הורד האדום

פרק 26

"תאחלו לי בהצלחה" היא קרצה אלינו. ואחרי שהתרחקה רייבן נחר בבוז ולקח עוגיה.
"מריה, אספן, דפני, סקוט, צ'אד וג'ורג. ברוכים הבאים!" אמר פאבלו כשהשישה התיישבו.
"נהדר לפגוש אותך פאבלו" אמר אספן והושיט את ידו ללחיצה.
"אדון אספן, ההופעה שלך בתחרויות הרשימה אותי מאוד" פאבלו לחץ את ידו ואספן חייך חיוך מושלם. על המסך מאחורייהם הקרינו עכשיו את התחרות באגודת צרור הזהב. הזירה שבה הם נלחמו היתה מבוך ענקי עשוי צמחיה. אבל בכל הקטעים שבהם אספן הופיע הוא... הקסים, מפלצות ואנשים כאחד. גאיה באמת אמרה שהוא שולט בהקסמה.
"תודה רבה לך, אבל מריה ודפני היו הרבה יותר טובות ממני"
"ההקסמה שלך לא תעבוד עלי אספן" מריה אמרה בחיוך קטן.
"אבל אולי אם תמשיך לנסות תצליח לעבוד עלי מותק" דפני אמרה במבט ערמומי, ואספן קרץ לה לפני שחזר להביט בפאבלו.
"אני אשאל אתכם את אותה השאלה ששאלתי כבר את חברי חרב הכסף, מי הולך להיות המנהיג השנה?" שאל פאבלו.
"מריה" אמרו כולם במקלה.
"אויש די, אתם גורמים לי להסמיק" מריה אמרה, מוחמאת בבירור. "אבל כן, אני הולכת להיות המנהיגה השנה"
"והיא תנהיג אותנו לניצחון בטוח" אספן אמר.
"תפרוש אחי" אמר סקוט. "ההקסמה שלך לא תעבוד עליה"
"אבל זה לא אומר שהוא יפסיק" אמר צ'אד וגלגל את עיניו.
"נכון מאוד" אספן אמר.
"כמו שאספן אמר" מריה הביטה בו בנזיפה קשוחה, אך מיהרה לחייך חיוך תמים אל פאבלו. "אני אנהיג אותנו לניצחון. ואני כבר לא יכולה לחכות להילחם נגד משאלת מוות ראש בראש"
כולם, כל חבריי האגודות ואנשיי ההפקה החליפו מבטים כאחד. היא אמרה מה שאני חושבת שהיא אמרה? הבטתי בפנלופי, וראיתי שהיא הביטה במריה בריכוז. אני רק מקווה שפנלופי לא תיקח את זה כהזמנה לקרב, אני לא רוצה שמריה תמות או משהו.
"אכפת לך להסביר את דברייך מיס מריה?" אמר פאבלו, כאילו לא שמע מה אמרה. מין הסתם שהוא בשוק, הרי פנלופי יכולה להילחם בכל חבריי המועצה העליונה ולנצח תוך מצמוץ, עד כמה שאני יודעת.
מריה חייכה במתיקות. "מה ששמעת פאבלו, אני חושבת שאני מוכנה להילחם נגד הגמד. התאמנתי הרבה מאז הפעם האחרונה שנלחמנו, ואפילו פיתחתי יכולת חדשה. אני יודעת שאני מוכנה"
"מילים קשוחות מיס מריה" אמר פאבלו.
"בחורה קשוחה" קרץ אספן.
"בחיי אתה נואש" הניד ג'ורג' בראשו, הוא נראה הכי גדול בחבורה. בסביבות גילאי הארבעים אולי.
"אבל אתה חייב להודות שהוא חמוד כשהוא נואש" דפני נשכה את שפתה. טוב, לא יכולתי שלא להסכים איתה.
"אני מניח שאזל לנו הזמן, אבל בהחלט הטלתם פצצה כאן. אלה היו אגודת הבית, צרור הזהב!" הכריז פאבלו. "ועכשיו, כי אנחנו פשוט לא יכולים לחכות, הגיע תור חבריי האגודה האיטלקית שלנו. הורד האדום!"
בעלתי רוק כשנעמדתי על רגליי והברשתי מעט את שמלתי. וכשניגשתי עם שאר חברי הקבוצה שלי אל אולפן השידור מריה חלפה על פני וקרצה לי. זה צמרר אותי יותר מאשר עודד. אם היא אומרת שהיא יכולה להביס את פנלופי, באיזה מין כוח חדש היא שולטת?
"משאלת מוות, רייבן, קלואי, מתיו, נרו ולונה. ברוכים הבאים!" אמר פאבלו. "בלי להעליב את שאר הקבוצות, אבל אני הולך להריע לכם"
"מין הסתם" אמרה קלואי והתיישבה בחיוך. "אנחנו הקבוצה הכי טובה"
"סוף סוף אנחנו מסכימים על משהו" אמר רייבן.
"קלואי, מנהיגת בנות השחר, או שאולי אני צריך לקרוא לך הוד מעלתך?" שאל פאבלו. הוד מעלתך?
"אל תטרח, רק בנות השחר קוראות לי כך, זה מין מנהג כזה. נחמד להיות פה פאבלו, ולפגוש אותך שוב כמובן"
"הכבוד כולו שלי" פאבלו חייך. "אני רואה כאן גם כמה פנים חדשות. לונה ונרו, מה שלומכם?"
"אנחנו בסדר גמור פאבלו" נרו השיב בשם שנינו, אני התביישתי מעט. "וזה שאנחנו חדשים לא אומר שלא ניתן את הכל בתחרויות, אני צודק לונה?"
"צודק לגמרי" אמרתי, ואמרתי לו מליון פעמים תודה על שהציל אותי משתיקה מביכה. למה הוא בכלל עזר לי? הוא שונא אותי.
"אז לונה וויליאמס... אני בטוח שההופעה שלך בתחרות של האגודה לקח את כולנו אחורה. אביך היה אדם דגול"
"תודה. וכן... אני חושבת שאני אלך בעקבותיו, ומי יודע, אולי אני אפילו אזכה"
פאבלו חייך ברכות. "נחזיק לך אצבעות. ונעבור לעניין אחר, אני אשמח לקבל תגובה על ההכרזה שמריה הכריזה. מה אתם חושבים? יש לה סיכוי?"
"לא" אמר רייבן.
"ממש לא" אמר מתיו.
"בשום פנים ואופן- " אמרה קלואי.
"לא!" אמרנו כולם יחד - מלבד פנלופי כמובן.
"אני מבין. ואני מניח, שלך אין שום דבר לומר בנושא" הוא פנה אל פנלופי, אבל היא רק הנידה בראשה וניסתה לשמור על פרופיל נמוך.
"אני אדבר בשמו" אמרה קלואי נחרצות. "אני לא יודעת אם מריה צוחקת, אבל אני מקווה בשבילה שהיא כן. מה שהיא אמרה זה לא הזמנה לקרב, זאת הכרזת מלחמה! היא צוציקית שעדיין לא יודעת שום דבר מהחיים שלה, ולא אכפת לי שבשנה שעברה היא הגיעה למקום שני. אם היא רוצה להתעסק עם משאלת מוות, היא רוצה להתעסק גם עם שאר חבריי האגודה. ואני מבטיחה לך פאבלו, זה משהו שהיא לא רוצה לעשות"
"חתיכת נאום הוד מעלתך" אמר רייבן, וקלואי חייכה חיוך קטן ודחפה אותו בידידותיות. האימונים של המאסטר בהחלט עשו לה טוב, אבל אני בספק אם הנחמדות הזאת תמשך לזמן רב.
"ובכל זאת, מי אתם חושבים שינצח אם אכן יהיה קרב?" שאל פאבלו.
"משאלת מוות, בלי ספק" אמר מתיו.
"ואנחנו יכולים להבטיח לך שכולם חושבים ככה" אמר רייבן. נרו ואני הנהנו בהסכמה.
"אני מניח שנצטרך לחכות ולראות, כי הזמן שלנו נגמר" אמר פאבלו. "ואלה היו החבר'ה באדום, חבריי הורד האדום!"
קמנו מהספות, לחצנו ידיים עם פאבלו כמו כל השאר - לחצתי את היד של פאבלו! אה! - והוא הזמין את האגודה הצרפתית, השושן הצחור.
הצרפתים והרוסים נראו חזקים מאוד, אבל היה ברור שחרב הכסף, צרור הזהב והורד האדום היו האגודות המובילות. גם בחוזק, וגם בתלבושות היפות. כאילו, אני מבינה שהצבע של הצרפתים הוא לבן, אבל לבוא בשמלה שדומה לשמלת חתונה? פשוט לא, אוקי. והרוסים עם צבע הארד שלהם... אני אפילו לא רוצה להתחיל...
בסוף הראיונות חזרנו למלון - הרשו לנו לשמור את הבגדים! - לא לפני ששלחנו מבטים קטלניים לעבר מריה כשנופפה לנו לשלום בנחמדות. פנלופי לא נראתה כועסת, אבל היא גם לא היתה מוטרדת מהרעיון להרוג את מריה. לא ידעתי אם זה טוב או רע.
כשחזרנו כל חבריי האגודה התנפלו עליינו בשאלות והערות, אבל אני מיהרתי להתנער מחבריי ולעלות לחדרי. מיהרתי להוריד את השמלה, למחוק את האיפור ולפרק את התסרוקת. ואחרי שהייתי בחולצה רחבה ומכנסיי ג'ינס נוחים התיישבתי על המיטה שלי ופתחתי את המחשב הנייד שלי. חשבתי על זה כמעט כל היום, והחלטתי ללכת לחפש את טרוי לא משנה מה. אני לא הולכת לשבת ולא לעשות כלום בזמן שהוא יכול להיות בסכנה. אני נוסעת היום לסן חוזה, ואני הולכת לחפש בכולה אם יהיה צורך בכך. או שאולי כדאי שאני פשוט אגש לטירה השחורה...
"מה את עושה?" שמעתי מישהו מהכניסה לחדר וקפצתי בבהלה. הברדס של פנלופי היה משוך לאחור, והיא הביטה בי בעיניים מכווצות בחשד. אני מניחה שהמראה שלי אורזת תיק במהירות, כשאני לובשת את התלבושת שלי, מצויידת בנשק בהחלט היה מעורר חשד.
"אורזת, אני יוצאת לטיול קטן" חייכתי וקיוותי שהיא קונה את זה.
"תחסכי ממני, שמעתי את השיחה שלך ושל אמא שלך אתמול בלובי שבכניסה" היא אמרה והכניסה את ידיה לכיסיה. "כולם מוסחים עכשיו, ואמא שלך נמצאת עם מתיו ולואי, עדיף שתלכי עכשיו"
"את... לא מתכוונת להלשין עלי?" שאלתי. "את יודעת לאן אני הולכת?"
"זה לא כל כך מעניין אותי" היא אמרה ונשכבה על מיטתה. "אבל אם לא תחזרי בחיים לתחרויות, אני אהרוג אותך בעצמי"
"כן קפטן" אמרתי.
"אני ילדה" היא הביטה באי הבנה.
"את יודעת, זה מין ביטוי כזה... למה משנה" חייכתי וסגרתי את התיק שלי. "אני חייבת לך"
פנלופי הנהנה בלי להביט בי, ואני לקחתי את הטלפון שלי - שהיה כבר מופעל על מפה של סן חוזה - ויצאתי מחדר השינה. לקחתי כובע ומשקפיי שמש לפני שברחתי על קצות האצבעות אל מחוץ למלון ונכנסתי אל אחת המוניות.
"סן חוזה בבקשה" אמרתי.
"זאת נסיעה ארוכה גבירתי" אמר הנהג.
"יש לי זמן, ונאמר לי שחבריי אגודה לא צריכים לשלם על מוניות" השבתי.
"אמת, את לוחמת?"
"מהורד האדום אדוני" אמרתי והראתי לו את הקעקוע על צווארי.
"שכה אחיה! זה כבוד גדול בשבילי להסיע לוחמת, אתם עושים עבודה טובה"
"תודה אדוני"
"אז קדימה לסן חוזה" הוא השיב, ואני חייכתי אליו ושקעתי בספרים שהבאתי איתי. הנסיעה אכן היתה ארוכה, אבל היה לי הרבה חומר לקריאה. קראתי על כל מיניי יצורים ומפלצות ששוכנים בסביבת הטירה השחורה של סן חוזה, ועל שחצי מהעיר נטושה עקב הריבוי הזה במפלצות ובבעליי יכולות רעים. ישנתי קצת, אבל הנהג העיר אותי כשהגענו. יצאתי מהמונית עם התיק שלי, ואחרי זה חיפשתי מונית אחרת וביקשתי מהנהג להסיע אותי לגבול בין החלק הנטוש של העיר לחלק הפעיל של העיר. הוא הוריד אותי כמה רחובות מהגבול ואמר שעד לכאן הוא יכול להגיע. זה היה דבר מוזר לומר.
נכנסתי לאחת החנויות באזור וקניתי משקפת וכמה חטיפים. השעה שש עכשיו, ויש לי בערך שעה לחפש את טרוי לפני שאצטרך לחזור למלון. אני מקווה שאני אמצא אותו.
בעודי הולכת אל הגבול ניסיתי לאתר את הטלפון שלו בעזרת הג'י.פי.אס, וזה הצליח. עיני זהרו בתקווה כשגיליתי שהוא אכן נמצא איפה שהוא בחלק הנטוש של סן חוזה, אבל לפתע הוא נעלם מהמפה. זה כבר לא משנה, אני יודעת שהוא כאן!
ניגשתי אל הגבול, אבל החיוך שלי נמוג. לעזאזל, לא היה כתוב בספרים שום דבר על זה שהצבא של המועצה העליונה מגן על הגבול. הידקתי את כובעי לראשי וחיפשתי פרצה בגדר. אני תמיד יכולה לטפס עליה במהירות, אבל הם ישימו לב לזה. איפה יש מקום שדרכו אפשר לעבור... בינגו! מצאתי את המחסום שעולה ויורד בכל שער גבול. ומזל שלי, היתה שם משאית מלאה נשק שהתכוונה להיכנס. חיכיתי שהמחסום יעלה ואז רצתי הכי מהר שיכולתי. עקפתי את המשאית ונכנסתי לאחד הבתים הנטושים כמה מטרים מהגבול במהירות אדירה. הבטתי מחלון מנופץ כדי לראות אם הבחינו בי, אך החיילים נראו מבולבלים, כנראה חשבו שדמיינו את הרוח החזקה שהרגישו.
זהו זה, אני בפנים. טירה שחורה מלאת מפלצות, הנה אני מגיעה.
רצתי חזרה ליציאה והבטתי לעבר הגבול. ראיתי את המשאית נוסעת לצד ימין והחלטתי לעקוב אחריה. הנשק בטח הולך למקום בו יש הכי הרבה מפלצות, והגיוני שיהיו הרבה מפלצות ליד השער. עקבתי אחרי המשאית עד שהיא הגיעה אל קבוצה של חמישה אוהלים בשטח שבו נגמרו הבניינים. המשאית עצרה ליד האוהל הגדול ביותר, שלפתע יצא ממנו אדם שנראה כמו מפקד צבאי חשוב. שערו הבלונדיני היה מסופר קצוץ ועיניו הכחולות היו קרות ורציניות. על גבו היו תלויים קשת ואשפת חיצים מלאה, ולי לקח רק עוד שניה להבין מי זה. לא היה לי ספק, זה היה אבא של קאסי, הארי וניקו. "הצייד". הוא נראה כמו העתק מושלם של הארי, רק רציני יותר.
"זה הכול?" שאל הצייד את הנהג שיצא מהמשאית.
"כן אדוני" השיב הנהג. "יש בעיה?"
"ביקשתי שלוש משאיות של נשק והביאו לי אחת. ביקשתי אספקה של מזון שמעולם לא הגיעה, וגם עוד אנשים. המועצה העליונה מודעת לכך שמתו לי עשרה לוחמים בשבועיים האחרונים? החלאות נהיות נחושות יותר, ואני צריך להתמודד עם זה רק עם ארבעים לוחמים. זה נשמע לך הגיוני?"
"אני רק ממלא פקודות אדוני" השיב הנהג.
"אז אני מקווה שתיידע את הממונים עלייך על המצב כאן. אם זה ימשך ככה, בעוד חודש רק אני אשאר להגן על הגבול. ואני מניח שהעובדה הזאת לא תרגיע אף אחד"
"כן אדוני" אמר נהג המשאית.
"בסדר גמור. ועכשיו כשגמרתי להתלונן, אתה מוזמן לנוח קצת. אני אביא לך את המסמכים עם הדיווחים שלי על השבוע האחרון"
הנהג הנהן והשניים נכנסו לאוהל הגדול.
אני לא מבינה דבר אחד. אם יש במקום הזה ארבעים לוחמים, איך זה שאף אחד כאן לא הבחין באח שלי נכנס לתומו לטירה השחורה? ולפי הג'י.פי.אס שבטלפון שלו, היה נראה שהוא נכנס רק לפני כמה דקות. איך זה שאף אחד לא שם לב?!
התרחקתי כמה בניינים מהאוהלים של הלוחמים, נכנסתי לאחד מהם ועליתי לקומה גבוהה מספיק לתצפית. הנחתי את תיק הגב שלי על הרצפה ושלפתי ממנו את המשקפת שקניתי. הורדתי את משקפיי השמש והכובע והשקפתי דרך המשקפת אל מחוץ לחלון מנופץ. חיפשתי את הטירה השחורה בשטח הפתוח, ואחרי כמה חיפושים מצאתי אותה. היא היתה מאוד רחוקה, אבל כבר מכאן יכולתי לראות שהיא ענקית בגודלה. סביב הטירה שכנה עלטה שחורה - שדמתה בצורה מטרידה לקסם של פנלופי - וכל הצמחיה שהיתה שם היתה נבולה או שרופה. אפשר לחשוב שהיא נשלפה מסרט, שזה לא אמיתי, אבל כשלפתע הבחנתי בתנועה ליד הטירה הבנתי שזה לא חלום. נראה שלא הייתי היחידה שראתה את התנועה המוזרה בכניסה לטירה, ולפתע נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים מכיוון האוהלים. התאמצתי לראות מה התנועה שהלכה והתקרבה לעבר העיר הנטושה, וכשהדמויות המטושטשות התבהרו הורדתי את המשקפת.
מפלצות.
"קדימה כולם, כמו שתירגלנו, יש לנו תקיפת מפלצות בדרגה ארבע שמתקדמת במהירות. כולם להצטייד בנשקים ולהרוג כמה שיותר. תזכרו, מי שהורג יותר מקבל קינוח הערב" אמר מישהו במיקרופון.
זאת שיטה מוזרה, לגרום לאנשים להילחם יותר טוב בשביל אוכל, אבל נראה שזה עובד. הצצתי לעבר האוהלים וראיתי לוחמים מתרוצצים אנה ואנה, לבושים במדים וסוחבים כלי נשק בכמויות.
הבטתי בהם כשרצו לעבר השטח הפתוח ונעמדו במרחק מהאוהלים, מוכנים להילחם במפלצות. המפלצות הגיעו, והלוחמים התנפלו עליהם בחייתיות. בחיי, הם בהחלט רוצים את הקינוח הזה.
הם נלחמו במיומנות וחיסלו כחמישים מפלצות תוך דקה בלבד. אבל עוד ועוד המשיכו להגיע, ואני תהיתי לעצמי... זאת נקראת דרגה ארבע?! כי אם כן, אני לא רוצה לדעת מה זאת דרגה עשר.
לפתע התנערתי, זאת ההזדמנות שלי. דעתם של הלוחמים מוסחת, אני יכולה פשוט לרוץ לטירה השחורה ואף אחד לא יבחין בי. הכנסתי במהירות את הדברים לתיק שלי והעמסתי אותו על גבי בפרץ אנדרנלין. אני הולכת לעשות את זה, אני הולכת למצוא את אח שלי. וכשאני אמצא אותו, הדבר הראשון שאני אעשה זה להחטיף לו סטירה מצלצלת.
ירדתי בריצה אל הכניסה לבניין והבטתי במלחמה של הלוחמים במפלצות. הרגשתי דקירה בלב, שאני בורחת במקום לעזור להם, אבל אם יתפסו אותי זה יהיה הסוף שלי.
אז נעמדתי ברגל קדימה, הבטתי קדימה וכיווצתי עיניים לעבר המטרה. הדרך שלי היתה פנויה, הגיע הזמן לצאת. נשמתי עמוקות לפני שהתחלתי לרוץ הכי מהר שיכולתי. העפתי אבק מאחורי בזמן שעברתי על פני המפלצות, אני עושה את זה!
אבל אז באה מפלצת מולי, ואני לא הצלחתי לבלום מעצמי והתנגשתי בה. שנינו נפלנו והתגלגלו לאחור, וכשאני נאנקתי והתרוממתי גיליתי באיזו מפלצת התנגשתי.
למה הייתי חייבת להתנגש בשור מדבר?
"לונה וויליאמס. הרחנו אותך ממרחקים" השור צחק בקול עמוק וצרוד. "את טיפשה שבאת לכאן היום, אבל אין דבר, כנראה שהתוכנית תצטרך להתממש מעט מוקדם מהצפוי"
"אין לי שמץ על מה אתה מדבר, וגם לא אכפת לי" אמרתי בקוצר רוח. מביטה סביבי ומוודאה שאף לוחם עדיין לא הבחין בי. "ואני לא מאמינה שאני שואלת אבל... אתה ראית במקרה את טרוי וויליאמס?"
השור צחק בשנית, והפעם הצחוק היה גדול ומטריד יותר. "את ממש טיפשה לוחמת קטנה. להציל את אחיך צריך להיות הקטן שבדאגותייך" איך הוא ידע על זה? "כעת את צריכה לדאוג לא להיתפס, הבוס יהיה שמח לקבל אותך עכשיו"
"לעזאזל עם הבוס שלך" אמרתי ושלפתי את החרב שלי. אין לי מושג איך הוא ידע על הרצון שלי להציל את אחי, ואין לי מושג מי הבוס שכל השוורים מדברים עליו, אבל לא אכפת לי! הגעתי עד כאן, ואני לא מתכוונת לוותר. "תתכונן למות מפלצת"