הורד האדום

פרק 41

הידקתי את ידו והתחלתי לרוץ. להגנתי, רצתי הכי מהר שאני יכולה, ותוך דקות כבר הייתי מחוץ להוליווד. נסיעה של שעות לקחה לי כרבע שעה ריצה, אבל זה בהחלט היה מתיש. הצלחתי להביא את רגולוס לפתח בניין המועצה הגדולה ונשפתי אוויר. 
"תחכי כאן, אני עדיין צריך שתחזירי אותי" הוא אמר וצעד קדימה. 
"מה אני? סוג של מונית או משהו?" שאלתי, והוא הרים גבה כשהביט בי. 
"אם את רוצה לנסח את זה ככה, אז כנראה שכן" ולבש שוב את משקפיו. מתי הוא הספיק להוריד אותן? 
הבטתי בו בסלידה, אבל הוא התעלם ופתח את דלת המועצה. אני לא יכולתי לעמוד בסקרנות והצצתי פנימה. זה נראה ממש כמו ארמון, עם רצפה עשויה שיש, אולם כניסה גדול וגרם מדרגות רחב שהוביל מעלה לקומה העליונה. רגולוס לא טרח לסגור אחריו את הדלת כשפנה אל המדרגות במהירות אלגנטית, ואני התקדמתי אל פתח הבניין. הוא לא יצעק עלי אם אני אציץ פה מעט נכון? 
הכנסתי את ראשי פנימה וסרקתי את המסדרונות משני צידיי הכניסה. החלטתי ללכת לבדוק את המסדרון השמאלי, והלכתי בהיסוס בעודי סורקת הכל. היה שקט מידי, ואני הנחתי שזה בגלל שכל החיילים נלחמים עכשיו במפלצות. כמו שאני צריכה לעשות! למה אני בכלל מתעכבת כאן? 
הרמתי את מבטי על אחד הציורים הגדולים שהיו תלויים על אחד הקירות. זה היה ציור של שלושת מייסדיי לנ"ל נלחמים במפלצות. כולם החזיקו חרבות, ולכולם היה את אותו מבט בעיניים. תעוזה? אומץ? אולי נחישות? 
"ציור יפה נכון?" שמעתי לפתע מישהי מאחורי וקפצתי בהפתעה. "תמיד תהיתי איך שלושתם היו בחיים האמתיים" 
הסתובבתי וגיליתי חברת מועצה עומדת מאחורי, מביטה בציור הגדול כשידיה שלובות מאחורי גבה. שערה האדום הגועש היה אסוף לפקעת הדוקה, ועיניה החומות בהקו באור הלילה שנכנס מהחלונות. היא לבשה מעיל כנפות כמו רגולוס, רק ששלה היה בצבע תכלת מעוטר בעיטורים זהובים. היא לבשה גם מכנסיים שחורים צמודים ומגפים שחורות גבוהות. לא היה עליה כלי נשק, אבל בגלל הכוח שיש לה, היא גם לא היתה צריכה אותם. 
"חברת המועצה איילין" אמרתי. 
"זאת אני" היא חייכה. איילין היתה בערך בגילה של אימי, אבל נראתה יותר מבוגרת ממנה. "ומי את?" 
"אני מתנצלת, זה פשוט שחבר המועצה רגולוס אמר לי לחכות לו ו- " 
"אז את לונה וויליאמס? נעים להכיר" היא הושיטה את ידה ללחיצה. לחצתי את ידה בהיסוס, והיא חייכה בנחמדות. "אל תדאגי, רגולוס אומר למועצה על מה שקורה, עוד כמה דקות תוכלי לחזור לעיסוקייך" 
"אז מה את עושה כאן?" שאלתי. 
"השתעממתי באמצע" חיוכה התרחב בשובבות. "אבל הבנתי את התמונה הכללית. חלק מחברי המועצה כבר טסו לעזור בארצות אחרות, ואני מקווה שגם אני אצא בקרוב" 
"לאיזה מדינה את הולכת?" 
"אני נשארת עם ראש המועצה מגנס והחבר רגולוס בארצות הברית, אבל אני לא יודעת אם נתפרס או נלך ישר לשער המפלצות" היא הניחה זוג אצבעות על שפתיה כחושבת. "אם נלך לשער המפלצות, אני אשמח אם תבואי איתנו" 
"אני?" שאלתי באי הבנה. "אבל… למה אני?" 
"עוד אנשים יכולים לבוא, אבל רק כמות מצומצמת של כמה מאסטרים והמועצה יודעים איפה הוא נמצא בדיוק. אנחנו נשמח אם הדבר לא יתפרסם יותר מידי, אז כנראה שניקח רק את מי שכבר יודע איפה זה" היא הביטה. "שמעתי שאת יודעת" 
"אני… זה סיפור ארוך, ודי אישי" 
"זה בגלל אחיך?" היא שאלה, ואני פערתי את עיניי והבטתי בה. 
"איך את- " 
"כדאי שתדעי" איילין קטעה אותי ופלטה אנחה. "טרוי וויליאמס עובד בשביל המועצה העליונה" עיניי נפערו אפילו יותר. "נתנו לו משימה לחקור את עולם המפלצות, והוא שמח מאוד על ההזדמנות - מה שהיה דיי מחשיד אם לומר את האמת. בכל מקרה, הוא צריך להיות בסדר גמור. הוא הלך עם עוד כמה חיילים, ואם יתפסו אותם לא יהרגו אותם. לא, השדים ובעלי היכולות הרעים ירצו לחקור אותם, אולי לענות, אבל לא להרוג" 
"את חושבת שהוא בסדר?" שאלתי בחשש. 
איילין חייכה. "הלוחם טרוי הוא בין הטובים ביותר שלנו, אני בספק אם הוא בכלל נתפס" 
"תודה" אמרתי לה. "על שאמרת לי את זה. אני כל כך דאגתי לו כל הזמן, ועכשיו כשאמרת לי שהוא בסדר" הנחתי יד על ליבי ונשפתי אוויר בהקלה. "תודה לך" 
"וויליאמס!" שמענו לפתע מישהו קורא, ושתינו פנינו להביט ברגולוס, שהתקדם אלינו בצעדים גדולים. "אמרתי לך לחכות, לא להסתובב" 
"תרפה ממנה רגולוס, היא לא חיטטה או משהו" אמרה איילין. "אז מה הוחלט?" 
"אני את ומגנוס הולכים לשער" הוא אמר כשהגיע אלינו. "אני מקווה שאת יכולה לרוץ עם שלושה אנשים, וויליאמס" 
"אני אעשה את המיטב שלי" אמרתי, ואיילין חייכה אלי. 
"מה עם השאר?" היא שאלה את רגולוס. 
"תאיוס ועוד כמה טסים לעזור באסיה ואוסטרליה, ומישהו אחד נוסע לברזיל לפני שגם שם יתחילו רעידות אדמה" רגולוס ישיר את משקפיו המלבניות על אפו. "אנחנו צריכים לזוז במהירות, התקיפות מחמירות, ויש מחסור רציני בלוחמים" 
"איפה מגנס?" 
"מחכה ביציאה" השיב רגולוס, והיא הנהנה. "בואו נלך" 
שלושתנו הלכנו אל היציאה מהבניין, וליד הדלתות הבחנתי במישהו עומד ומביט החוצה במבט מוטרד. 
מגנס ג'פרסון, ראש המועצה העליונה של לנ"ל. 
הוא נראה בשנות החמישים לחייו, אך הוא היה חטוב מאוד, ובקושי נראו קמטים על פניו. שערו הכסוף היה מסורק בקפידה, והוא היה לבוש כמו אדון מכובד. מעיל כנפות כסוף, ומכנסיים שחורים רחבים. כשהוא הבחין בנו הוא הנהן אל איילין לשלום ברצינות, ואז פנה להביט בי. 
"לונה וויליאמס, המועצה מעריכה את העזרה שלך" הוא אמר, ואני הנהנתי בתודה. 
"אני צריכה שכולכם תחזיקו בי ממש חזק" אמרתי. "זה כנראה יקח עשרים דקות להגיע, אבל זה הכי מהר שאני יכולה לרוץ עם שלושה אנשים" 
"זה יותר ממספיק בשבילנו" אמר מגנס ואחז בידי הימנית בחוזקה. לעזאזל, הוא היה חזק. 
רגולוס ואיילין אחזו בידי השמאלית, ואני נשפתי אוויר לפני שהתחלתי לרוץ.
הייתי לגמרי מוטשת כשהגענו חזרה להוליווד, ואני חושבת שאפילו הזעתי מעט. הם שיחררו את אחיזתם ממני במהירות, ואני אחזתי בברכיי והתנשפתי. 
"איילין, תלכי לנקות את הצד השמאלי של העיר. רגולוס, את בצד הימני. אני אלך לבקש מאלאריק דו"ח מצב" 
"כן אדוני" אמרו שניהם, ורגולוס מיהר ורץ לעבר הצעקות בצידה הימני של העיר. 
"תודה על העזרה" מגנס הנהן אלי בתודה לפני שרץ - מהר יחסית לגילו - כדי לחפש אחר המאסטר. 
"תבואי איתי?" שאלה איילין. "עזרה לא תזיק לי" 
הייתי בספק אם אני אעזור לה במצבי - או אם היא בכלל תצטרך עזרה - אבל הנהנתי לאישור, ושתינו רצנו אל הצד השמאלי של העיר. רצנו לעבר שאגות המפלצות, וכשפנינו בעיקול הרחובות מצאנו את עצמינו מול להקה של נמרים יורקיי להבות. היו לפחות שלושים מהם, וכשהם הבחינו בנו הם עצרו מלהרוס את הבניינים ופנו לעברינו. 
"אני אטפל בזה" אמרה איילין, ואני שלפתי חרב ליתר ביטחון. היא עצמה את עיניה ונשפה אוויר בריכוז, אבל אז פקחה את עיניה וחייכה. "הלהבים המחושלים באש הבוערת, תנו לי את החרבות!" לפתע הופיעו מאחורי גבה עשרות חרבות מרחפות באוויר, כולן פונות לכיוון הנמרים. היא כיוונה את ידיה לעבר המפלצות, והחרבות צייתו לה. הן ריחפו במהירות לעבר הנמרים וננעצו בהם באכזריות. תוך פחות מכמה שניות לא נשאר אף נמר בחיים. 
וואו… היא כזאת מגניבה! 
"בואי נמשיך הלאה" היא אמרה ונופפה בידה לביטול, מה שגרם לחרבות להתפוגג ולהיעלם כאילו מעולם לא היו כאן. אנחנו המשכנו הלאה, ובהמשך מצאנו שני שוורים גדולים שאיימו על משפחה קטנה. האבא ניסה להגן על אישתו והילדים, אבל לא נראה שזה עוזר. 
"הם שלי" אמרתי ורצתי במהירות לעבר השוורים. בזכות האימונים לתחרויות השתפרתי הרבה, ועכשיו חיסלתי את שני השוורים תוך דקה. חייכתי, הם אפילו לא ראו אותי באה. 
"תודה לך" אמרה האישה, מזילה דמעה ומחבקת את ילדיה. 
"תצאו מכאן הכי מהר שאפשר" אמרה איילין ברשמיות. "הדרך ששם נקיה, פשוט תברחו ואל תחזרו" 
"תודה לכן" אמר האבא, והוא ואישתו לקחו את הילדים ורצו לעבר הכיוון שאיילין הצביעה עליו. אייליו נאנחה, ושתינו המשכנו ללכת בחיפושים אחר מפלצות. פגשנו בעוד לוחמים, ואיילין חסכה מהם את העבודה הקשה והרגה את כל המפלצות תוך רגעים ספורים. אפילו עקרביי ועכבישיי ענק! 
אני חיפשתי בעיניי את החברים שלי, או לפחות מישהו מהורד האדום, ולפתע הבחנתי בניקה עומדת על גג אחד הבניינים. הספר הכחול שלה ריחף מולה, והיא אמרה לחשים וגרמה למים להפוך לחיצים ולפגוע בכמה ציפוריי ענק בעלי מקורים מתכתיים. על בניין לצידה עמד סילבן, חשמל מקיף את כל גופו בהבזקים צהובים, והוא קטל מפלצות בזו אחר זו. בתחתית הבניינים עמד דיימון, שערו הג'ינג'י נראה בוער, ועיניו האדומות נצצו בלהט כשהדף שני ילדיי שדים. אפילו ילדיי שדים נמצאים פה? אל תגידו לי שגם… לא, אין מצב שגם שדים נמצאים פה. 
רצתי כדי לעזור להם, ושיספתי את גבם של ילדיי השדים במהירות. הם פנו להביט בי בראשים מוטים ומבט מלחיץ, ודיימון ניצל את זה ושרף אותם למוות. 
"תודה" הוא אמר. 
"היית מסתדר גם בלעדיי" אמרתי בביטול. "אתה יודע במקרה איפה גאיה, לוק והאחים?" 
"הם רצו הלאה ביחד עם מתיו ולואי" אמר דיימון והצביע לי על כיוון מסוים. "תאליה נשארה ליד המלון, היא מטפלת שם בפצועים" 
"תודה" אמרתי, ודיימון פנה להמשיך להרוג מפלצות, הוא והספר שלו בוערים באש אין סופית. אני פניתי אל איילין, והיא כמעט גמרה להרוג את כל המפלצות ברחוב, כולל ילדיי השדים. 
"אני ממשיכה" צעקתי לה, והיא הנהנה בהסיח דעת. אני רצתי הלאה במהירות רגילה, מנסה להרוג גם מפלצות תוך כדי. הבגדים שלי כבר היו מוכתמים בדם לא שלי, ואני מחיתי כמה טיפות אדומות מפניי לפני שהמשכתי. 
עברתי על פניי המלון של הורד האדום, שהתמוטט ועלה בלהבות, ואז נזכרתי. סבתא והחברים שלי! הם בבית המלון שלהם? הם בסדר? 
מיהרתי אל בית המלון שבו הם ישנו, וכשהגעתי לשם גיליתי שהמלון נחצה לשניים, כנראה בגלל הרעידות. 
"סבתא! שרי! טום! מרי! איפה אתם???" צעקתי מעל הרעש. 
"אנחנו- "
" -כאן!" שמעתי את התאומים ומיהרתי לחפש אותם במבטי. מצאתי אותם בקצה הרחוב עם שרי, שלושתם מתחבאים מאחורי סבתא שלי עם אבנים בידם. סבתא אחזה בחרב גדולה, מנופפת בה לעבר טיגריס שחור עם זנב מחשמל, מותירה חתכים מדממים על פניו ואפו. הוא שאג, ושרי והתאומים זרקו עליו אבנים. 
אני הקשחתי את מבטי, ותוך שניות חתכתי את הטיגריס לשניים. הרבה דם השפריץ, אבל אני התעלמתי מזה ופניתי אל סבתא והחברים שלי. 
"איזה מזל שאתם בסדר" אמרתי, שומטת את חרבי ומחבקת את סבתי בחוזקה. "דאגתי"
"סבתא שלך כזאת מגניבה" אמרה שרי. "היא דאגה לפנות את כולם מבית המלון ונלחמה בכל המפלצות שבאו" 
"אני עדיין לוחמת לא?" אמרה סבתי בחיוך לאחר שהתנתקתי ממנה. "אבל אנחנו צריכים להתפנות, מהר" 
"כן" אמרתי, מתפקסת. "בואו אחרי" 
רצתי חזרה אל היציאה מהעיר במהירות רגילה, וסבתי וחברי עקבו אחרי. סבתי האטה מעט, אבל אני אחזתי בידה בחוזקה, והיא הנהנה אלי בתודה. לאחר כמה דקות של ריצה הגענו לרחוב בו חיכו לנו עשרות שוורים גדולים, ואני לא ידעתי אם אני אוכל להרוג את כולם. הם פשוט, יותר מידי! 
" לונה וויליאמס" הם אמרו במקלה, ואני חשקתי שיניים וניצבתי לפני החברים שלי, מחזקת את האחיזה בחרבי. 
"אל תזוזו מכאן, ואל תנסו לעשות שום דבר מטופש" אמרתי להם. 
"אני אעזור לך" אמרה סבתי, אבל אני לא יכולתי לתת לה.
"לא, הם שלי" השבתי בכעס וצעדתי קדימה. "קדימה מפלצות, בואו ותלחמו בי!" 
הם שאגו והתקדמו לעברי במהירות. אני בדיוק הנפתי את חרבי והתכוונתי לרוץ לעברם, אבל אז הם החלו ליפול ארצה. מצמצתי באי הבנה, עד שהבחנתי בחיצים שתקועים בגבם. הרמתי את מבטי לראות מהיכן הם באו והבחנתי בגאיה עומדת על אחד הגגות, יורה חיצים במהירות על טבעית. עוד מישהו היה איתה, והוא קפץ מהגג על אחד מהשוורים, מפיל אותו ארצה בזמן שנועץ חרב ארוכה במרכז גבו. 
לוק נעמד ושלף את החרב, מתנשף ומרים את מבטו לעברי. 
"הי לונה" הוא חייך. "אכפת לך שנצטרף?" 
"הי, זה החתיך ההוא מיום ההולדת שלך" אמרה שרי מאחורי, אבל אז אחד השוורים התקרב אלינו יותר מידי, ואני החלטתי לתקוף. הרגתי אותו תוך שניות, אבל זה כבר היה מעייף. הרגלים שלי כאבו מריצה, היד שלי כאבה מהנפות חרב, אני לא חושבת שאני יכולה להחזיק מעמד עוד הרבה זמן. 
"אתה יודע לאן פינו את כל האנשים?" שאלתי את לוק לאחר שהרגנו את כל השוורים ברחוב. 
"מחוץ לעיר" אמרה גאיה, קופצת מהגג ונוחתת בשלמות על הקרקע. "לפי מה שאני יודעת, אגודת חרב הכסף מונתה להגן עליהם" 
הנהנתי. "כדאי שנלך לשם" 
"בסדר" גאיה שלפה חץ. "לוק, אתה תגן עליהם מאחור, אני מקדימה. לונה, תרוצי קדימה ותוודאי שאין מפלצות, אם יש את מוזמנת לתקוף" 
"קיבלתי" אני ולוק אמרנו במקלה. אני מיהרתי לרוץ קדימה ולחפש מפלצות. 
לאחר שהצלחנו לצאת מהעיר, גאיה איתרה את חרב הכסף. הם הקיפו את כל הניצולים, ומאות מפלצות הקיפו אותם. 
"נפצעתי!" 
"קו ההגנה הדרומי לא יחזיק מעמד!" 
"אנחנו צריכים עזרה!" 
"ראן!" 
שמעתי את לילה צועקת מרחוק והבטתי לעברה. היא הביטה בראן, שרץ הישר לעבר חבורה של מפלצות זאבים ונמרים. ראן שולט בסיוטים, אבל איך סיוטים יפעלו עליהם? יש למפלצות סיוטים בכלל? 
הוא זינק באוויר, ולפתע הוא שלף משהו. מה זה? סכיניי הטלה? כן! הוא השליך אותם במהירות לא נורמלית, והזאבים בקושי הספיקו לשאוג קרח לפני שמוסמרו לאדמה כמו שטיחים פרוותיים. 
ראן נחת בצורת כריעה, אבל המפלצות רק המשיכו לבוא. 
"זה לא יגמר בחיים" אמר ראן, ואז כרע בצורה מוזרה. הבטתי בו באי הבנה, אבל אז הבנתי. "קדימה לילה!" הוא צעק, והיא רצה לעברו.
"אוקי!" היא קראה, מטפסת על גבו וקופצת מעלה. היא נחתה על גבו של אחד מציפוריי הענק, שצווח כשהיא נעצה בו אל חרבה. כמה נמרים נשפו לעברה אש, אבל היא לא ברחה. "קסם שיקוף, מראה!" 
האש פגעה במעיין קיר בלתי נראה וחזרה אל הנמרים. כשהיא נחתה ארצה, הם שאגו בעודם עולים באש שלהם עצמם. 
"הי!" צעקה גאיה לעברם. "הגענו לעזור" 
"תזמון מעולה!" קרא ראן חזרה, משליך עוד סכינים לעבר מפלצות. 
"אם זה לא היה מפחיד- " אמרה מרי. 
" -זה היה לגמרי מגניב" השלים טום. 
"אני ממש לא מתווכחת" הסכימה שרי. 
"ניצולים? בואו לכאן!" קרא זק, מאיץ בסבתא ובחבריי לרוץ לעבר מעגל הניצולים בעודו חותך את המפלצות בלייזר שיוצא מעיניו. פיל היה ממש לידו, מחייך בעודו גורם למפלצות להרגיש כאב מדומה שמשתק אותם ארצה, ואז פשוט עובר בינהם והורג אותם. 
"הורד האדום הגיעו לעזור!" קרא דארין, וכמה מלוחמיי חרב הכסף הריעו. "בהחלט דרושה עזרה פה. אתם חושבים שאתם יכולים לעזור בקו ההגנה הדרומי?" 
"אני על זה" אמרה גאיה, יורה חיצים במפלצות בעודה רצה לצד הדרומי. התכוונתי לעקוב אחריה, אך אז ראן הופיע לידי פתאום. 
"אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר. 
"עכשיו?!" שאלתי. הוא רציני?
"כן, עכשיו" הוא השיב, אוחז בידי ומושך אותי אל תוך מעגל הניצולים המוגן. 
"הי!" קרא לוק. 
"זה בסדר, לך לגאיה, אני אפגוש אותך שם" אמרתי, ולוק הנהן לאישור לפני שרץ לשם. ראן משך אותי אל ההמון, וכשהגענו למקום בטוח מספיק הוא עצר והביט בי. 
"זה נכון?" הוא שאל. 
"מה נכון?" 
"שמאסטר מייקל מת" 
לא ידעתי מה לומר, איך הוא בכלל גילה? 
"כן… אבל זה לא זמן ל- " 
"החלאות האלה" הוא מלמל בכעס. "זה הכל בגללם. זה הכל בגלל צרור הזהב!" 
"הי, תרגע אוקי? זה לא זמן להתעצבן. אנשים נמצאים בסכנה, אנחנו חייבים להילחם" 
"למה אנחנו בכלל עושים את זה?" שאל ראן. "הם רק ימשיכו לבוא, ממש כמו חדשים, ובסופו של דבר לא נוכל יותר להילחם. אנחנו חייבים ללכת לבסיס, להפיל את המנהיג. את לא מבינה? אם נהרוס את עולם המפלצות, את מה או מי ששולט שם, כל זה יגמר" 
קפאתי במקומי. זה נכון? זה נשמע הגיוני, אבל זה באמת יכול לעבוד? אם משהו או מישהו באמת שולט במפלצות, אולי נוכל לנצח בכך שנביס אותו. 
"זאת תאוריה מעניינת, אבל אי אפשר ללכת לעולם המפלצות עכשיו. אנחנו חייבים להגן על האנשים שכאן" אמרתי. 
"ומה עם האנשים שכאן?" הוא שאל, מניח יד על ליבו. "קאסה, מלודי, גם הן צריכות שיגנו עליהן!" 
"אני…" הוא צדק. לעזאזל, הוא כל כך צדק. אבל אם המפלצות שליד השער קרעו מאסטר לגזרים, איך אנחנו נוכל לנצח את המנהיג או מקור הכוח שלהם? 
"אני הולך להציל אותן" הוא אמר בהחלטיות. "אז את באה איתי, או לא?" 
קאסה, מלודי, טרוי, קאסי. הם צריכים עזרה. 
הקשחתי את מבטי. "שום דבר לא הגיוני יותר" אמרתי. "אני לגמרי איתך" 
ראן חייך והושיט לי את ידו. "תובילי את הדרך וויליאמס" הוא אמר. 
הנהנתי ברצינות, אחזתי בידו, והתחלתי לרוץ.