הורד האדום

פרק 6

אחרי חצי שעה של ריצה מהירה, חשבתי שהרגלים שלי הולכות להתנתק מהגוף שלי.
"אני לא יכולה לזוז" מלמלתי בין נשימה לנשיפה. "אני רואה את האור…"
"אל תהיי כל כך דרמטית" אמרה קאסי והביטה עלי מלמעלה, אבל גאיה נראתה מודאגת.
"אולי הייתי צריכה להיות פחות קשוחה איתך" היא אמרה ונשכה את שפתה, אבל אני הנדתי בראשי.
"היית מאמנת מצויינת. אני אתפלא אם לא ירדתי חמישה קילוגרמים מהאימון הזה. יש לי כבר קוביות בבטן?"
"נראה לי שזה מוקדם מידיי בשביל קוביות" היא חייכה והושיטה לי יד.
"אני לא יכולה לעמוד" אמרתי. "אני בקושי יכולה לנשום"
"אבל שברת את השיא שלך" גאיה אמרה והראתה לי את קוצב הזמן. "אתמול עשית שלושים ושניים סיבובים בדקה, והיום עשית ארבעים ואחד סיבובים! בקצב הזה תעקפי את השיא של אבא שלך בקרוב מאוד!"
"מה השיא שלו?" שאלתי.
"מאה ואחד עשר סיבובים בדקה" היא חייכה, ורק המספר עשה לי סחרחורת. מאה ואחד עשר?! איך הוא הצליח לרוץ כל כך מהר?! "כמעט ולא היו יכולים לראות אותו כשהוא רץ, והוא שילב בזה את יכולות הלחימה שלו. אז ממחר נתאמן בהתחמקות מחיצים מעופפים"
"חיצים?!" שאלתי ונאנקתי. אני הולכת למות במקום הזה.
"בהצלחה עם זה" אמרה קאסי. "בדרך כלל הייתי אומרת לגאיה שהיא מתקדמת מהר מידי באימונים שלך, אבל קצת בידור לא יזיק"
"הסבל שלי מבדר אותך?" שאלתי והיא חייכה.
"מאוד" היא אמרה, ואני רטנתי. נשפתי אוויר לפני שניסיתי להישען על מרפקי הידיים שלי, ולאט לאט חזרתי לעמידה.
"אז אולי גם את רוצה להתחמק מחיצים מעופפים" אמרתי.
"אני אוותר" היא השיבה. "אין לי כוח מיוחד, זה לא יהיה הוגן"
"נוטשת" אמרתי, והיא מצמצה בתמימות מזויפת.
"זאת אני" היא אמרה, ואני וגאיה צחקנו.
"אף אחד לא יקנה את המראה התמים שלך" אמרתי, וגאיה הנהנה בהסכמה.
"תמים לא מתאים לך" אישרה.
"היה שווה לנסות" קאסי חייכה והביטה בהארי מרים משקולות. "הארי ממש רציני באימונים לאחרונה. הוא באמת חושב שהוא יכול לנצח?"
אני וגאיה הבטנו בהארי נטול החולצה, וגאיה נאנחה.
"אני כבר התייאשתי, בלתי אפשרי לעבור את התחרויות הבינלאומיות" היא הנידה בראשה, ואני נזכרתי שגאיה נכנסה כמה וכמה פעמים לקבוצה המצומצמת שהלכה אל התחרויות הבינלאומיות.
"פנלופי עברה את התחרויות פעמים בלי להיפצע אפילו" קאסי העיפה מבט בי ובגאיה במבט מתפלא. "היא לא אנושית"
"את מתכוונת למשאלת מוות?" שאלתי, וקאסי הנהנה ברצינות.
"היא אמורה לחזור מהמשימה שלה בכל רגע" היא אמרה.
"מה היתה המשימה שלה?"
"אני לא יודעת, אבל אם הדבר הזה לקח לה שבוע שלם, זה אומר שהיא התמודדה עם חתיכת מפלצת" קאסי השיבה וגאיה הנהנה בהסכמה.
"שמעתי בחדשות שפינו שלוש ערים בקצה המדינה עקב פלישת מפלצות, יכול להיות שהיא הלכה לעזור?"
"נזכרתי" אמרה לפתע גאיה. "המאסטר שלח אותה לשם לטפל בעניין אישית. אולי התקשורת שיקרה לגבי המספר של הלוחמים שהתגייסו לעזור, אבל סביר להניח שרק פנלופי הלכה"
עיניי נפערו לרווחה. פנלופי הזאת, משאלת המוות, עד כדי כך חזקה? כן, ראיתי את הכוח שלה בתחרויות, והוא גרם לי לפעור את פי בכל פעם מחדש, אבל לחסל לבד מפלצות שכמעט והחריבו שלוש ערים?! מישהו יחיד מסוגל לעשות דבר כזה?!
"כנראה כדי לא להפחיד את הציבור" משכה קאסי בכתפיה, אבל המידע לא עבר עלי בשתיקה. מה עוד האגודה לא מגלה לציבור? איזה עוד לוחמים מסוגלים להכיל כוח כל כך גדול?
"מי זאת הפנלופי הזאת? מה היא?" שאלתי, וקאסי העיפה מבט מאחורי גבי וקפאה במקומה.
"תסתובבי ותראי" היא אמרה, ואני וגאיה הסתובבנו להביט בדבר שגרם לקאסי לקפוא.
כל הנוכחים באולם השתתקו כשמשאלת מוות נכנסה. מקצה האולם היא נראתה אפילו יותר קטנה ממה שציפיתי, וכשהיא הסירה את הברדס מעל ראשה פי נפער לרווחה בהלם.
פנלופי היא… ילדה קטנה?!
שערה השחור הארוך היה אסוף לשתי קוקיות משני צידיי ראשה, ופוני בובה כיסה את מצחה. היא אחזה ברצועות התרמיל שעל גבה בשתי ידיה וסרקה את האולם בעיניים גדולות ושחורות כמו הלילה. עורה היה לבן כמו דף חלק, והבעת פניה היתה אדישה כל כך עד שהיתה מפחידה.
אף אחד לא פצה את פיו או זז ממקומו כשפנלופי פסעה בצעדים קטנים אל המעלית ונבלעה בתוכה. ואחרי שהדלתות נסגרו אחריה כל הלוחמים באולם התחילו להתלחשש.
משאלת מוות לא נראתה בכלל כמו שציפיתי. אני ציפיתי ללוחם שרירי בעל שריון מפלצתי, שהשאגות שלו ירעידו את האדמה. ובמקום זה, גיליתי ילדה בגילו של ניקו, שמשום מה הפחידה אותי מאוד רק במבט שלה. לא רציתי לתאר איך הכוח שלה נראה בפעולה.
"משאלת מוות היא… ילדה בת עשר" אמרתי. "זה היה לא צפוי"
גאיה הנהנה. "עוד דבר שהמאסטר מסתיר מהתקשורת. אסור שידעו שפנלופי היא ילדה, אחרת תהיה בהלה גדולה יותר"
"אנשים ירצו להרוג אותה" אישרה קאסי. "הם יגידו שהיא לא יכולה לשלוט בכוח שלה בגלל גילה הצעיר. ואף אחד מאיתנו לא ירצה לראות הוצאה להורג של מישהו מהאגודה שלנו"
"כל עוד היא בורד האדום, היא אחת מאיתנו. ואנחנו נגן עליה בגופנו אם צריך" גאיה הכריזה, והיא וקאסי הביטו בה בהסכמה נוקשה.
"אנחנו לא מפקירים את החברים שלנו" אמרה קאסי. "לא משנה מי הם או מה הכוח שבו הם שולטים. כל עוד אנחנו חיים, פנלופי יכולה לסמוך על כך שנגן עליה"
גאיה נאנחה. "אבל היא בכל זאת ילדה, והיא שונאת להסתתר. היא אוהבת את הכוח שלה, והיא אוהבת להרוג מפלצות ולהגן על אנשים. אבל המעמד שלה בתור לוחמת מספר אחת שינה אותה לגמרי. מאז הפעם הראשונה שהיא זכתה בתחרויות, בגיל שמונה, לא ראיתי אותה מחייכת אפילו פעם אחת"
"זה נשמע עצוב" אמרתי, וגאיה הנהנה. "זאת לא אשמתה שהיא נולדה עם כוח כזה"
"אבל אין לה מה לעשות חוץ מלהשתמש בו" קאסי אמרה. "אם היא לא תלמד לשלוט בכוח שלה, הכוח ישתלט עליה. ואז זה יכול להיות הסוף של כולנו"
"אבל מה עם חברי המועצה העליונה? הם לא יוכלו לעצור בעדה?" שאלתי באי הבנה, וקאסי הנידה בראשה.
"את לא מבינה" היא אמרה. "פנלופי משתמשת רק בקמצוץ מהכוחות שלה בתחרויות. ותחשבי כמה לוחמים מנוסים וגדולים ממנה היא ניצחה בלי בעיה. אם היא משחררת את הכוח האמיתי שלה, את לא רוצה לעמוד בדרך. אין לחבריי המועצה סיכוי נגדה"
"אין לאף אחד סיכוי נגדה" אמרה גאיה בראש מורכן.
"אז איך זה שלא כלאו אותה? כוח כמו שלה נחשב אפל, והוא אסור על פי החוק" אמרתי בתהיה.
"לפני שנים המועצה היתה מרוכזת מאוד בנושא פנלופי, אבל בסוף הוחלט להניח לה. אם היא עוזרת והורגת מפלצות, לאף אחד אין בעיה עם זה" אמרה גאיה. "אבל הם עדיין שמים עליה עין. המאסטר דואג לאמן אותה אישית, והוא מדווח על כל התפתחות או ירידה למועצה"
"נשמע לוחץ" אמרתי, והיא הנהנה.
"אני מרחמת עליה" קאסי אמרה לפתע. "אחרי הכל, אבא שלה מדווח על כל התפתחות שלה למועצה"
"אבא שלה?!" פי נפער לרווחה. מאסטר אלאריק הוא אבא של פנלופי?!
"זה סיפור ארוך" גאיה נופפה בידה לביטול. "הוא האפוטרופוס שלה, אבל פנלופי היא לא בדיוק הילדה שלו. אז עכשיו כשאת יודעת את האמת על משאלת המוות האגדית, את מוזמנת להמשיך להתאמן. אולי לא תנצחי אותה בתחרויות, אבל אני מצפה ממך להגיע לפחות למקום השלושים אחרי שאני אגמור לאמן אותך"
"עם הרבה מזל, אני אגיע למקום התשעים" אמרתי.
"שטויות" אמרה קאסי. "אני גם אעזור לך להתאמן. אם תהיי במקום יותר גבוהה, אז יהיה לך יותר סיכוי למצוא משימות שמתאימות לך"
"אני עדיין לא חושבת שאני מוכנה להרוג מפלצת, ובמיוחד שלא לעשות את זה למשך כל חיי"
"או עד שתמותי, מה שיבוא קודם" קאסי חייכה, והחיוך שלה הלחיץ אותי.
"קאסי" אמר הארי בעודו מנגב זיעה מחזהו במגבת ומתקדם לעברינו. "יש מין דבר כזה שנקרא טקט, ואת צריכה ללמוד להשתמש בו"
"טוב לי גם בלעדיו" חיוכה של קאסי התרחב, וגאיה גיכחה בשעשוע.
"אז עכשיו כשהמצב רוח של כולנו מרומם, בואו נחזור להתאמן"
"אני אצא להפסקה קטנה, עדיין לא אכלתי ארוחת בוקר, ואני צריך להחליף למשהו יותר קליל" הארי אמר, לקח את החולצה הלבנה שלו והתחיל לכפתר אותה. "להביא לכן משהו מהקפטריה?"
"מים" אני, גאיה וקאסי אמרנו בו זמנית, והוא חייך.
"וחטיף מלוח, אני צריכה משהו מלוח" הוסיפה קאסי, והארי תלה את העניבה שלו סביב צווארו, ואת הוסט השחור שלו על כתפו.
"אין בעיה" הוא הסתובב ופנה ללכת. "ניקו משחק עם שאר הילדים מחבואים בנשקיה אם את מחפשת אותו קאסי"
"תודה" היא אמרה, והוא הלך לעבר המעלית.
"קדימה, למה את מחכה לונה? המשקולות לא ירימו את עצמם" גאיה אמרה, ואני נאנקתי ביאוש. לגאיה יש נטיה משונה לשכוח לרגע מזה שאני חדשה כאן. אני לא רגילה לאימונים בסדר גדול כזה. אני בקושי עומדת בקצב! אם רק טרוי היה כאן…. הוא כבר היה עוזר לי להשתלב באימונים כמו שצריך. אבל הוא לא כאן, והמאסטר לא נמצא בשום מקום. האיש הזקן הבטיח לי תשובות, ושהוא לא יחשוב אפילו לרגע שאני איבדתי את הרצון בהן.
לאחר האימונים המפרכים של הבוקר ומקלחת קרה, החלטתי לאזור אומץ ולחזור אל הבית שלי. אמא בטח חיכתה לי כל הבוקר, ואני אצטרך לספר לה הכל בסופו של דבר. אז לקחתי צעיף כדי לכסות את הורד האדום על צווארי ויצאתי מבניין האגודה.
חשבתי איך אני הולכת להסביר לה על מה שקרה. אני אהיה חייבת לה הסבר, אבל אני לא חושבת שזה יספק אותה. אני רק בת שבע עשרה, ולפי החוק, אימי אחראית עלי עד לסיום הלימודים. ועם ההיכרות שלי איתה, אני יודעת מה תהיה התשובה שלה.
ראשית היא תצעק עלי בגלל שעשיתי קעקוע, אני בהחלט הולכת לחטוף בגלל זה. ואז היא תגיד לי "בשום פנים ואופן לא! את לא הולכת להישאר שם אפילו דקה אחת יותר! ואת צריכה לעשות מטלות כפולות במשך חודש!"
כבר דמיינתי איך אני מתפרקת לחתיכות אחרי שאנקה את כל הבית מאבק. כולל את עליית הגג.
מראה מצמרר.
אבל כשהגעתי הביתה, האורות היו כבויים. כיווצתי את עיניי באי הבנה, אמא תמיד מדליקה את האורות בבוקר ומשאירה אותם דולקים כל היום. יכול להיות שהיא עדיין ישנה? לא, השעה כבר אחת בצהריים, זה לא הגיוני.
דפקתי על הדלת קלות, וכשלא קיבלתי תשובה מיהרתי להוציא מפתח מכיסי ולפתוח את הדלת. וכשנכנסתי פנימה והדלקתי את האור צווחה נפלטה מפי.
הכל היה הרוס או שבור. הכריות שעל הספה נקרעו, הטלוויזיה נופצה, והצלחות והכלים במטבח נופצו. דילגתי במהירות מעל שברי הזכוכית ורצתי לחדר של אימי. הדלת היתה שבורה לגמרי, וכשהבחנתי באימי השתנקתי בבהלה. הגופה המרוטשת שלה היתה סרועה על המיטה, והכל היה מלא דם… התחלתי לרעוד ולבכות.
"אמא" אמרתי והתקדמתי אליה בצעד רועד. "אמא, תתעוררי"
אבל היא לא הקשיבה לי, למה לעזאזל היא לא מקשיבה לי?
"אמא" אמרתי וניערתי מעט את כתפה. "את צריכה לקום, את לא יכולה לעזוב אותי"
יבבתי ודמעות מלוחות זלגו על לחיי. "לעזאזל אמא! קומי כבר!"
התיישבתי על הרצפה ורעדתי בבכי, אבל אני צריכה להיות חזקה. שלפתי במהירות את הטלפון שלי והתקשרתי לאמבולנס ולמשטרה. ואחרי ששני הצדדים אמרו שיגיעו התקשרתי לטרוי. הטלפון צלצל, אבל הוא לא ענה, והמענה הקולי אמר לי להשאיר הודעה. אז נשמתי נשימה רועדת והתחלתי לדבר.
"טרוי, מישהו פרץ לנו לבית" אמרתי בשפתיים רועדות. "הכול הרוס או שבור, אני לא הייתי בבית כשזה קרה, אבל אמא כן. אני יושבת פה לידה, ויש הרבה דם, אני חושבת שהיא…" הבכי שלי התגבר. "אני צריכה אותך, אתה לא יכול להשאיר אותי כאן לבד. אני מרגישה כאילו אני הולכת להתפרק לחתיכות, ואני מפחדת להיות לבד. בבקשה, טרוי, אתה… אתה היחיד שנשאר לי, בבקשה אל תעזוב אותי. תחזור אלי כשתוכל"
וכשניתקתי את השיחה, הבכי שלי התחזק אפילו יותר. סירבתי להביט באמא שלי, אבל אחזתי בידה הקרה.
"הוא יבוא נכון? הוא חייב לבוא" אמרתי לה, כאילו היא יכלה לשמוע אותי. קיוויתי שהיא יכולה.
האמבולנס לא איחר לבוא, והמשטרה רצתה לשאול אותי כמה שאלות, אבל אני סירבתי לעזוב את אמא שלי, אז אחד השוטרים בא איתנו. הוא שאל אותי כמה שאלות ואני הגבתי עליהם בצורה סתמית, אבל לא הורדתי את העיניים שלי מאמא. הרופאים אמרו שהיא נושמת, אבל רק בקושי. וכשהגענו לבית החולים הם הכניסו אותה לניתוח ואמרו לי לחכות בחוץ.
בגלל השאלות השוטר גילה שאני מהורד האדום, ואמר שעקב כך הוא חייב להתקשר למאסטר ולהודיע לו מה קרה. הנהנתי אליו, או שלא, אני לא זוכרת, אבל המאסטר הגיע. הוא והשוטר דיברו בצד המסדרון בזמן שאני ישבתי ברגלים מכווצות אל החזה על אחד הכיסאות. לא שמעתי כלום סביבי, כאילו אף אחד לא נמצא כאן מלבדי. הרגשתי קור ובדידות, אבל סרבתי לאבד תקווה. אמא שלי היא פייטרית, היא תשרוד את זה בלי בעיה.
לאחר שהמאסטר גמר לדבר עם השוטר הוא ניגש והתיישב לידי. שרר שקט בנינו, אבל לבסוף הוא פתח את פיו.
"אני חייב לך תשובות" הוא אמר, ואני משכתי באפי.
"זה לא הזמן המתאים" אמרתי.
"להפך" הוא אמר, ואני הרמתי אליו מבט בעיניים רועדות.
"אתה רוצה לומר לי שההיעלמות של אח שלי קשורה ל… מה שקרה לאמא שלי?" שאלתי, והוא הנהן. "השוטר יודע על זה?"
"השוטר לא צריך לדעת, העניין לא נוגע לו. אבל הוא נוגע לך" המאסטר השיב, וידיי התהדקו סביב רגליי.
"אז תספר לי" אמרתי, ובדיוק כשהוא פתח את פיו לדבר, דלת חדר הניתוח נפתחה ואחד הרופאים יצא משם. הוא התקדם לעברי ואני נעמדתי במהירות.
"את הבת שלה?" הוא שאל, ואני הנהנתי במהירות.
"היא בסדר?" שאלתי, אבל הוא העיף מבט מהסס במאסטר, ואז נאנח בצער.
"ניסינו כל מה שיכולנו, אבל לא נראה שהפצעים שלה נגרמו מגורם טבעי" הוא אמר.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שהפצעים שלה נגרמו מקסם, ורפואה רגילה לא תוכל לעזור במצב שלה" הוא הסביר, ואני הבטתי במאסטר והבחנתי שהוא כבר שלף את המכשיר הנייד שלו.
"היא נושמת?" הוא שאל, והרופא הנהן.
"אבל הפצעים שלה מסרבים להיסגר, היא לא תצליח לשרוד עוד הרבה זמן" הוא אמר, והמאסטר הניד בראשו.
"אני לא צריך הרבה זמן, רק חמש דקות" הוא אמר.
"למי אתה מתקשר?" שאלתי.
"למישהו שיכול לעזור" הוא השיב והתרחק מאיתנו כדי לדבר בטלפון. אני לא בזבזתי רגע ופניתי חזרה אל הרופא.
"אני רוצה לראות אותה" אמרתי, אבל הוא נאנח.
"אני מצטער, אבל היא תהיה חייבת להיות בבידוד עד שירפאו אותה. מנסים לנקות ממנה את הדם עכשיו, ואסור להכניס אנשים לא מנוסים לחדר ניתוח"
"יש משהו שאני יכולה לעשות?" שאלתי.
הוא הנהן. "להתקשר לקרובי משפחה ולעדכן אותם"
"בסדר. תודה רבה" אמרתי, והוא הנהן הנהון אחד לפני שפנה שוב אל חדר הניתוח ונכנס אליו.