הורד האדום

פרק 2

"לפני שנים רבות, כל האנשים בעולם חיו בשלום ושלווה. היו את אלה בעליי היכולות העל טבעיות, ובני האנוש הרגילים. קבוצה מצומצמת מבעליי היכולות העל טבעיות הרגישו שהם צריכים לשלוט באנשים חסריי היחוד, והעולם יצא למלחמה. נפלטה כל כך הרבה אנרגיה שלילית וחיובית בעיצומו של הקרב, וכך נוצר השער בין עולם המפלצות לעולמנו. האנשים הרעים בעליי היכולות כרתו ברית עם המפלצות, והאנשים הטובים בעליי היכולות גייסו גם את בני האנוש הרגילים לקרב. זאת היתה ההתחלה של אירגון לנ"ל, לא נוותר לעולם.
ראשי האירגון היו ארגור, הלוחם בעל הכוח לעוף. סופיה, הלוחמת בעלת הכוח להפנט. וראמון, נציג בני האנוש באירגון. ביחד השלושה אספו לוחמים מיומנים מכל קצוות העולם, והקימו אגודה לכל מדינה ולה נתנו שם, סמל וצבע. האגודות שמרו על הערים שלהן מפני המפלצות, ולשם שינוי המצב נראה טוב יותר. אבל בעליי היכולות הרעים והמפלצות לא היו מוכנים לוותר, הם יצרו כישוף שימור עוצמתי שגרם לשער המפלצות להישאר פתוח. לתמיד.
חצי מאוכלסיית העולם נספתה במלחמה, אך בסופה הצד הטוב ניצח והבריח את המפלצות ובעליי היכולות על הטבעיות הרעים. אך כשהם ניסו לסגור את השער שחיבר בין עולמנו לעולם המפלצות הם לא הצליחו. וכך, נשאר השער פתוח לעוד מפלצות לפלוש לעולמנו. גם בעליי יכולות הרעים עדיין שרדו בחלקם, ולהם יש יורשים שמחפשים נקמה. מי יודע, אולי מלחמת עולם שניה מתקרבת, והמפלצות חותרות ממש מתחת לאף שלנו"
המספר סיפר את סיפורו בקול דרמטי, ואני נסחפתי לתוכו לגמרי. וכשהוא הוא גמר לספר, כל היושבים בבית הסיפורים התנפלו עליו בשאלות וביקשו שיאריך על המלחמות עצמן. והמספר סיפר סיפורים על שלושת מייסדיי האירגון לנ"ל, ועל מעשי הגבורה וחלקם העיקרי במלחמות. הוא סיפר גם על לוחמים אחרים שהיו נוכחים במלחמות ושמם ידוע עד היום. את רוב הסיפורים הכרתי, אבל לא יכולתי להפסיק ללטוש עיניים במספר ולהפסיק להקשיב. הייתי כל כך בתוך הסיפורים עד שכששרי ניערה אותי קפצתי בבהלה.
"כבר מאוחר" היא אמרה ופיהקה. הבטתי בה באי הבנה ואז בשעון שהיה תלוי על הקיר מעל בר המשקאות. השעה היתה רבע לחצות?! אבל בקושי הרגשתי שעברו חמש דקות. "אני הולכת, נתראה בעוד יומים בדיינר" היא נופפה לי ואני חייכתי אליה לשלום לפני שחזרתי להקשיב למספר הסיפורים. הוא המשיך לספר על המלחמות, ואני הקשבתי בשקיקה עד שהתחלתי לפהק בעייפות. הבטתי בשעון וגיליתי שעברה שעה מאז שחברתי הלכה, והנחתי שאני צריכה ללכת הביתה ולישון טוב אם אני רוצה לבקר את סבתא שלי בבוקר כמו שתכננתי.
יצאתי מבית הסיפורים וצעדתי לעבר ביתי בעייפות. המנורות ברחוב מעט היבהבו והקנו לו מראה קריפי, אבל אני ניסיתי להתעלם והמשכתי ללכת. לפתע הרגשתי שמישהו מביט בי ומיהרתי להסתובב, אבל לא היה אף אחד מאחורי, הרחוב היה שקט וריק מאנשים.
"תרגעי, זה רק הרגשת פרנויה עקב העייפות" מלמלתי לעצמי והמשכתי ללכת, ממהרת את צעדיי טיפה יותר. אבל כשפניתי בקצה הרחוב והמנורות כבו באופן פתאומי התחלתי להתחרפן. הדלקתי את הפנס בטלפון ונשמתי עמוקות. אין מה להיבהל, בטח יש הפסקת חשמל או תקלה. המשכתי ללכת, ואז שמעתי נהמה חייתית מאחורי. קפאתי על מקומי בפחד והסתובבתי לאט לכיוון שממנו באה הנהמה. התחרטתי על החלטתי ברגע שראיתי מה עמד מאחורי.
מפלצת ענקית בגובה שתיי קומות ועיניים אדומות וזוהרות עמדה מאחוריי. המפלצת נראתה כמו שור שחור ענקי עומד על שתיים, ואני החנקתי צרחה. ניסיתי לומר לעצמי שהסבירות לכך שאני רואה מפלצת אמיתית היא אחת למליון, אבל כנראה שאני הייתי האחת הזאת.
"לוחמת על טבעית" נהם השור הענקי, ואני החוורתי ופערתי את פי. הדבר הזה יכול לדבר?! "אני אשמח לקרוע אותך לחתיכות"
"א- אני לא לוחמת" גמגמתי, אבל המפלצת חייכה חיוך חייתי והנידה בראשה בשעשוע.
"אני יכול להריח את היכולות שלך ממרחק קילומטרים, את הולכת להצטער על כך שנולדת"
הוא שאג, ואני חשבתי שאני הולכת להשתין במכנסיים. אבל אז שמעתי צעקה, ומיד אחרי זה ראשו של המפלץ הותך הצידה והוא נפל ארצה.
מצמצתי באי אמון והבטתי באדם שעמד מעל המפלצת בחרב שלופה. הוא סובב את החרב בעזרת מפרק ידו ולפתע הלהב החל לעלות באש.
"תנסה לא להנות מזה יותר מידי" שמעתי קול של נערה צעירה, ומשום מקום, נחתה דמות נוספת ליד האדם בעל החרב הבוערת.
"כן אחי, גם אני רוצה להחטיף לו כמה מכות טובות" עוד קול נשמע, ודמות שלישית הופיעה לצידם של השניים. עכשיו הייתי מבולבלת לגמרי.
המפלצת התאוששה ומיהרה לעמוד על רגליה, צועקת בזעם כל כך גדול עד שחשבתי שהאדמה רועדת מתחת לרגליי.
"אין זמן לשטויות" אמר האדם בעל החרב הבוערת. "תאליה, תגני על הנערה. נרו, בוא נראה מה יש לך"
"למה אני תמיד חייבת להגן על הניצולים המפוחדים? אני ממש לא מבינה את זה" הנערה התקדמה אלי, ואני מיהרתי להאיר לעברה בפנס הטלפון שלי. "תנמיכי את האור לעזאזל!" היא אמרה וכיסתה את עיניה.
"סליחה" מלמלתי, אבל אז זיהיתי את הנערה. זאת היתה אותה הלוחמת הג'ינג'ית מהדיינר היום. רגע, החברים שלה הם השניים האחרים שהיו איתה? כשחושבים על זה לאדם הראשון באמת היה את הקול של הלוחם השרירי בן השלושים וארבע.
"הי, את המלצרית ההיא" אמרה הנערה, אבל שאגת המפלצת הצליחה להסיח את דעתה. "קדימה, בואי נלך"
"לאן?" שאלתי בלחץ, אבל היא תפסה בידי והחלה לרוץ במעלה הרחוב. "איך זה שאף אחד לא יצא מהבית לראות מה קרה?"
"הם שמעו אותך, בגלל זה הם התקשרו אלינו. מזלך שהיינו באזור. הם פשוט מפחדים מידי בשביל לצאת" הסבירה הנערה במהירות עד כך שבקושי יכולתי להבין מה אמרה.
"אני עמדתי לההרג שם!" צעקתי, אבל היא התעלמה מההתחרפנות שלי. המשכנו לרוץ עד שהגענו למעלה הרחוב, ותאליה הסתובבה לראות מה מצב חבריה. הם הסתדרו טוב מאוד למען האמת, ובאור הירח השור הענקי נראה כאילו חטף כהוגן.
"לך מכאן, ושלא תעז לחזור!" צעק הלוחם הבוגר, והשור נהם והביט הישר לעברי.
"אני אלך, אבל אני אחזור בשבילה" הוא אמר, ואז נעלם אל תוך הלילה. פנסיי הרחוב חזרו לפעול, והכל נהיה שוב שקט ובטוח. הלוחם הבוגר והנער ששמו נרו התנשפו מהקרב, אבל הם נראו יותר אנרגטים מפצועים. ואז נרו התפרץ.
"אתה רציני?!" הוא שאל. "למה לא נתת לי להרוג אותו? אתה עושה את זה בכוונה? בגלל תחרויות הכוח? כי אם כן, אתה עוד תשלם על זה!"
"תרגע נרו, אין לי שום כוונה לחבל בניסיונות שלך לנצח, וזה לא משנה למה נתתי לו ללכת" הוא אמר והרים את מבטו אלי. הוא ונרו רצו לעברנו, ואני התחלתי לרעוד בשנית, מה הם הולכים לעשות לי?
"איך קוראים לך?" שאל הלוחם הבוגר, אבל לא נראה שהוא איים עלי.
"לונה וויליאמס" עניתי בסחרחורת.
"את מסוגלת לעמוד?" הוא אמר, ואני הבנתי שכל הזמן הזה ישבתי על הכביש. הנהנתי בשפתיים חשוקות והוא עזר לי לעמוד על הרגליים. "יש לי כמה שאלות בשבילך לונה, אם זה לא מפריע לך"
"את נראת זוועה" אמרה תאליה ועיקמה את האף בידיים משולבות. באמת הרגשתי זוועה, כאילו אני הולכת להקיא בכל רגע.
"אני רק עייפה, זה הכל" אמרתי, אבל אז עיניי התגלגלו בחוריהן, והכל הפך שחור.