הורד האדום

פרק 27

אחרי האימונים של המאסטר, הרגשתי שאין דבר שאני לא יכולה לעשות. אבל הופתעתי מהכוח שלי כשתוך פחות מעשרים שניות השור נפל על הקרקע, חסר חיים. נעצתי בו את חרבי עוד פעם אחת לפני שהרפתי, אין לי זמן לזה, טרוי נמצא במרחק של עשר שניות ריצה ממני. 
שלפתי את החרב מגבו של השור והכנסתי אותה, עם הדם, חזרה לנדן. התכוונתי להמשיך לרוץ, אבל לפתע שמעתי צעקה מאחוריי. 
"תתקופפי!" 
היססתי לרגע, לא היה סיכוי שהצעקה היתה מכוונת אלי. אבל כששוב נשמעה הצעקה כבר היה מאוחר מידי. צעקתי בכאב כשציפורניו של ציפור שרטו את כתפי, ומתוך אינסטינקט, שלפתי שוב את החרב שלי ושיספתי אותה במהירות על טבעית. היא נפלה לרגליי, אבל אני הפלתי את חרבי ואחזתי בכתף השרוטה והמדממת. הסתובבתי אחורה כדי לראות מי צעק אלי, וראיתי את לא אחר מאשר הצייד. הוא נלחם במפלצות במרחק כמה מטרים ממני במיומנות שאני בחיים לא הייתי מצליחה להשיג. התנועות שלו בזמן שהרג מפלצות אחת אחרי השניה היו כמעט יפהפיות, אבל לא היה לי זמן לבזבז על התפעלות. שמעתי צווחות ציפורים מעל ראשי והפלטתי אנקה כשהרמתי שוב את החרב. הם לא הולכים להניח לי בזמן הקרוב. 
עבר זמן עד שהצלחתי להרוג את כל הלהקה, לפחות שש דקות של שיסוף ודם שהשפריץ לי על הפנים בכמויות מעוררות הקאה. ואחרי שהרגתי את כולם והסרחתי ממוות, פניתי להביט שוב בצייד. הוא הרג את המפלצת האחרונה והרים את מבטו אלי, מתנשף מעט. נשארו מעט מפלצות, ושאר הלוחמים כבר טיפלו בהם. אני מחיתי את הדם מפניי אך לא הסרתי את מבטי מהצייד, שזרק את חרבותיו ארצה וניגש אלי בצעדים גדולים. 
"מי את ומה את עושה כאן?" הוא שאל בתקיפות. 
"אני…" גמגמתי, אבל אז נאנקתי מכאב וכשלתי ארצה. לעזאזל, הציפור ההיא שרטה אותי ממש חזק. 
"את צריכה טיפול רפואי" הוא אמר כשהגיע אלי. "ממש נהדר, עכשיו גם יהיה לי חיסרון בתרופות ותחבושות" הוא מלמל והניד בראשו. 
הייתי כל כך קרובה, כל כך קרובה למצוא את טרוי… 
"הי, את שומעת?" הצייד מחא כף ואני מצמצתי. 
"כן" עניתי. "זה… כואב" 
"ברור שזה כואב" הוא אמר. "את יכולה ללכת?" 
הידקתי את שפתי והנהנתי. הוא רמז לי לבוא אחריו ואני נעמדתי ובאתי. לא יכולתי לרוץ מהר עם פציעה כזאת, שלא לדבר על להילחם בעוד מפלצות. 
הצייד הוביל אותי אל אחד האוהלים ועזר לי לפרוק את התיק. באוהל היו הרבה אלונקות עם לוחמים פצועים הרבה יותר קשה ממני, אבל הצייד הורה לי להתיישב באלונקה פנויה ואמר לי שאצטרך לפשוט את הגופיה כדי שהוא יוכל לטפל בפצע. 
הסמקתי בבירור. "אני לא…" 
"אני אבקש מהם להסתובב" הוא אמר ורמז לעבר הלוחמים שלטשו בי מבטים סקרניים. לבסוף נאנחתי והנהנתי, מה עוד יכולתי לעשות? הייתי צריכה שיטפלו לי בפציעה, ובהקדם האפשרי. 
"כל מי שיסתכל עלי מטפל בכתף שלה ישלח לסיור בטירה" אמר הצייד. "אז כדאי לכם להסיט מבט" 
כולם הפסיקו להסתכל עלי במהירות ואני ניסיתי לצחקק, אבל השריטות המדממות צרבו את כתפי. הורדתי את הגופיה האדומה שלי ומסתבר שירד לי יותר דם ממה שנגלה לעין. הצייד סרק את הפצע והנהן לעצמו כחושב. 
"אני לא מבטיח שזה לא יהיה כואב" הוא אמר. "אבל אני אצטרך לנקות את הדם ולחטא את הפצע" 
"זה הכל?" שאלתי, מנסה לגעת בשריטות שהיו עמוקות מהצפוי. 
"טוב, ניסיתי להימנע מלומר לך שאצטרך לתפור את זה- " 
"לא!" כמעט צעקתי. "לא לתפור, אני לא אוהבת מחטים" 
"אז איך את רוצה לסגור את החתכים האלה על הכתף שלך? בשרביט קסומה?" הוא שאל בציניות, לוקח גיגית מלא מים וסוחט בה מגבת. 
"אין לכם כאן מישהו עם יכולות ריפוי?" שאלתי. 
"אני מצטער שאנחנו לא עומדים בדרישות שלך גברתי. אבל לא, לאף אחד מאיתנו אין יכולות" הוא אמר. 
"יש לי מישהי באגודה שיכולה לרפא, אם אני רק אחזור למלון שלי- "
"אז את מאגודה הא? הייתי צריך לנחש" הוא הניד בראשו, וכאילו רק עכשיו הבחין בתלבושת האדומה שלי. "אתם בורד האדום אוהבים לעשות צרות" 
מבטי הקשיח. "למה אתה אומר דבר כזה? יש דברים שאתה מסתיר שקשורים לאגודה שלנו?" שאלתי והוא קפא במקומו. כן, התכוונתי לילדים שלך, למה אתה בשוק? חשבתי בזחיחות, אבל הוא השתחרר מהקיפאון והחל לנקות את כתפי מהדם. פלטתי אנקת הפתעה, אבל אז נשמתי עמוקות ונשכתי את שפתי כדי להחניק את הכאב. 
"זה לא זמן לשחק משחקים ילדונת" הוא אמר. "ואת לא יכולה לחזור להוליווד אחרי מה שעשית. את פרצת לשטח אסור - האלות יודעות מה ניסית להשיג ע"י זה - ועכשיו תצטרכי לשלם על המעשים שלך" 
"יש לי תחרויות מחר, אני חייבת להיות שם" איך חשבתי שאני יכולה להצליח? "אני לונה וויליאמס, מהנבחרת של הורד האדום, הקבוצה שלי סומכת עלי" 
"אז כנראה שהם לא היו צריכים לסמוך על מישהי כמוך" הוא אמר, ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה. מה יחשבו עלי עכשיו? הקבוצה של הורד האדום לא תוכל להתחרות, והכל בגללי. ומה המאסטר יגיד? הוא בטח יהיה ממש מאוכזב ממני, שלא לדבר על כועס. לעזאזל, למה אני חייבת להרוס הכל לכולם? למה אני לא מקשיבה לאף אחד? 
שתקתי בזמן שהצייד ניקה את הדם מכתפי, וגיגית המים כבר היתה אדומה. הוא נתן לי פיסת חבל, וכששאלתי אותו בשביל מה זה הוא אמר כדאי שלא אצרח ואחריש אותו. הוא הלך לרגע וחזר עם בקבוק של חומר חיטוי ועוד בקבוק של שתיה חריפה. 
"רוצה?" הוא שאל והציע לי מהמשקה האלכוהולי. "זה יקל על הכאב" 
"בבקשה" אמרתי כשלקחתי את הבקבוק מידו ביד רועדת. אני שונאת אותך אלכוהול, חשבתי לפני שעצמתי את עיני ולקחתי שלוש לגימות גדולות מהמשקה. השתעלתי מעט כשהמשקה שרף את גרוני והחזרתי את הבקבוק לצייד. ניערתי את ראשי לפני שלקחתי את פיסת החבל שהצייד נתן לי ונשכתי אותה בחוזקה, מהנהנת כדי לתת לו אישור להתחיל. וכשחומר החיטוי נגע בפצע שלי הרגשתי כאילו הגוף שלי עולה באש, ניסיתי לצרוח אבל החבל גרם לי להפיק קול מוזר אחר. כמו זיכרון רחוק של צרחה. 
כשהצייד גמר לחטות את המקום כבר הייתי עייפה מלצרוח, וכשראיתי אותו מרים חוט ומחט לא יכולתי יותר והתעלפתי במקום.