציאה מהעיר, כך שהלוחמים שבאים לאכול כאן הם רק כאלה שחוזרים מהמסעות המתישים שלהם ומחפשים מקום שבו יוכלו לנוח ולאכול.
"הי! מלצרית!" נופף לי הלוחם בן השלושים וארבע והעיר אותי מהמחשבות. מיהרתי לגשת אליו ביראה, והנערה שישבה לצידו גיהקה כשגמרה במהירות את השתיה הקלה שלה. "אפשר לקבל עוד מהפנקייק הטעים הזה?" הוא שאל וחבריו לשולחן הנהנו בהסכמה. הנהנתי לאישור, ואז כיחכתי בגרוני על מנת להתעשת.
"עוד משהו?" שאלתי, והנער בשחור מיהר לדבר.
"כן, אני אקח עוד מהמשקה המוגז הזה, ואת קינוח סופלה השוקולד" הוא אמר ואני רשמתי את ההזמנה בפינקס הקטן שלי.
"ואני אקח לקינוח את הקרפ הצרפתי, עם הרבה סירופ" אמרה הנערה.
"אז אני אקח את קפה ומאפה שוקולד" אמר הלוחם בן השלושים וארבע ואני רשמתי והנהנתי אליהם. נתתי את ההזמנה לסו-שף וחזרתי אל הדלפק.
"הצלחת להוציא מהם משהו?" שאלה שרי בסקרנות ואני הנדתי בראשי.
"לא. אם את כל כך סקרנית, למה שלא תלכי לשאול אותם בעצמך?" שאלתי ושרי משכה בכתפיה.
"אוקי" היא אמרה ויצאה מאחורי הדלפק.
"לא התכוונתי לזה ברצינות!" לחשתי לה, אבל היא כבר היתה בחצי הדרך לשולחן מספר חמש.
היא קטעה את הלוחמים בעיצומה של שיחה ושאלה כמה שאלות שלו הצלחתי לשמוע. הלוחמת בשריון אמרה משהו וחייכה כאילו בהתנצלות. הלוחם בשחור גלגל עיניים ומלמל משהו, והלוחם השרירי הנהן ואמר גם הוא משהו. שרי הנהנה בהבנה וחזרה אל הדלפק עם חיוך מסתורי נסוך על פניה.
"מה הם אמרו?" לא הצלחתי לעצור את עצמי מלשאול, וחיוכה של חברתי התרחב.
"חוץ מזה שהם מאוד רעבים? הם אמרו שזה עניין סודי ואסור לחשוף פרטים. אבל אולי בבית הסיפורים שבמרכז העיר אוכל למצוא כמה סיפורים מהמסעות הקודמים שלהם" נאנחתי. כמובן שהיה אסור להם לחשוף פרטים, כמה טפשי מצידי אפילו לחשוב על לשאול.
הגשתי להם את שאר האוכל, ולאחר שהם גמרו, שילמו והלכו כבר נגמרה המשמרת שלי.
"ניפגש הערב בבית הסיפורים?" שאלה שרי ואני חייכתי והנהנתי. לאחר שהחלפתי את תלבושת המלצרית שלי בבגדים רגילים, יצאתי מהדיינר עם אייס קפה ונכנסתי אל המכונית שלי. לאחר כמה דקות של נסיעה הגעתי לבסוף הביתה, וכנראה שלא בזמן המתאים.
"זהו זה! אני עוזב!"
בכניסה לבית עמדו אחי הגדול ואימי. לצד אחי היתה מזוודה כהה, וזה לא היה סימן טוב.
לאחי ואימי תמיד היו... מחלוקות. בנוגע לחברים שלו, לבית הספר, לכסף שהוא מבזבז, ולעוד עשרות דברים אחרים. אבל נראה שאימי סוף סוף הגיעה לגבול.
"אתה לא הולך לשום מקום!" אימי צעקה, אבל אחי אחז במזוודה שלו והסתובב כדי ללכת. וכשהוא הבחין בי הוא קפא במקומו.
"טרוי" אמרתי והתקרבתי אליו באיטיות. "אולי נדבר על זה? אתה ואני. אתה לא צריך לעזוב"
"לונה..." הוא אמר. "אני לא יכול להישאר כאן יותר, אני חייב לעזוב"
"אתה לא חייב! אנחנו יכולים לסדר את זה! אם רק תגיד לי מה קרה- "
"הרבה דברים קרו" הוא משך בכתפיו. "ושלא תחשבי שאני עוזב בגללך או בגלל אמא. יש משהו שאני חייב לעשות, ואני חייב לעשות אותו לבד"
"לא אתה לא!" אמרתי והגעתי אליו, ידיי רעדו. "לא אתה לא..."
"אולי אני אפילו אבוא לבקר אותכן" הוא חייך חיוך נטול הומור ונשק למצחי. "להתראות לונה"
"אתה ממש לא עוזב!" אימי אמרה מאחוריו נחרצות. "אתה תחזור הנה! לפחות תגיד לי לאן אתה הולך!"
טרוי התעלם ממנה וצעד לעבר הכביש, איפה שהמכונית הכחולה שלו חנתה. התחלתי להרגיש עיקצוצים בעיניי, זהו? אז ככה זה הולך להיגמר? הוא פשוט הולך לעזוב?
אחי הכניס את המזוודה אל תא המטען ונכנס אל המכונית. הוא התניע, שלח אלי ואל אמא מבט אחרון, ואז האיץ במכונית ונסע משם. אימי התנשפה בחוסר אמון וזעם וחזרה אל תוך הבית. אבל יכולתי לשמוע בהתנשפות שלה רעד של בכי. אני מיהרתי למחות את הדמעות המלוחות ולנשום עמוק. טרוי בטח הלך לישון אצל חבר או משהו, הוא בטח יחזור בעוד שבוע, אם לא פחות. ניסיתי להישאר חיובית כשנכנסתי גם אני אל הבית וסגרתי אחרי את הדלת. לא רוצה להאמין שאחי הגדול נעלם לתמיד.
אימי הסתגרה בחדרה לאחר שאחי עזב, אבל אני מיאנתי לעשות כמוהה. במקום זאת הוצאתי את הזבל, תליתי כביסה, שטפתי כלים, ורק לאחר שהכנתי ארוחת ערב לשתיינו הרשתי לעצמי להתיישב על הספה בסלון ולהדליק את הטלוויזיה.
אכלתי את חביתת הירק שלי בעודי צופה בשדרנית הטלוויזיה מדברת על משבר תקיפת המפלצות בצפון המדינה, ועל כך שנאלצו לפנות שלוש ערים כדי למנוע מהאזרחים להיפגע. קבוצה של לוחמים כבר נשלחה לשם, וכולם מקווים שהסיפור יגמר בטוב.
"עכשיו, כמו שכולכם יודעים" אמרה השדרנית. "אנחנו כמעט בסוף השנה, מה שאומר שמועד 'תחרויות הכוח' של הלוחמים הולך ומתקרב. אנשים כבר החלו להמר, וכולם מתרגשים לקראת התחרויות השנה. וכיוון שהשנה היא השנה המאה וחמישים להקמת האגודה שלנו, המאסטר הסכים לערוך מסיבת עיתונים שתיתן לנו תשובות לשאלות שכולנו תמיד רצינו לשאול לגבי התחרויות האלה. מסיבת העיתונאים תערך בעוד יומים, ותשודר כאן בשידור ישיר"
הרמתי גבה בזמן שגמרתי לאכול. המאסטר של אגודת 'הורד האדום' אף פעם לא דיבר אל המצלמות של העיתונאים. כן, צילמו אותו כמה וכמה פעמים, ותמיד הראו אותו לפני תחילת תחרויות הכוח, אבל הוא אף פעם לא התראיין אצל העיתונאים, לא שידוע לי. מה שגורם לתחרויות הכוח השנה לסקרן אפילו עוד יותר, מה המאסטר רוצה לומר לכולנו לגביהן?
מאז ומתמיד תחרויות הכוח היו דבר מסתורי. בכל סוף שנה, הלוחמים בכל אגודה בעולם התחרו בתחרות שקבעה מי מהם החזק והעוצמתי ביותר. התחרויות הראשוניות היו כל אגודה לבדה, וכשהוכתרו שלושה מנצחים לכל אגודה, קיבצו את כל המנצחים מהעולם להילחם זה בזה כדי לקבוע מי החזק ביותר בעולם. התקשורת דאגה לתעד ולשדר הכל, אבל בפועל, אף אחד לא באמת ידע מה קורה אחרי שהמנצח מוכתר. הוא מקבל פרס? הוא עובר למקום אחר? הוא נכנס למועצה העליונה של האירגון? אף אחד לא ידע.
באיזשהו אופן, התחרויות היו כמו תוכניות ריאלטי. הן שודרו בטלוויזיה, אנשים בחרו את הלוחם או הלוחמת האוהבים עליהם, ויש כאלה שהימרו על ניצחון של אחד מהמתמודדים. היו ראיונות של חלק מהמנצחים והמפסידים, והלוחמים שהתראינו הפכו מפורסמים מאוד. אפילו נמכר עיתון מיוחד שבו מסוקר כל מה שקורה ב'עולם הלוחמים' כביכול בכל שבוע, ובו היו תמונות ואפילו סיפורים על מסעותיהם של הלוחמים להריגת המפלצות המאיימות.
אני מכורה למגזין הזה, ולכל מה שקשור ללוחמים. אני אפילו יודעת בעל פה את שמות הלוחמים שניצחו בתחרויות לאורך כל השנים, ואני תמיד נהנת לראות שוב ושוב ראיונות של הלוחמים האהובים עלי בתקשורת. אני ממש מתרגשת לגבי הראיון של המאסטר בעוד יומיים, מאוד סיקרן אותי לדעת מה הדברים הראשונים שהוא יגיד לתקשורת כשאלה יתנפלו עליו בשאלות כמו חיות רעבות.
אחרי שהתקלחתי השארתי לאמא פתק וכתבתי לה שהלכתי לבית הסיפורים עם שרי, יצאתי מהבית והלכתי ברגל לעבר בית הסיפורים שהיה במרחק שתיי רחובות מהבית שלי.
בית הסיפורים נראה כמו בר רגיל. יש שם שולחנות וכיסאות גבוהים, שני שולחנות סנוקר, ואפילו בר משקאות חריפים. אבל בכל ערב מישהו אחר בא ומספר סיפור על הלוחמים. כולם משתתקים כשמספר הסיפור מדבר, וכמעט כולם שואלים שאלות לגבי הסיפור בסופו. כל האנשים בבר באים רק כדי לשמוע את הסיפורים, וכשלוחם בכבודו ובעצמו מספר את הסיפור שלו, כולם במקום מרותקים למה שיש לו להגיד.
כשהגעתי לבית הסיפורים סרקתי אותו בחיפוש אחר שרי, וכשאיתרתי אותה לבסוף יושבת ליד אחד השולחנות ניגשתי אליה וחיבקתי אותה.
"שלום גם לך" אמרתי, והיא חיבקה אותי חזרה והרפתה ממני כדי לאפשר לי להתיישב לצידה.
"יש לך מזל, המספר עומד להתחיל" היא אמרה, ולפתע האורות בבר החלו להחלש, סימן לכך שהסיפור מתחיל.
זרקור האיר על המספר שישב על כיסא עץ במרכז הבמה הקטנה שבקצה בית הסיפורים. הוא נראה בסביבות גילאי השלושים, וכשהוא קירב את המיקרופון אל פיו כולם בבית הסיפורים השתתקו כדי להאזין לסיפורו.