הורד האדום

פרק 37

כשהתעוררתי השמש עדיין זרחה, אבל נראה שפנלופי וקלואי לא היו בחדר. פיהקתי והתיישבתי על מיטתי, אני צריכה להתקלח, ולאכול. התלבטתי מה לעשות קודם, אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת לאכול. נשענתי על הקביים שלי והלכתי אל היציאה מהסוויטה. ירדתי במעלית אל קומת הכניסה וניגשתי את אולם האוכל. בית המלון היה שקט כל כך, אף אחד לא היה שם, ואפילו הבריכה בחוץ היתה ריקה. משהו הרגיש לי לא נכון. 
וכשנכנסתי אל אולם האוכל עיניי נפערו לרווחה. כל הלוחמים מהאגודה היו שם, כולם לבושים בתלבושות האדומות שלהם, והיה אפשר לחשוב שהם מתכוננים למלחמה. חלק מהם התחמשו בכלי נשק - בנות השחר חגרו שיריונות - ובצד החדר היו קבוצה גדולה של אנשים רכונים מעל כמה שולחנות אוכל מחוברים. ניגשתי אליהם, והבחנתי בכך שכמה מהלוחמים שהבחינו בי שלחו אלי מבטים מצטערים או מהססים. 
מה הולך כאן? 
"תסלחו לי" אמרתי כשעברתי על פני אנשים. "לוחמת פצועה עוברת" 
הם פינו לי מקום בלי היסוס, וכשנכנסתי למעגל המצומצם הבחנתי שמפה פרוסה על השולחן. 
"אני מציע שנכנס משני הפתחים, הכניסה הראשית והבריכה" אמר נרו, מצביע על הכניסות במפה. 
"אפשר גם לפרוץ את הקיר מאחור" הציע סילבן. 
"כן, אם אתה רוצה שהמקום התמוטט" נרו השיב. "תתקפו איך שתרצו, אבל מה שלא תעשו, אל תפגעו בעמודים התומכים של המלון. אנחנו לא רוצים להרוס את המקום, רק לתקוף את צרור הזהב" 
"מה הולך פה?" שאלתי, וסילבן ונרו פנו להביט בי.
"לונה, מה את עושה פה? את צריכה לנוח" גאיה פנתה אלי. 
"למה אתם מתכננים תקיפה עכשיו? חשבתי שאתם עושים את זה מחר" אמרתי. היא החליפה מבטים עם נרו וסילבן, סילבן הנהן אליה. 
"מגיע לה לדעת" הוא אמר. 
"מה לדעת? מה קרה?" שאלתי. 
"בואי" היא אמרה ולקחה אותי משם. 
"תגידי לי מה קרה!" 
"אני אראה לך מה קרה" היא השיבה. "את באה?" 
היססתי לרגע, אבל אז הנהנתי ועקבתי אחריה עם הקביים שלי. יצאנו מבית המלון, וגאיה התרחקה ממנו כמה מטרים לפני שהסתובבה. הסתובבתי גם אני והבטתי בבית המלון, וכשראיתי מה קרה חששתי שאני הולכת לקרוס. 
על קדמת המלון צוייר גרפיטי ענקי של סמל צרור הזהב, ומתחתיו היה כיתוב: 
"מלודי אצלנו, אם אתם רוצים שהיא תשאר בחיים תודו ששרפתם את בניין האגודה שלנו ותפרשו מהתחרויות לאלתר. אם לא תעשו זאת, היא תסבול דברים יותר קשים ממוות" 
איך הם תפסו את מלודי? מה הם עשו לה? למה דווקא היא? 
"מלודי…" מלמלתי, עיניי נוצצות מדמעות. "הם הולכים לשלם על זה, אני הולכת להרוג אותם" 
"את צודקת בזה שהם חצו קו, בגלל זה אנחנו מתכננים לתקוף אותם. אבל את פצועה- "
"לא אכפת לי!" אמרתי ומחיתי כמה דמעות סוררות. "איפה תאליה?" 
"בחדר האוכל אבל- " 
לא חיכיתי שהיא תגמור את המשפט והלכתי במהירות לעבר חדר האוכל. אחרי סריקה מהירה איתרתי אותה מדברת עם אחיה ליד פינת התחמושת. 
"תאליה, אני צריכה אותך" אמרתי כשהגעתי אליה.
"חשבתי שכבר הבהרתי את כל עניין 'אנחנו לא בדיוק חברות'" היא אמרה, ודיימון הביט בה באף מעוקם. "מה?" 
"אני רצינית" אמרתי. "אני צריכה שתרפאי אותי עכשיו, עם כל הכוח שיש לך, עד הסוף" 
"ולהתיש את עצמי עד שאני לא אוכל לזוז? למה שאעשה דבר כזה?" תאליה שאלה.
"כי הם לקחו את מלודי" אמרתי, עיניי מעקצצות שוב. לעזאזל, אני שונאת לבכות. "אני חייבת להציל אותה, אני חייבת להרוג אותם" 
תאליה הביטה בי כמה רגעים, ואני מחיתי כמה דמעות ומשכתי באפי. היא קמה מהכיסא שעליו ישבה ורמזה לי להתיישב. 
"בסדר גמור" היא אמרה. "אני אגרום לך להבריא לגמרי, אבל אסור לך לזוז מילימטר, הבנת?" 
"תודה" אמרתי והתיישבתי על הכיסא, מניחה את הקביים לצידי. 
"אל תודי לי עדיין" היא לקחה כיסא והתיישבה מולי. "לא לזוז עכשיו" היא אמרה כשהניחה יד על מצחי ועל בטני. עצמתי את עיניי וניסיתי להרגע, אבל אז היכה בי. כמו מין פרץ של אנרגיה עבר בגופי ועורר אותו לגמרי. הצלעות שלי התאחו, הכאב נפסק, והרגשתי יותר מבריאה. הרגשתי נהדר! 
משהו חדש מילא אותי, והרגשתי שהפכתי להיות פשוט התגלמות הבריאות. כאילו אני בחיים לא הולכת לחלות או להיפצע שוב לעולם. 
"לא לזוז אמרתי!" תאליה מלמלה בעיניים חשוקות, אבל אני כבר פקחתי עיניים בפרץ של אנדרנלין. גופה של תאליה היה עטוף בהילה לבנה, אבל היא נראתה נורא. עיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניה, עורה החוויר, והיא הזיעה כאילו היתה… חולה. 
"תאליה, תפסיקי, את פוצעת את עצמך!" אחיה אמר, אך היא לא שמעה אותו, או אולי סתם התעלמה. היא חשפה שיניים חשוקות, פולטת צעקה, ועם הצעקה הזאת האור התעצם עד שנעלם בהבזק מהיר. 
תאליה הרפתה ממני בעדינות והתמוטטה על הכיסא שלה. היא נראתה תשושה כל כך, ובקושי הצליחה להחזיק את עיניה פקוחות. לא הבנתי מה קרה, היא היתה אמורה לרפא אותי, לא לנסות להרוג את עצמה. 
"למה עשית את זה?" שאל דיימון, כורע ברך ובודק אם יש לה חום. אני עדיין לא הבנתי מה קורה, ותאליה הביטה בי וחייכה בעייפות. 
"תבטיחי לי משהו…" היא מלמלה באפיסת כוחות.
"אל תדברי, את מאמצת את עצמך" דיימון מיהר לומר בדאגה. 
"תבטיחי לי… שתגרמי להם לשלם" היא אחזה בידי ולחצה בכוח שעוד נשאר לה. "עלייך… על רייבן… על מלודי… תבטיחי לי שלא בזבזתי את הכוח שלי לשווא…" 
"אני מבטיחה לך, אני נשבעת בורד שעל הצוואר שלי, הם ישלמו על כל מה שעשו" אמרתי. 
"טוב… זה טוב…" היא מלמלה לפני שעצמה את עיניה. הבטתי בה בבהלה, ודיימון מיהר לבדוק את הדופק שלה.
"היא נושמת, אבל בקושי" הוא אמר, ואני נשפתי אוויר בהקלה. 
"למה היא ככה? מה היא עשתה?" שאלתי. 
"היא לקחה ממך את הכאב" הוא אמר. "במילים אחרות, עכשיו הצלעות שלה שבורות והיא צריכה קביים בשביל ללכת" 
הבטתי בתאליה באימה. למה שהיא תעשה דבר כזה? לא ביקשתי שהיא תיקח ממני את הכאב ותהפוך אותו לשלה, לא ביקשתי שתסבול. 
"היא עשתה את זה רק פעמיים במהלך החיים שלה, כשהיא לקחה את הכאב שלי ושל נרו. בהתחשב בזה שהיא לא עושה דברים בקלות ראש, את כנראה מיוחדת, לונה וויליאמס" הוא ליטף את לחיה של אחותו הצעירה, ואז נעמד והרים אותה בתנוחת כלה, כאילו היתה בובה. "אני אקח אותה חזרה לחדר שלה ואדאג שהיא בסדר, אבל אני עדיין בא איתכם" הוא פנה ללכת, אבל אז הסתובב להביט בי שוב, עיניו האדומות יוקדות כאילו היו אש חיה. "אני מצפה ממך לקיים את השבועה שלך לתאליה" 
"אני לא אאכזב אותה, לא כשהיא עשתה כל כך הרבה בשבילי" אמרתי, נעמדת סוף סוף בכוחות עצמי, אחרי ימים של תמיכה וצורך בעזרה. זה היה בזכות תאליה, בזכותה אני יכולה ללכת. 
אין אף אחד שרוצה נקמה יותר ממני, ואני הולכת להשיג אותה בכל מחיר. אם אחד מהם, החלאות האלה, הניח יד על מלודי, אני אפשוט ממנו את העור בעודו בחיים! 
פרץ האנדרנלין שתאליה הזריקה לי עורר את גופי לגמרי, ואני צעדתי בגב זקוף וסנטר מורם לעבר השולחן בו נרו וסילבן תככנו את התקיפה. 
"יש תוכנית?" שאלתי, מתייצבת לצידו של נרו. 
"אבוי לך ומשהו רע קרה לתאליה" הוא מלמל, כנראה הבחין בפרץ האור שיצא ממנה. 
"היא עם דיימון, ואני נשבעתי לה שבועה שאני מתחייבת לקיים" השבתי. קולי היה בטוח כל כך, רשמי כל כך, שתהיתי אם זו בכלל אני שמדברת. אני לא יודעת אם זה כל מה שאיבדתי, או שזאת תופעת לוואי של הריפוי של תאליה, אבל כבר לא היה אכפת לי מכלום. ראיתי רק את מלודי מול העיניים שלי, והיא נראתה בדיוק כמו ביום שפגשתי אותה. בוכה, רועדת, מדממת, ומפחדת עד מוות. 
"אז אנחנו יוצאים או מה?" שאלתי, הכעס גואה בי.
"בעוד כמה דקות" השיב סילבן ופנה אל שאר הלוחמים שרכנו ליד התוכניות. "כולם! אנחנו יוצאים בעוד חמש דקות, ואני מקווה שאף אחד מאיתנו לא מתכוון להפסיד" 
הם הריעו וניגשו לארגן דברים אחרונים, אבל אני בהיתי בתוכניות שעל השולחן כאחוזה בטרנס. מלודי… אם רק קרה לה משהו… 
"לונה, את רועדת" אמר סילבן. נרו הלך כנראה, והוא זה שעמד לצידי עכשיו, מביט בי בדאגה. 
"מכעס" אמרתי. "אני הולכת להרוג אותם…" 
"מגיע לך לכעוס" הוא אמר. "תרגישי חופשי" 
"אבל אני לא יכולה שלא לחשוב גם על ההשלכות" אמרתי וניתקתי את מבטי מהתוכניות, מביטה בעיניו הכחולות של סילבן. "המועצה העליונה יכולה לפטר את המאסטר, ולהכריז על ביטול הורד האדום כאגודה. זאת יכולה להיות הפעם האחרונה שנילחם בורד האדום, או שנראה זה את זה" 
"אז כדאי שנהפוך את הרגע הזה להיסטורי לא?" הוא שאל, מחייך ברכות. משהו במשפט שלו נתן לי השראה. כאילו ההשלכות לא משנות, כאילו שהתפרקות האגודה לא תשנה שום דבר. אנחנו הלוחמים של הורד האדום, עכשיו ולתמיד. "אני חייב למצוא את דיימון וניקה, ואני מציע לך גם למצוא את החברים שלך. היה טוב לדבר איתך לונה וויליאמס" 
"גם איתך סילבן" השבתי, והוא חייך אלי בעידוד לפני שהלך. חיפשתי את גאיה, לוק והאחים באולם האוכל, ומצאתי אותם ליד עמדות הנשק. גאיה לקחה שתי אשפות חיצים מלאות והעמיסה אותן על גבה, ואז לקחה עוד אשפה ותלתה אותה על חגורתה. לוק לקח חרב ארוכה, קאסי לקחה שתיים, והארי צייד את עצמו בתרייסר סכיניי הטלה. אפילו ניקו החזיק בשתי חרבות, ונראה שהתלבט באיזו מהן לבחור. 
התקדמתי אליהם במהירות, וכשגאיה הבחינה בי הולכת היא פערה את עיניה. 
"לונה? אמרתי לך שאת פצועה- "
"תאליה ריפאה אותי לגמרי" עניתי. "ואני באה איתכם" 
"אבל- "
"בלי אבל" הבטתי בה נחרצות. "זאת מלודי שנחטפה, מלודי! אני לא מתכוונת לשבת ולא לעשות כלום. איבדתי כבר אח אחד, ואני לא מתכוונת לאבד גם אותה!" אמרתי הכל מהר כל כך ותוקפני כל כך, עד שהייתי חייבת לקחת נשימה עמוקה כדי להרגע. "אני הולכת ללבוש את התלבושת שלי, ואחרי זה אני באה איתכם. אני הולכת להרוג את מריה ודפני ולהחזיר את מלודי, ואני לא מתכוונת לשמוע מחאה בעניין" 
לא הותרתי לגאיה לומר דבר, לאף אחד מהם. הרגשתי שהם נעצו בי מבטים כשמיהרתי אל היציאה מחדר האוכל, אבל לא היה אכפת לי. 
את טרוי לא יכולתי להציל בזמן, אבל יש לי עוד סיכוי להציל את מלודי. 
פשטתי את בגדי בעודי פורצת לסוויטה והתלבשתי במהירות על טבעית. רצתי חזרה מטה בעודי אוספת את שערי לקוקו גבוהה והדוק, וכשהגעתי לאולם האוכל כבר חצי מהלוחמים לא היו שם. גאיה והשאר לא נראו לעין, ואני התעלמתי מהמבטים שנשלחו לעברי ומיהרתי להתחמש. 
לקחתי חרב ארוכה ועשרה סכיניי הטלה. מעולם לא יצאתי למלחמה, לא ידעתי מה צריך לקחת, אבל הרגשתי שאני לא אזדקק להרבה. הכעס והאנדרנלין שלי ידאגו לכל השאר. 
לפתע הבחנתי באימי בקצה השני של אזור ההתחמשות. היא היתה לבושה בבגדים רגילים, אבל חגרה חגורת נשק ונשאה שתיי קטאנות ארוכות. לצידה התחמשו מתיו ולואי, וכשהבטתי בלוחם שלצידם כמעט לא האמנתי. המאסטר היה לבוש בתלבושת אדומה בגוון ארגמני מבריק, והוא היה חמוש מכף רגל ועד ראש. 
"אמא" אמרתי ורצתי לעברה. היא הביטה בי בפליאה, וכך גם לואי ומתיו. 
"היית פצועה" היא אמרה. 
"תאליה" הסברתי בקצרה. "גם את באה? אבל את לא באגודה" 
"מלודי היא אחותך לא?" שאלה אימי. "אז זה אומר שהיא כמו בת בשבילי. חוץ מזה, אני רוצה ללמד את דפני לקח על זה שהעזה לפגוע בך, משהו שהיא לא תשכח בחיים" 
הצלחתי לחייך חיוך קטן, אבל הוא נעלם כשפניתי להביט במאסטר. 
"אתה לא מתכוון לעצור אותנו?" שאלתי. "צוות הכשפים שרף את בניין אגודת צרור הזהב, אתה תומך בזה?" 
"יותר מתומך" הוא השיב, בוגר והחלטי. "צרור הזהב הכריזו מלחמה כשחטפו את מלודי, ואני יותר משמח להענות להכרזה הזאת" הוא פנה ללכת. "כדאי שנלך. אני לא רוצה שפנלופי תהרוג את כולם לפני שנגיע" 
"גם פנלופי באה?" 
"כולם באים" אמר מתיו. "כולם רוצים נקמה על מה שצרור הזהב עשו" 
הבטתי באימי, היא היתה בצרור הזהב פעם, וחששתי לראות היסוס בפניה. אבל היא נראתה החלטית, והוקל לי שהיא בצד שלנו. אולי יש לה קעקוע של צרור הזהב, אבל הלב שלה בורד האדום. 
יצאנו מהמלון, ואני השתמשתי במהירות שלי כדאי להגיע לראש החבורה. לוחמי הורד האדום מילאו את הרחוב, והיו יותר משני אנשים שתיעדו את המחזה בטלפונים שלהם. בראש הלכו פנלופי, צוות הכשפים, וגאיה. 
"איפה המלון שלהם?" שאלתי בעודינו הולכים. 
"למה שנגיד לך? את תרוצי ותקבלי את כל הכיף" אמר סילבן. הוא הניח יד על מותנו, ואני הבחנתי שהיה שם נרתיק מרובע גדול, בו כנראה היה ספר הכשף שלו. "אני רוצה להיכנס בסטייל" 
"אנחנו יוצאים למלחמה, וסטייל זה מה שמעניין אותך?" שאל דיימון והניד בראשו. "למה אני בכלל שואל, ברור שזה מה שמעניין אותך" 
"אותי זה לא כל כך מעניין" אמרתי בקוצר רוח. "איפה המלון?" 
"ממש כאן" ניקה אמרה, ואני מיהרתי להביט להיכן שהביטה. מולנו ניצב מלון ענקי שהיה ממש על קו החוף. הוא היה גבוהה, מלא חלונות, ובעל דלתות זכוכית גדולות בכניסה. אני רצתי לעבר הכניסה, מתעלמת מהמכוניות שכמעט דרסו אותי בעודי חוצה את הכביש, ופתחתי את הדלתות בחוזקה. 
המקום היה נטוש לגמרי, ואפילו הפקידות שהיו אמורות להיות מאחורי הדלפק בכניסה לא היו שם. נכנסתי פנימה והתחלתי לסרוק את אולם הכניסה הריק, ולאט לאט החלו לבוא שאר הלוחמים בריצה. 
"איפה הם?" שאלתי בכעס. 
כולם התפצלו בחיפושים. חלקם עלו לחדרים בקומות העליונות וחלקם הלכו לבדוק את חדר האוכל והבריכה. אני עמדתי באולם הכניסה והבטתי סביב בחוסר אונים, איפה כולם יכולים להיות? 
לפתע מישהו הניח יד על כתפי, ואני הסתובבתי בזעף כדי לראות מי זה. לוק הביט בי במבט רציני, וגם אחרי שהבחנתי בו הוא לא הוריד את ידו מכתפי. 
"אני מצטער על מלודי" הוא אמר, ואני הקשחתי את מבטי ונסוגתי ממנו. 
"אל תדבר עליה כאילו היא מתה" אמרתי. "זה פשוט מגעיל אותי" 
"לא ניסיתי לומר שהיא מתה, פשוט…" הוא נאנח בעיניים עצומות. "מה שאני מנסה לומר זה, שאני מצטער על מה שאת עוברת. אני מבין מה את מרגישה, אני יכול לראות את זה בעיניים שלך. אבל אסור לך לשמור את כל העצב הזה בפנים, את חייבת להוציא אותו החוצה" 
"עצב? אתה רואה עצב? כי אני מרגישה שאני בוערת ברוב כעס" אמרתי. 
הוא הניד בראשו. "אל תכחישי את זה לונה, זה רק יחמיר את המצב" 
"מי אתה שתגידי לי מה אני מרגישה?" שאלתי בלהט, אבל הלב שלי התחיל לפעום במהירות. עמוק בליבי ידעתי שהוא צודק, אבל להוציא את הכל החוצה? לבכות דווקא עכשיו? כשכולם יכולים לראות? אני אוותר. 
"לונה, תסתכלי עלי" לוק אמר ברכות ואחז בידי. לא בחוזקה, אבל זה גרם לי להביט בעיניו. "זה בסדר לבכות לפעמים" 
"לא עכשיו" אמרתי. הוא מנסה לסחוט ממני דמעות? כי הרגשתי שזה מתחיל לעבוד לו. הדמעות המלוחות ממש עקצצו מאחורי העיניים שלי, כל כך רוצות לצאת החוצה. אבל לא יכולתי לעשות את זה, לא כשמלודי ולוחמיי צרור הזהב עדיין נעדרים. לוק הביט סביבו, וכשהבחין במשהו לפתע הוא הידק את אחיזתו בידי. 
"בואי" הוא אמר, אבל לא כל כך השאיר לי ברירה. עקבתי אחריו אל חדר כלשהו, שהתגלה כחדר ישיבות ריק מאנשים. הוא הכניס אותי פנימה וסגר את הדלת אחריו, וכשפנה לבסוף להביט בי הוא אחז גם בידי השניה. "זהו, עכשיו אף אחד לא יראה אותך בוכה. זה מה שרצית לא?" 
איך הוא ידע? אני לא יודעת. אבל הדמעות כאילו שמעו את מה שאמר והחלו לטשטש את ראייתי. למה אני נכנעת כל כך בקלות? למה אני לא יכולה לעצור בעצמי? 
"לוק…" אמרתי, אבל הוא משך אותי אליו וכרך את ידיו סביבי. התקשחתי כשידיו הקיפו את מותני, אבל הדמעות כבר החלו לזלוג, ואני אחזתי בחולצתו של לוק והתחלתי לבכות. פרקתי את כל הצער והכאב שהיו לי בלב, ולוק פשוט טפח על גבי, מעודד אותי להוציא הכל. הוא לא אמר או שאל כלום, ואני הייתי אסירת תודה על כך. 
לאחר שהוצאתי הכל והתעשטתי לוק מצא והביא לי טישו כדי לקנח את האף. 
"זה מה שגאיה עשתה לי אחרי שאחותי זלינה נעלמה" הוא אמר. "חשבתי שהיית צריכה את זה" 
"באמת הייתי צריכה, תודה" אמרתי והבטתי בו. הוא היה כל כך נחמד אלי, נדיב ומתחשב כזה. היינו קרובים יותר ממה שהיה צריך, והלב שלי החל לפעום במהירות. בלעתי רוק כשהוא הרכין את מבטו מעיניי אל שפתי, הוא חשב מה שאני חשבתי? הוא מרגיש את מה שאני מרגישה? 
"אני…" הוא החל לומר. "אנחנו צריכים לחזור ולחפש את מלודי וצרור הזהב עם כולם" 
התנערתי וחזרתי למציאות. לעזאזל איתי, זה באמת לא הזמן לחשוב על דברים כאלה. 
"כן…" אמרתי, אבל נשארנו קרובים זה לזה. זה הזכיר לי את הרגע הדומה שהיה לנו לפני שלושה ימים, והפעם לא נראה שלוק מתכוון להיות זה שיהרוס את הרגע. לוק שלח יד לעבר פני והסיט שיער סורר אל מאחורי אוזני ברכות, ואני רק הבטתי בעיניי השוקולד החומות שלו. הוא הרים את עיניו, וכשעיניים שלנו נפגשו הרגשתי כאילו אני הולכת להנמס. עם כמה שאני חושבת על זה, הוא נהיה יפהפה יותר. ממתי הוא היה יפה בכלל? 
"לונה…" הוא אמר, והצליל של שמי בפיו נשמע לי כמו שיר ערש. "את יודעת שאני בחור כנה והכל… אז אני חייב לומר לך את האמת" 
הלב שלי רעד בחזי, והרגשתי כאילו בטני מתמלאת בפרפרים שדוחפים בחוזקה ורק רוצים לצאת החוצה. 
"מה זה?" שאלתי. 
"אני מקווה שתוכלי לסלוח לי" הוא אמר. 
הבטתי בו וכיווצתי מעט את גבותי. "על מה?" 
"מה שאני הולך לעשות" הוא אמר. לא הבנתי מה קורה, אבל ברגע אחד הוא סגר את המרחב בנינו, וברגע השני הוא… נישק אותי. הפרפרים בבטני פרצו החוצה וליבי פרפר בשמחה. החזרתי ללוק נשיקה מהוססת, אבל לאט לאט קיבלתי ביטחון וכרכתי את ידיי סביב צווארו, מעבירה יד בשערו המקורזל - תמיד רציתי להעביר בו את היד. לוק כרך את ידיו סביב מותניי, התנתק ממני וחזר לנשק אותי בשנית. וכשהתנתקנו לבסוף כדי לנשום, התנשפנו והבטנו זה בזה. 
"לא הייתי צריך לעשות את זה" הוא אמר. 
"אבל רצית?" שאלתי. הרגשתי שאם הוא יגיד לי אחרת אני אתנפץ לרסיסים. 
"את רצית?" 
"להשיב על שאלה בשאלה זו התחכמות" 
לוק חייך קלות. "כזה אני" 
"חשבתי שאתה הבחור הנחמד והכנה שנותן לכולם מתנות" 
"את חושבת שאני נחמד?" 
"אני חושבת שאתה שחצן" השבתי, וחיוכו התרחב מעט. אבל אז הוא דעך כשלוק הביט בפני, לא לגמרי בעיניים. 
"אנחנו חייבים לחזור לפני שהם יחשבו שגם אנחנו נעלמו, אני לא רוצה להדאיג אף אחד" הוא אמר, ואני הנהנתי. שנינו פנינו אל הדלת וכשהוא הניח את ידו על הידית הוא חזר להביט בי. "את תוכלי לפגוש אותי על גג המלון בשקיעה? אנחנו צריכים לדבר על… מה שקרה כאן" 
"כן, אני אבוא" 
הוא הנהן ויצא מהחדר. אני נשכתי את שפתי, על מה כבר היה לדבר שהוא לא יכל להגיד לי עכשיו?