הורד האדום

פרק 9

"הי גאיה" אמרתי בהיסוס ובלעתי רוק. היא רטנה, ואני התכווצתי. "עשיתי משהו לא בסדר?"
"כן" היא אמרה, ואז מבטה התרכך כשקפצה עלי בחיבוק דוב. לא ידעתי מה הבהיל אותי יותר, החיבוק או החלפת ההבעות שלה. "את נעלמת! למה לא התקשרת אלי? למה אני צריכה לשמוע מתאליה שאמא שלך פצועה? למה את לא יכולה להגיד לי בעצמך? את יודעת איך נבהלתי? תשאלי את קאסי, בקושי יכולתי לשבת בשקט שלא לדבר על לישון! חשבתי לרגע שגם לך קרה משהו!"
"אויש תפסיקי מלכת הדרמה, היא ואמא שלה שתיהן בסדר גמור" קאסי אמרה כשגאיה התיישבה לידי, ידה עדיין כרוכה סביב כתפי.
"מצטערת אם הדאגתי אותך" אמרתי בכל זאת.
"ועוד איך הדאגת אותי!" השיבה גאיה. "אבל הכי חשוב שאת ואמא שלך בריאות ושלמות. ואם כבר מדברים על אמא שלך, איפה היא?"
"ממש שם" הצבעתי על המקום בו אימי ישבה ביחד עם שלושת הלוחמים. וכשגאיה העיפה בה מבט עיניה נפערו לרווחה.
"איך אמא שלך מכירה אותם?" היא שאלה.
"הם היו חברים טובים של אבא שלי, אבל זה לא הדבר שהכי מפתיע כאן" אמרתי.
"יכול מאוד להיות שגם אמא של לונה היתה לוחמת" המשיכה אותי קאסי, ועיניה של גאיה נפערו אפילו יותר.
"מה?" היא שאלה בהלם.
"אבל לא בורד האדום, כי אין לה קעקוע על הצוואר" אמר הארי ואני הנהנתי בהסכמה.
"אולי היא מ'השושן הצחור'?" שאלתי כאילו את עצמי. השושן הצחור היתה האגודה של צרפת, ומאחר שהמדינה די קרובה אלינו - הורד האדום היא האגודה של איטליה - סביר להניח שאימי הגיעה משם.
קאסי הנהנה. "הקעקוע שלהם הוא בצד הבטן. ראית פעם את הבטן של אמא שלך?"
"לצערי לא יצא לי לחוות את התענוג הזה" אמרתי בציניות והיא חייכה.
"היא לא נראת צרפתיה. אולי היא מ'מטבע המזל'?" הארי ניחש את שמה של האגודה ברוסיה, ואני הנדתי בראשי.
"אמא שלי בהחלט לא רוסיה" אמרתי.
"אולי היא מ'חרב הכסף'?" ניחשה קאסי, ואני משכתי בכתפי למשמע שם האגודה הבריטנית.
"אולי" אמרתי וביקשתי מניקו להעביר את הקטשופ. ניקו, שעדיין זעם על דברי אחיו, רטן לעברי וחזר להתכנס בתוך עצמו ולשלב ידיים בחוזקה בראש מורכן. הוא יתגבר, אמרתי לעצמי כשקמתי לקחת את הקטשופ. הוא יגדל ויבין שזה לטובתו. לפתע חשבתי על אימי, שסירבה לומר לי מה קורה. אולי גם היא חושבת שזה לטובתי? אבל זה לא הגיוני. אני כבר לא ילדה בת עשר, ויש לי את הכוח לעזור! תרתי משמע!
"אתם לא תאמינו עם מי אמא שלי דיברה" אמרתי לפתע.
"עם אלוהים?" שאלה קאסי בהתלהבות מזוייפת, והארי גלגל עיניים.
"עם מישהו יותר מפחיד" אמרתי. "עם פנלופי"
שקט הסתרר בשולחן כשכולם בהו בי, הם לא זזו או הוציאו הגה, רק בהו בי. עד שלבסוף גאיה מצמצה ואמרה: "ספרי הכל מההתחלה"
"אני ואמא שלי הלכנו לחפש את המאסטר, כי היא רצתה לקרוא לו לבוא לקפיטריה ולדבר איתו על משהו. אנחנו הולכות במסדרון, ופתאום פנלופי יצאה מאחד החדרים"
"בטח חטפת שבץ" אמרה גאיה, אבל אני הנדתי בראשי.
"עדיין לא. בקיצור, אמא שלי, שלא ידעה מי היא, ניגשה אליה ושאלה אותה אם המאסטר נמצא"
"עכשיו היא קיבלה שבץ" אמרה קאסי לגאיה, וזאת הנהנה בלי להתיק ממני את מבטה.
"אני חשבתי שהיא הולכת להרוג אותנו, אבל היא רק אמרה לנו איפה הוא והלכה. אחר כך, כשהסברתי לאמא שלי שזאת היתה משאלת מוות המפורסמת היא היתה בהלם. אבל מה עוד יותר הפתיע אותה? שהיא הבת של המאסטר!" אמרתי והנחתי את ידי על מצחי. "אז היא באה למאסטר, ומה הדבר הראשון שהיא אומרת לו? 'יש לך בת ולא אמרת לי?!'"
הארי וגאיה חייכו בשעשוע, אבל קאסי ממש התפקעה מצחוק.
"זה לא מנומס לצחוק עם אוכל בפה" ציין הארי, אבל קאסי התעלמה.
"וואו, אני כבר מחבבת את אמא שלך. ישר ולעניין" היא אמרה ואני חייכתי.
"זאת אמא שלי" אמרתי והעפתי בה מבט. אבל היא לא חייכה כמוני. להפך, היא נראתה רצינית מאוד, ולאט לאט חיוכי נמוג. "הלוואי והייתי יודעת מה מטריד אותה כל כך"
"אולי פשוט תשאלי אותה?" אמרה גאיה.
"היא מסרבת לענות לי, אין לי מושג למה"
"אז עד שהיא תחליט לענות לך, עדיף שתתרכזי בדברים חשובים שאליהם את כן מודעת. כמו האימונים למשל" חייכה גאיה, ואני רציתי לדפוק את הראש בעמוד.
"אני מבינה שאת רוצה לעזור לי גאיה, אבל אני לא חושבת ש- "
"שטויות. מחר אנחנו יוצאים למשימה הראשונה שלך!" היא מחאה כף, ואני כמעט נחנקתי מהאוכל.
"מי זה אנחנו?" שאלתי.
"כולנו" אמרה קאסי, והארי הנהן לאישור.
"אבל המשימה תהיה לגמרי שלך, אנחנו נהיה שם כדי לעודד אותך" הארי חייך חיוך מושלם.
"וגם לצחוק עליך" הוסיפה קאסי.
"בעיקר לעודד" אמר הארי בשמץ של נזיפה בקאסי, והיא בתגובה כרכה את ידה סביב כתפו.
"אני מתה עליך אח קטן, אבל לפעמים אתה ממש כבד, תחייך קצת" היא אמרה.
"כשיש לי אוכל בפה? אני לא ברברי כמוך" הוא השיב.
"אני לא ברברית, אני טום-בוי" היא אמרה ואחיה גלגל עיניים.
"את בת תשע עשרה, את צריכה להתבגר"
"אני פשוט מתה על פרציי האהבה האלה שלך. אל תכחיש, אתה מת עלי" היא אמרה.
"מה זה קשור?" הוא שאל באי הבנה.
"לא קשור, פשוט רציתי שתפסיק לחפור על נימוסים" היא אמרה.
"עכשיו כשהזכרת לי" הוא התחיל לומר, והיא נשפה אוויר בכעס והרפתה ממנו. הוא הסיט ממנה את מבטו, אבל על פניו בצבץ חיוך קטן.
הבטתי באימי וראיתי שהמאסטר מתחיל לקום, ואחריו גם כל שאר היושבים בשולחן. אימי חיבקה את המאסטר לפני שהלך, ולאחר שאמרה כמה דברים ללואי ומתיו, היא הסתובבה וניגשה אלי.
"הי אמא" אמרתי.
"הי" היא אמרה. "אני הולכת לאנשהו עם לואי ומתיו ואחזור בערב, בסדר?"
"את שואלת או אומרת?" שאלתי.
"אומרת, אני פשוט לא רוצה שתדאגי"
"בלי קשר אני דואגת, את לא יכולה ללכת לשום מקום במצב שלך" השבתי בפרצוף רציני והיא נאנחה.
"את לא צריכה לדאוג לי, שני הלוחמים השרירים ביותר בעולם יגנו עלי. חוץ מזה שאני לא הולכת לאיזושהי משימה מסוכנת" היא אמרה ונשקה לראשי. "נתראה בערב?"
"אני עדיין לא חושבת שזה רעיון טוב" אמרתי.
"אני כבר ילדה גדולה" אימי קרצה לי לפני שהלכה אל לואי ומתיו, והשלושה יצאו מהקפיטריה. עיקמתי את אפי כשחזרתי לאכול, זה עדיין לא מוצא חן בעיניי.
"אז אמא שלך היא מהסוג השובב" קאסי הנהנה בהבנה ואני הבטתי בה בזעזוע.
"מה?"
"לא חשוב" היא חייכה וחזרה לאכול. אני בחיים לא אבין - וגם לא רוצה להבין - את הראש של הבחורה הזאת.
"ובעניין אחר" אמרתי, ממהרת לשנות נושא. "אין מצב שאני אצליח להרוג מפלצת. התאמנתי רק יום אחד!"
"והיית מצוינת" אמרה גאיה ותפחה על גבי בעידוד. "אל תדאגי, אנחנו נהיה שם למקרה שמשהו ישתבש"
"אל תשכחי שגאיה היא מנבחרת העיילית" הזכיר הארי. "אין בכלל מה לדאוג"
"חוץ מזה שבחרנו לך משימה ממש קלה! כאילו, אם לא תצליחי אותה אני ממש אתפלא כי היא ממש קלה ו- איה!" היא צעקה כשהארי דרך לה על הרגל כדי להשתיק אותה. "זה כאב!"
"זה הולך להיות כיף" חייכה גאיה, מתעלמת משניהם. "וגם ניקו הולך לבוא! נכון ניקו?"
הילד בן העשר עדיין כעס, וכשהיא פנתה אליו לקבלת תשובה הוא מלמל משהו כמו 'כן, ברור' בנימה מבואסת ועצבנית לפני שקם ויצא מהאולם.
"מה יש לו?" שאלה גאיה בדאגה, וקאסי הסבירה לה בקצרה על מה שקרה לפני שהיא הגיעה. גאיה משכה בכתפיה ואמרה שהיא מסכימה איתה ועם הארי, ושגם היא היתה עושה בדיוק אותה הדבר, והשיחה המשיכה. דיברנו על כל מיניי דברים, עד שלפתע גאיה קפצה במקומה כנזכרת במשהו.
"נזכרתי" היא אמרה לפתע. "לא בחרנו ללונה תלבושת!"
"נכון!" אמר הארי והביט בי בריכוז, כאילו הוא מעצב בגדים מפורסם שתוהה אם אני אהיה הדוגמנית המובילה הבאה שלו. "מעניין מה יתאים לה…"
"תלבושת?" שאלתי, אבל כבר הבנתי במה מדובר. לכל לוחם היתה תלבושת מיוחדת משלו שאיתה היה הולך ומבצע את המשימות שלו, מעיין תלבושת אחידה. התלבושת היתה צריכה להיות בצבע הרשמי של האגודה, אבל היא יכלה להיות ממש כל דבר. ממעיליי צמר ארוכים ועד בגדי ים, הלוחמים יכלו לבחור את הסגנון המיוחד שלהם ולעצב את התלבושת לפני בחירתם.
ידעתי על התלבושות, אבל לא ידעתי שגם אני אקבל אחת. בכלל, עצם העובדה שאני כאן היא כמו חלום שמתגשם.
"למה שלא נלך לאלי עכשיו? אם אנחנו רוצים ללכת למשימה הראשונה של לונה היא תצטרך תלבושת" אמרה קאסי.
"זה בסדר, אני יכולה גם לא ללכת"
"את הולכת" גאיה קמה ומשכה גם אותי לעמידה. "בואו נלך לאלי!"
קאסי והארי קמו גם הם, ועקבו אחרי גאיה שמשכה אותי אל המעלית. מי זאת אלי? לא היה לי מושג. אבל תארתי לעצמי שהיא היתה מי שאחראית על תפירת התלבושות באגודה.
כמו שיש את נרו שמתמחה בטכנולוגיה, ואת אלי שמתמחה בתפירת תלבושות, כך יש גם מישהו שאחראי על יבוא הנשק לאגודה, תליית המשימות על לוח השעם, קניית המצרכים להכנת האוכל וכולי.
גאיה דפקה על אחד החדרים הראשונים בחיוך, וכשהדלת נפתחה הופיעה בפתח אותה אישה בוגרת שהשתיקה את אחד הגברים בקרב על השלט. היא נראתה מעט מבוגרת מאמא שלי, נמוכה ממנה ומעט מלאה, עם פנים עגולות ובנדנה שקישטה את ראשה.
"גאיה" היא חייכה כשהשתיים התחבקו. "לא ראיתי אותך כבר כמה ימים. וגם קאסי והארי פה, איזה חמודים אתם"
גם הארי וקאסי חיבקו אותה, וכשהיא הביטה בי עיניה התכווצו מעט בנסיון להיזכר בשמי.
"את הבת של הרולד לא?" היא שאלה ואני הנהנתי. "למה אתם עומדים בכניסה? תכנסו, תכנסו"
נכנסנו אל חדר שנראה כמו סלון רגיל. היתה ספה, כורסא ושולחן קפה. בפינת החדר היתה בובה שעליה יכלו לתפור את הבגדים, ולצידה היה שולחן שעליו היו סרטוטים וערימות של בדים בצבעים שונים של אדום.
"אז מה? המצטרפת החדשה שלנו צריכה תלבושת?" היא שאלה כשסגרה את הדלת, גאיה הנהנה בשמי.
"כן. משהו יפה, אבל גם גמיש ונמתח כדי שיהיה לה נוח לרוץ מהר" היא אמרה ואלי העיפה מבט בבדים כחושבת.
"בסדר, יש לי רעיון, אבל אני צריכה לקחת את מידות שלך" היא העיפה בי מבט.
"וזה הסימן שלי ללכת" הארי אמר.
"למה? תישאר. אתה לא סקרן?" קאסי שאלה בחיוך ערמומי, ואני והארי הסמקנו ביחד.
"אני מנומס" הוא אמר לפני שיצא מהחדר. ואחרי שהוא יצא קאסי פלטה נחרת בוז.
"הוא לא יודע לזרום" היא הנידה בראשה, ואני אמרתי תודה בראשי על כך שלא נשאר. הרי בשביל לקחת מידות מדויקות צריך לעשות את זה בהלבשה תחתונה. מבנות לא אכפת לי, אבל בנים זה כבר סיפור אחר.
אלי לקחה את המידות שלי תוך שתי שניות, ולאחר מכן הגישה לי כמה אלבומים עם תמונות של תלבושות שהיא כבר עיצבה. אני, גאיה וקאסי ישבנו ודפדפנו באלבום, מחפשות משהו שיתאים לי ולטעם שלי. וכשלבסוף החלטנו ללכת על משהו ואמרנו לאלי, היא שאלה איזה גוון של אדום ארצה ללבוש, ואחרי זה אמרה שהתלבושת תהיה מוכנה בבוקר.
"אני עדיין לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה" אמרתי בהיסוס לאחר שיצאנו מחדרה של אלי.
"אל תדאגי, זה יהיה בסדר" אמרה גאיה. "את רוצה לראות מה המשימה?"
הנהנתי בשפתיים מכווצות, והיא שלפה את הדף מכיס מכנסיה והגישה לי אותו. עיני נפערו כשקראתי את הכתוב. היא צוחקת עלי?
"להרוג נמר יורק אש" קאסי קראה מאחורי כתפי. "זה לא קשה כמו שזה נשמע"
"זה נשמע כמו משימה לנבחרת העיילית" אמרתי והבטתי בגאיה. "את בטוחה שאני מוכנה לזה?"
"בטח!" היא אמרה בחיוך. "נמרים יורקי אש נשמעים מפחידים, אבל הם טפשים מאוד. אם תעשי הרבה רעש הם יכנעו לך, ואת פשוט צריכה לנעוץ בהם סכין וזה נגמר. קרה משהו?" היא אמרה כשראתה את פני מחווירים.
"את מפחדת מדם?" שאלה קאסי.
"לא, פשוט… אף פעם לא הרגתי משהו, חוץ מכמה יתושים ונמלים" אמרתי. "אני לא יודעת איך להרוג"
"נלמד אותך" גאיה אמרה והניחה יד על כתפי. "זה יהיה בסדר, את תראי. ואחרי שתתרגלי אולי אפילו תהני מזה"
הייתי בספק שאני אהנה מלהרוג, אבל השתדלתי לחייך אל גאיה וקאסי והנהנתי.
התאמנו עוד באולם האימונים עד שיצאה לנו הנשמה, ואז התפזרנו כל אחת לחדר שלה כדי להתקלח ולהתארגן לארוחת ערב. לאחר שיצאתי מהקלחת ולבשתי בגדים קייצים הבטתי בחלון שבחדר בדאגה. השמש כבר כמעט שקעה, ואמא שלי עדיין לא חזרה. תהיתי מה היא בכלל עושה עם לואי ומתיו? הם מנסים לאתר את מי שפרץ לנו לבית? או שהם סתם מסתובבים ומדברים? לא היה לי מושג, וגם לא היה לי אכפת מזה, רק רציתי שהיא תחזור בריאה ושלמה.
אספתי את שערי שחור לקוקו גבוה, ולאחר מכן יצאתי מהחדר בכפכפים והלכתי אל קומת הקפיטריה. מילא אין שם את מי להרשים, חשבתי לעצמי. לקחתי ערימה של פנקייקים נוטפים סירופ מייפל והתיישבתי בשולחן הקבוע של גאיה והשאר. התכוונתי להתחיל לאכול, אבל אז מישהו טפח על כתפי קלות. סובבתי את ראשי וראיתי את לוק מחייך אלי. השיער השחור שלו היה רטוב עכשיו והוא לבש חולצה לבנה וג'ינס כהה.
"הי לוק" אמרתי וחייכתי.