הורד האדום

פרק 44

המפלצות לא יעשו לה כלום? מה?! 
פנלופי יצאה מהאוהל במהירות, והשאירה את כולנו המומים וחסריי תשובות. מתיו היה הראשון להתעשט, והוא ולואי קשרו את ידיי ואת רגלי זו לזו. נאנקתי כשהחבלים שרטו אותי, הם באמת חושבים שאהפוך לשדה? אבל ניקה אמרה שזה לא יקרה! למה הם עושים לי את זה? 
חבר המועצה רגולוס כיחך בגרונו. "התוכניות נשארות אותו הדבר" 
"מה קורה כאן?" שאלה קלואי. 
"כן, למה אתם קושרים אותה בלי סיבה?" שאל ראן. 
"אנחנו רוצים תשובות" אמרה גאיה. "קדימה, שפוך את זה מאסטר. מה קורה?" 
"זה לא עניינכם" אמרה אימי, מרימה ומעמיסה אותי על כתפה כאילו אני שק קמח. "תתרכזו במה שחשוב, אנחנו נטפל בה" 
"תשמרו שהיא לא תשתחרר" אמר מגנס, ואימי, המאסטר, מתיו ולואי הנהנו לפני שיצאו מהאוהל. ניסיתי לצעוק ולהתנגד, אבל היא היתה יותר חזקה ממני. הרבה יותר. 
סרקתי את אזור האוהלים, מחפשת נואשות מישהו שיעזור לי, ולפתע הבחנתי בניקו. הוא סחב זאב כפור מת לעבר אחד האוהלים, ונראה שהעבודה כבר התחילה לעייף אותו. ניסיתי לצעוק אליו, אבל כל מה שיצא היה רק קול עמום. למזלי הרב הוא שמע אותי ופנה להביט בי. עיניו נפערו כשהבחין שאני קשורה, וכשהוא התכוון לרוץ לעברנו הנדתי בראשי. הוא הנהן, עוזב את הזאב ומסתתר מאחוריי אחד האוהלים, עוקב אחריינו. 
נכנסנו לאחר האוהלים, ואמא שלי הורידה אותי ארצה. 
"צריך לקשור אותה לאדמה" אמר המאסטר. "מתיו, לואי" 
"אנחנו על זה" אמרו השניים וניגשו לעבודה. 
למה הם עושים לי את זה? אני נקייה למען כל הרוחות… דמעה הזלגה על לחיי, ואימי נשכה את שפתה כשראתה אותה. 
"הכל יהיה בסדר לונה, את חייבת להאמין לנו, זה לטובתך" היא אמרה, ואז פנתה אל המאסטר. "אני יכולה לפחות להוריד לה את כיסוי הפה?" 
"אם היא תבטיח לא לצעוק" אמר המאסטר, מביט בי. אני הנהנתי במהירות, ואימי ניגשה אלי והורידה את הכיסוי מפי. מתיו ולואי הידקו אותי ארצה החבלים שרטו את עורי. התאמצתי שלא לבכות כשהבטתי באמא שלי. 
"למה?" שאלתי בלחישה רועדת מצרידות. "ניקה אמרה שאין בי רעל, אז למה אתם עושים לי את זה?" 
ארבעתם סרבו להביט בי. 
"אנחנו דחוקים לפינה פה, אין לנו הרבה ברירות" אמר מתיו באי נוחות. 
"אתם יכולים פשוט… להסביר לי מה קורה?" אמרתי. "יש לי הרגשה שזה בגלל הרעל, אבל לא רק בגלל זה" 
"כדאי שתספרי לה" אמר המאסטר, מניח יד על כתפה של אימי. "מגיע לה לדעת הכל" 
"אני יודעת" היא השיבה. "פשוט רציתי שיהיה לנו עוד זמן" 
"כולנו היינו רוצים עוד זמן לילי" אמר מתיו, מניד בראשו. "כדאי שנשאיר את שתיהן לדבר ונלך לעזור לכולם" 
לואי הנהן בהסכמה, והשלושה יצאו מהאוהל והשאירו אותנו לדבר לבד. אימי התיישבה ארצה והביטה באדמה בשתיקה זמן מה, אך לבסוף הרימה את ראשה והביטה בי. היא נראתה עצובה, אובדת עצות, אבודה. 
"רצית לדעת מי פרץ לנו לבית לא?" היא שאלה. "אז אני אספר לך" 
"איך זה קשור לזה שאני צריכה להיות קשורה כמו חיה מקוללת?" שאלתי בזיקה של כעס. 
אימי הנהנה כאילו לעצמה. "את צודקת, אני צריכה להתחיל מההתחלה. אבל תקשיבי לי, אם נשארו לנו רק עוד עשרים ומשהו דקות לדבר, בבקשה אל תעצרי אותי באמצע, אני רוצה להספיק לספר לך הכל" היא נשמה אוויר באטיות, ואז התחילה לספר לי הכל. "זה התחיל אחרי שאני ואבא שלך התחתנו, כשהוא התחיל להיות אובססבי לשער המפלצות. הוא תמיד היה יוצא למסעות ארוכים, בקושי בבית, מטייל כל היום כדי למצוא את השער המקולל. ערב אחד הוא חזר הביתה, ובידיים שלו היה תינוק. שאלתי אותו מה הוא עושה עם תינוק, והוא אמר שהוא מצא אותו נטוש בסן חוזה שבקליפורניה, באזור של בניינים הרוסים. באותו הזמן הוא לא ידע ששער המפלצות היה שני צעדים ממנו, אבל הוא רצה לגדל את הילד. בהתחלה סרבתי, אבל כשהתינוק צחק וחייך אלי… החלטתי לתת לזה ניסיון, למה לא? הוא נראה כמו מלאך קטן עם שיער הקש הבלונדיני והעיניים הכחולות הגדולות. כן לונה, זה היה טרוי" 
הבטתי באימי בהלם. טרוי… מאומץ? טרוי לא אח שלי? אבל… הוא כבר בן תשע עשרה, איך זה שהיא לא אמרה לנו אף פעם? למה היא לא אמרה לנו? 
"הוא יודע?" שאלתי, והיא הנידה בראשה. 
"אף פעם לא אמרתי לו, אבל בחזרה לסיפור. עברה שנה, ואני הייתי מאושרת עם טרוי, שהעסיק אותי בזמן שאביך יצא למסעות חסריי השחר שלו. יום אחד אביך חזר הביתה, ותינוק נוסף היה בידיים שלו" 
פערתי את עיניי. לא יכול להיות ש- 
"אמרתי לו שיש גבול, אבל הוא סיפר לי שמצא את התינוק בידיים של ילדה קטנה, שנתנה לו את התינוק ונעלמה. נחשי איפה זה קרה? שוב בסן חוזה. אביך נתן את התינוק לי למשמורת, ארז תיק וטס חזרה לקליפורניה. הרגשתי אובדת עצות, אבל לא ידעתי מה עוד לעשות, אז החלטתי להשגיח על התינוק עד שהרולד יחזור. הוא חזר כמה ימים אחריי זה, אמר שמצא את השער, אבל אני אמרתי לו שזה לא מקובל עליי. אמרתי לו שעם שני תינוקות קטנים בבית אני לא יכולה ללכת לעבוד, וגרמתי לו להבטיח לי שישאר שלוש שנים איתי לפני שיצא אחרי השער. אז הוא נשאר, וכך גידלנו אותך ואת טרוי" 
"אני… מאומצת?" 
"הערות בסוף" היא אמרה. "אז איפה הייתי… שלוש השנים חלפו, ואביך נסע לקליפורניה. הוא היה שם חודש, וכבר התחלתי לדאוג, עד שהודיעו על המוות שלו בחדשות. ברור שלא האמנתי, התקשרתי למשטרה ודרשתי לראות גופה, אבל אף אחד לא נתן לי אחת. ידעתי, היתה לי הרגשה שהוא הצליח, שהוא הגיע לעולם המפלצות, אבל לא היה לי מושג מה הוא עשה שם. בינתיים את וטרוי גדלתם, אבל טרוי גדל להיות ילד… תמהוני. הוא שאל הרבה על הרולד, וכל הזמן הלך לבקר בורד האדום. בחברתך הוא היה מתנהג רגיל, אבל תמיד כשהיית הולכת הוא היה פותח ספרים וחוקר על עולם המפלצות. כל הריבים שהיו בנינו, הכל היה רק על זה. הוא ניסה להסתיר ממך את זה, מעמיד פנים שהוא רב איתי על בית ספר וחברים. הוא היה מלאך, באמת, אבל אני לא רציתי שילך ולא יחזור, כמו אבא שלך. הצלחתי להחזיק אותו בבית, לפחות עד שהוא ברח בחופש. ידעתי שהוא התקבל לצבא המועצה העליונה, אפילו שלחו לי מכתב על זה, אבל רציתי לקוות שהוא לא יעשה שום דבר טיפשי. ויום אחרי שאת נעלמת לי חמישה אנשים פרצו לבית שלנו. נלחמתי בהם, אבל כל הקרב הם שאלו עלייך. שאלתי למה, והם אמרו שאסור להם לפגוע בי יותר מידיי, רק לקחת אותך וללכת. ואז ידעתי, ידעתי שזה קשור אליו, שלהרולד יש קשר לזה, אחרת למה שלא יפגעו בי?" היא נאנחה. "אז מאז, כל יום אני, מתיו ולואי חיפשנו את שער המפלצות. חשבתי שזה בסן חוזה, אז היינו צריכים לבדוק את זה. ואחריי שווידאנו שזה שם הרגשנו הקלה, כי התחרויות עמדו להתרחש בהוליווד, כמה שעות נסיעה מסן חוזה. כשהגענו לפה רצינו ללכת ולבדוק שהשער שם במיליון אחוזים, אבל אז את רצית ללכת לחפש את טרוי, ואני הבנתי שכנראה גילית איפה השער. יום אחריי זה נעלמת, ואלאריק איתר אותך בעזרת הגי.פי.אס נוסעת לעבר סן חוזה. אין לך מושג כמה הקלה הרגשתי כשחזרת בריאה ושלמה, אבל גם פחדתי על טרוי. כי החששות שלי התגשמו, הוא באמת מצא את השער, ובניגוד אלייך, הוא נכנס פנימה" אימי הביטה בי בעייפות. "אז זה הסיפור" 
"אני…" לא ידעתי מה לומר. אז… אבא באמת בחיים? עד עכשיו הוא היה בעולם המפלצות? מה הוא עושה שם? וטרוי, הוא ידע על הכול? אני עדיין לא מאמינה שהוא לא אמר לי שאבא ואמא היו לוחמים. ואם כבר מדברים עליהם, מסתבר שהם לא ההורים האמיתיים שלי? גם אני וגם טרוי מאומצים? איך זה שלא עלינו על זה? כלומר, הוא בלונדיני עם עיניים כחולות ואני עם שיער שחור ועיניים ירוקות. עכשיו כשחושבים על זה זה באמת נשמע מוזר. 
אני כל כך מבולבלת, אבל רגע אחד. 
"אני עדיין לא מבינה איך זה קשור לזה שאני קשורה כאן" אמרתי, כי אכן לא היה הסבר הגיוני. 
"את מכירה אגדות לוחמים נכון?" היא שאלה, ואני הנהנתי. "אז את בטח מכירה את האגדה על שתיי האחיות" 
"כן. האגדה מספרת על שתיי אחיות, ששתיהן רצו ליצור עולם טוב יותר. האחת ניסתה לעשות את זה בדרך שלילית והשניה בדרך חיובית. בסופו של דבר הן יצרו עולם שלם, שהתחלק לטוב ולרע. הן הפכו לאלות ונתנו לבניי האדם את הכוחות העל טבעיים. וכשהמלחמה עם המפלצות החלה, השתיים היו כבר עייפות ממלחמה אחת בשניה. כל אחת הולידה ילד משלה, והן נתנו לילדיהן להמשיך את עבודתן" סיפרתי בקצרה. 
"הסיפור הזה היה כתוב על השמיכה בה הרולד מצא את טרוי, והילדה סיפרה להרולד את אותו הסיפור כשנתנה לו אותך. חשדתי שהסיפור קשור לשניכם, אבל לא ידעתי בוודאות עד שראיתי את פנלופי ומלודי" 
"מה עם שתיהן?" שאלתי. 
"ראשית, הרולד אמר שהילדה שנתנה לו אותך נראתה כמו מלאך. שיער לבן, עור בהיר, עיניים כחולות בהירות ושמלה לבנה. שנית, כשאביך מצא את טרוי, הוא ניסה לחפש אנשים כדאי לשאול אם הוא שייך למישהו. אך הוא אמר לי שהאדם היחיד שראה היתה ילדה קטנה בעלת שיער שחור אסוף לשתיי קוקיות, עיניים שחורות ולבושה שמלה שחורה. כך בדיוק צויירו האלות בספרים, ובכל מקום אחר. נשמע מוכר?" 
"אבל… אין סיכוי שאלה היו הן. פנלופי הגיעה לורד האדום כשהייתה תינוקת, איך זה יכול להיות?" 
"האלות היו יכולות לשחק בגילאים שלהן, זה כתוב בספר" היא אמרה, ולי לא היו מילים בפה. 
היא רוצה לומר לי שפנלופי ומלודי… אלות?! 
"אני לא מאמינה, אבל גם אם הייתי מאמינה, איך זה קשור?" 
אימי הביטה בי. "אני חושבת שיש סיכוי גדול שאת וטרוי הם הילדים מהאגדה הזאת" 
"את צוחקת" 
"ממש לא" היא ענתה, ואני פשוט הבטתי בה. 
זהו, היא השתגעה. 
"אז… הבת של מי אני?" שאלתי. 
כנראה שגם אני השתגעתי. 
"לפי התאוריה שלי, את הבת של פנלופי" 
"הילדה בת העשר שניסתה להרוג אותי לפני כמה דקות" אמרתי, מגיעה למסקנה. "וואו, זה… מעניין" 
"אבל אני לא בטוחה, כי מלודי היתה זו שהביאה אותך להרולד למשמר" 
"אז אני הבת של אחותי הקטנה בכאילו?" שאלתי בציניות.
"זאת לא הפואנטה!" היא צעקה, משתיקה אותי. "סליחה, אני פשוט… לא משנה. בכל מקרה, אני סבורה שמאז שהנחש נשך אותך, הארס שלו הדליק בך משהו. משהו מתעורר בך, ובין אם תהפכי לשדה או לא, אנחנו לא רוצים לסכן אף אחד" 
"אז למה אתם לא הורגים אותי כמו שפנלופי הציעה?" שאלתי. 
"כי אם מה שאני אמרתי נכון - על כך שאת ביתה של אחת האלות - את לא תהיי רגילה" היא אמרה. "בדקתי את זה פעם, כדאי לדעת הכל, ליתר ביטחון. גם אם תהפכי לשדה, את עדיין תוכלי לשלוט בגוף שלך. את תוכלי לעזור לנו לנצח!" היא חייכה, אך לפתע החיוך גווע. "אבל אנחנו לא בטוחים, לכן קשרנו אותך" 
"אני מבינה" אמרתי. 
כן, סוף סוף, הסבר. 
הסבר מאוד מסובך וקשה לעיקול, אבל בכל זאת הסבר. 
"אז" בלעתי רוק. "עוד כמה זמן נשאר לנו?" 
"ממש כמה דקות, אולי פחות" היא אמרה. 
"אמא" 
"מה?" 
"תמצאי את טרוי ומלודי בשבילי, בסדר?" אמרתי, והיא הנידה בראשה, מחייכת חיוך עצוב. 
"אני לא יכולה לעשות את זה" היא אמרה. "זה הדבר שאת צריכה לעשות, לא אני" 
"אולי אני לא אהיה שדה יוצאת דופן, אולי אני אשתנה" אמרתי, מביטה בקרקע בהכלה. "אני לא אוכל להציל אף אחד יותר" 
"תהיי טיפה חיובית" היא אמרה. "הכל יהיה- "
"בסדר? כבר נמאס לי מהמשפט הזה" הרמתי את מבטי אל עיניה. "אני רוצה שתבטיחי להרוג אותי אם אני אנסה להרוג מישהו" 
"לונה- " 
"תבטיחי לי דמאט!" צעקתי, עוצמת את עיניי בחוזקה. 
זה בדיוק מה שקאסי אמרה לי לפני שהשתנתה. 
קאסי… 
"אני מקווה שלא נגיע למצב הזה" היא אמרה בקול חלוש. 
"תבטיחי ל- אה!" קראתי בכאב. כל הגוף שלי כאב, ואני נשכתי את שפתי העליונה בחוזקה. "זה קורה!" אמרתי, מנסה להילחם בהרגשה המוזרה שהרגשתי. הרגשתי לחץ עצום מנסה להשתלט עליי, אבל ניסיתי לבלום אותו הכי חזק שיכולתי. "צאי מכאן! צאי מכאן מהר!" 
"הידיים שלך… הן שחורות" היא מלמלה, מביטה בידיי הקשורות בהלם. 
"לא שמעת אותי? צאי מכאן!" צעקתי, ולאחר מכאן זעקתי בכאב וניסיתי להתכוון. החבלים מנעו ממני. 
ההרגשה שהרגשתי לחשה לי לשחרר, לחשה לי בקול מפתה שזה לא שווה את זה, אבל אני ניסיתי להתעלם ולהילחם. 
"אני לא עוזבת אותך" היא אמרה בקביעה. 
"אם שדה תשתלט עליי הדבר הראשון שאני אעשה זה להרוג את מי שהכי קרוב אלי!" אמרתי. "אז צאי מכאן! אמא, צאי החוצה!" 
אימי הביטה בי באיימה ונעמדה במהירות. הרגשתי את השחור מתחיל להתפשט אל צווארי, והבטתי באימי בתחינה שתברח מכאן. לבסוף היא הסיטה את מבטה ממני ורצה החוצה מהאוהל. הרגשתי הקלה, אבל באותו הרגע השתנקות נפלטה ממני. שחור התפשט במרחב הראייה שלי עד שהכל הפך שחור. 
זהו, זה הסוף. 
אם השדה תשתלט עליי זה הסוף של כולם. 
הייתי צריכה לתת לפנלופי להרוג אותי. 

______________

ו... בואו נרצח את הסופרת ביחד!
(לול אני צוחקת אל תהרגו אותי😅)

אז, בגלל שאני בחורה נחמדה כל כך😬, חשבתי על הצעה. נשארו לספר עוד 5 פרקים, וזה לא כל כך הרבה. 
אם הפרק הזה יקבל 40 הצבעות היום, אני אעשה מרתון ואעלה את כל הפרקים שנשארו מחר! ואם לא... אני פשוט אמשיך להעלות פרקים כל יומיים או שלושה כמו שעשיתי עד עכשיו😅
אז זה בידיים שלכם, תעשו מה שבאלכם.