הורד האדום

פרק 22

קאסי השאילה לי מזוודה, ואני הלכתי לחדרי כדי להתחיל לארוז. מלודי עדיין ישנה, ואני השתדלתי שלא להעיר אותה בזמן שארזתי את כל הבגדים הקייצים שהיו בארון שלי. שמתי את התלבושת שלי - שהתלבטתי עם ללבוש אבל לבסוף החלטתי שלא - ולקחתי את הספרים מהחדר של אבא שלי. אני צריכה להמשיך לחקור לגבי השער, חוץ מזה שהוא בקליפורניה אני לא יודעת שום דבר אחר עליו. ואני צריכה לגלות כמה שיותר מהר. לקחתי את שאר הדברים החשובים שלי - כמו דרכון וכסף - ואספתי את שערי השחור לפני שגררתי את המזוודה שלי אל מחוץ לחדר ולאורך המסדרון. החדר של קאסי היה פתוח, ואני דפקתי עליו קלות ופתחתי אותו. 
"הי, את מוכנה?" שאלתי כשפתחתי, אבל כשהבחנתי בה נשימתי נעתקה. קאסי נשענה על אחד המדפים בארון שלה והתנשפה בקול. היא הזיעה ורעדה מעט, והיה נראה כאילו היא הולכת להתעלף. היא החזיקה בליבה והעיפה בי מבט סובל. 
"לונה, תעשי טובה ותעבירי לי את המזרק ששם" היא הצביעה בקושי על המיטה שלה, שם היו באריזה חמישה מזרקים מלאים נוזל ירוק בהיר. היא זעקה בכאב. "מהר!" 
רצתי במהירות, שלפתי את אחד המזרקים והבאתי לה אותו. קאסי לקחה את המזרק בידיים רועדות, ואני עמדתי לשאול אם היא צריכה עזרה, אבל היא כבר הזריקה את הנוזל אל הירך שלה. התכווצתי באמפתיה, והיא נשפה אוויר בהקלה ושלפה את המזרק. היא זרקה אותו לפח בחדרה והתיישבה על מיטתה, רומזת לי לסגור את הדלת ומעבירה יד בשערה המתולתל. 
"זה היה קרוב" היא מלמלה כשגררתי פנימה את המזוודה שלי וסגרתי את הדלת. 
"את מוכנה להסביר לי מה הלך פה הרגע? למה את ככה? מה היה קרוב? זה היה נראה כאילו את עומדת לחטוף התקף לב!" 
היא צחקה צחוק נטול הומור. "כן הא? סליחה שהפחדתי אותך או משהו אחותי, אל תדאגי בקשר לזה" 
"לא לדאוג?" שאלתי. "יש לך מזל שאת לא מרגישה טוב, כי אם לא היית הייתי מחטיפה לך סתירה" 
"מזל שלי" היא אמרה, ואני נשפתי אוויר בזעם. 
"תגידי לי מה קרה!" אמרתי. 
"אמרתי שלא תדאגי בקשר לזה אוקי?" היא כמעט צעקה, אבל אז עיבטה את פניה בכאב. 
"כואב לך" התרכחתי. 
"אני אהיה בסדר" היא אמרה. "כל עוד יש לי את המזרקים" 
"את לא יכולה לטוס ככה" אמרתי. "אני אלך לבד" 
"לא, אני באה" 
"לא את לא" 
"כן אני- אי!" היא ניסתה לעמוד אך נפלה לישיבה, קאסי הניחה יד על ליבה בחוזקה ונשכה את שפתה. "אוקי, אולי אני לא אבוא. אבל אל תלכי לבד" 
"שניקו יבוא איתי?" 
"לא, זה מסוכן מידי בשבילו. תבקשי מלוק, הוא פנוי היום" היא חייכה בעיניים עצומות. "זה יהיה כבר הדייט השני שלכם" 
"מה אמרת?" שאלתי, בדרך ליציאה. 
"שום דבר, כלום, לא משנה. לכי" היא גירשה אותי בנפנוף יד ואני עיקמתי את אפי. 
"כשאני חוזרת, את מסבירה לי מה הולך כאן" 
"אין בעיה" 
"מבטיחה?" 
"נשבעת בקעקוע שלי" היא אמרה. 
הנהנתי לשלום, לקחתי את המזוודה שלי ויצאתי משם. אולי לוק יוכל לומר לי מה יש לקאסי, נראה שהוא יודע הרבה דברים על חבריי הורד האדום. חיפשתי אותו בקפיטריה, שם פגשתי את רייבן והודעתי לו שאני נוסעת נסיעת חירום ואני לא הולכת להיות היום באימון. לאחר מכן הלכתי לחפש אותו בקומת הסלון ובאולם האימונים, שם מצאתי אותו עושה שכיבות סמיכה בלי חולצה. הסמקתי מעט אבל מיהרתי להתנער, לנזוף בעצמי, ואז לגשת אליו ולכחך בגרוני. 
"הי לונה, מה קורה?" הוא שאל והתיישב על הרצפה בישיבה מרושלת. 
"אני צריכה שתטוס איתי לאי" אמרתי, והוא הרים גבה בחיוך. לעזאזל.
"אי את אומרת… את מזמינה אותי לצאת, או סתם נחמדה?" הוא שאל ואני גלגלתי עיניים. 
"הארי וגאיה נמצאים שם, המעסיק שלהם התקשר ואמר שהם רוצים שאני אבוא בדחיפות. קאסי לא מרגישה טוב, אז היא אמרה שאתה תבוא איתי" 
הוא נשף אוויר והעיף שיער מעל מצחו. "למה היא מנדבת אותי? מה אני ביביסיטר? סוג של מרי פופינס או משהו?" הוא מלמל. 
"אם אתה לא רוצה לבוא אין בעיה- "
"לא! אני אבוא איתך, זה פשוט ש… לא חשוב" הוא נעמד על רגליו, והעיניים שלי טיילו אל הקוביות שלו. פוקוס לונה! ילדה רעה! "אני אארגן מזוודה ונלך, זה יקח רק חמש דקות" 
"שנינו יודעים שזה שקר" אמרתי, והוא חייך ומשך בכתפיו. 
"אמת. אני גם צריך להתקלח, ולהחליף בגדים, את רוצה לחכות בחדר שלי?" 
"אוקי" אמרתי. הוא הלך לעבר המעלית, ואני ביקשתי מכמה לוחמים לשמור לי על המזוודה לפני שרצתי כדי להדביק אותו. וכשהגענו לחדר הוא פתח את הדלת והדליק את האור. 
"כן, מבולגן" הוא אמר, ואני סרקתי את החדר שלו. היתה מיטה, מוצעת במצעים כחולים וירוקים, ומעליה היה חלון קטן, פתוח בחלקו. גם על המיטה, גם על הרצפה, וגם על השידה שלו היו מבולגנים דברים. בגדים, דפים, תמונות, ובעיקר קרעיי עטיפות מתנה. 
לוק ניגש אל הארון שלו ופתח אותו. הוא חיטט בארון, וזרק כמה בגדים על המיטה עד שהוציא לבסוף חולצה אמריקאית לבנה עם שרוולים כחולים, ומכנסי ברמודה משופשפים משימוש. 
"אני הולך להתקלח, תרגישי חופשי לחטט" הוא אמר, לקח הלבשה תחתונה ונכנס לחדר המקלחת. 
אחרי שבע עשרה שנים עם אמא שלי, לא יכולתי לראות לכלוך ולא לנקות אותו. אז התחלתי לנקות. סידרתי את הבגדים במקום, זרקתי את שאריות העטיפות לפח, וסידרתי את הדפים על השידה. פניתי לסדר את התמונות, ועצרתי כשראיתי הרבה תמונות של לוק עם אישה שנראתה גדולה ממנו בשלוש שנים. הם עשו פרצופים מוזרים למצלמה, צחקו, ואפילו היתה תמונה שבה לוק נישק את הלחי של הנערה. 
הרגשתי צביטה בלב. מי היא? חברה שלו? היה לה קעקוע של ורד אדום על הצוואר, איך זה שלוק לא דיבר עליה? או שלא ראיתי אותה אף פעם? 
"זאת אחותי" לוק אמר מאחורי, ואני קפצתי ממקומי בהפתעה. "קראו לה זלינה" 
"מה זאת אומרת 'קראו'?" שאלתי והסתובבתי אליו. "היא…" 
לוק משך בכתפיו. "לא יודע. הלכנו למשימה אחת, התפצלנו כדי לכסות יותר שטח, וכשחיפשתי אותה אחרי זה היא פשוט נעלמה. חשבתי שהיא חזרה לאגודה לבד - זאת לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה - אבל היא לא היתה פה. עברה כבר שנה, אז די התייאשתי" 
"היא נעלמה?" שאלתי. 
"כנראה, אבל סביר להניח שהיא מתה" 
"אל תגיד את זה!" אמרתי והבטתי בתמונה שהוא נישק אותה והיא גלגלה עיניים בחיוך. פתאום הם נראו לי דומים מאוד. "עדיין יש סיכוי שהיא בחיים" 
"אז למה היא לא חוזרת? איפה היא?" 
"אתה שואל אותי? אין לי מושג" השבתי. "אבל אסור לך לאבד תקווה…" 
נזכרתי באחי, שנעלם לפני בערך חודש ומאז אין לי מושג מה קרה לו. אבל לפחות אני יודעת עליו רמז, לוק לא יודע בכלל מה קרה לאחותו. 
"צריך ללכת" הוא אמר לבסוף, ולקח ממני בעדינות את התמונות. "אני רק אארוז מזוודה ונצא" 
הנהנתי, והוא הביט בי לרגע לפני שהניח את התמונות באחת מהמגרות שבשידה שלו. הוא הכניס את הדברים שהיה צריך למזוודה - יותר מהר משחשבתי - וכעבור חמש דקות או פחות הוא כבר היה מוכן. לוק ייבש מעט את שערו, הרכיב משקפי טייסים שחורים וחייך אלי. 
"בואי נלך" הוא אמר, ושנינו יצאנו מהחדר ומהאגודה. לוק התקשר להזמין מונית, ואני ישבתי על המזוודה שלי בזמן שחיכינו. 
נסענו לשדה התעופה ולאחר הזמנת כרטיסים מייגעת והמתנה ארוכה עלינו למטוס. נאנחתי כשהתיישבתי ליד החלון, ולוק התיישב לצידי. 
"אתה לא בשמש, אתה יכול להוריד את המשקפים" אמרתי לו. 
"לא רוצה" הוא אמר והוציא לי לשון. 
"בן כמה אתה? שנתיים?" 
"שנתיים וחצי, אם את רוצה להיות ספציפית" הוא הכריז, ואני גלגלתי עיניים והורדתי לו את המשקפיים. הוא הביט בי בעיינים חומות ומבט בוחן שגרם לי להסמיק מעט. 
"אתה צריך להסתכל לבן אדם בעיניים כשאתה מדבר איתו" מלמלתי, אבל הבעתו הרצינית מעט לא השתנתה. הוא לטש בי מבטים, וזה היה מביך. "טוב, די עם זה" אמרתי ודחפתי את זוג משקפיי השמש אל ידיו, מסיטה מבט. 
"מה? הבכתי אותך?" הוא שאל בהתגרות, ואני דחפתי אותו ולא יכולתי להדחיק את החיוך הקטן שעלה על שפתיי. 
"איך היד? עדיין כואבת?" שאלתי והבטתי בידו החבושה בזדוניות. חיוכו גווע בפחד. 
"כן, שלא תעזי לגעת בה" הוא אמר וחיבק את ידו אל חזהו. "אני מאוד רגיש" 
"ברור" אמרתי בזלזול. 
המטוס המריא, ואני ולוק ראינו סרט אקשן ורומנטיקה. לאחר שהסרט נגמר נרדמנו, וכששמעתי לפתע את הקברניט מודיע על הנחיתה המתקרבת פקחתי את עיניי בעייפות. לקח לי שניה להבין שאני משתמשת בכתפו של לוק ככרית, ועוד שניה כדי להבין שהוא משתמש בראשי ככרית. הסמקתי ודחפתי אותו מעט כדי שיתעורר, התרחקתי ממנו בזמן שפיהק, והוא כמעט פגע בי כשהתמתח. 
"איזו שינה…" הוא אמר, אבל אז כיווץ מעט את עיניו ואחז בכתפו. "הכתף שלי תפוסה" 
"זאת אשמתי" אמרתי במבוכה. "כנראה שנשענתי עליך או משהו" 
"זה בסדר" הוא חייך. "אני נשענתי עלייך, אז אנחנו תיקו" 
"אתה עשית את זה בכוונה?" שאלתי. 
"כן. הראש שלך נוח בצורה מפתיעה" הוא אמר. "אבל הקוקו שלך הפריע לי, אז פירקתי אותו" 
"מה?" אמרתי והרמתי יד אל שערי. איך לא שמתי לב שהוא מפוזר פתאום? "עוד משהו שעשית כשישנתי ואני צריכה לדעת עליו?" 
"לא חושב. למה? רצית שאני אעשה משהו?" הוא שאל בהתגרות ואני הרצנתי וחבטתי בכתפו התפוסה. לוק נאנק וחבט בי חזרה. "אפשר לחשוב מה אמרתי!" 
נאנחתי והבטתי מחלון המטוס בזמן שנחתנו, וכשיצאנו ולקחנו את המזוודות שלנו התקשרתי לגאיה. היא כיוונה אותנו אל היציאה, ובצד המדרכה ראיתי אותה מנופפת לנו. היא לבשה את התלבושת שלה, שערה הבלונדיני היה אסוף לקוקס מרושל ומתחת לעיניה היו שקים שחורים. היא לא ישנה? 
"הי לוק, לא ידעתי שגם אתה בא" היא אמרה וחיבקה אותי ואת בן דודה. 
"אני מחליף את קאסי. לונה לא רצתה ללכת לבד" הוא פרע את שערי ואני החמצתי פנים. גאיה חייכה ואמרה לנו להיכנס אל המכונית השכורה שלה. היא נהגה, לוק ישב לצידה, ואני - כמו ילדה קטנה - ישבתי מאחור ונשענתי קדימה לעבר המושבים הקדמיים. 
"אז… למה רצית שאני אבוא?" שאלתי. 
"המשימה שלנו היתה לתפוס מישהו רע בעל יכולות שסחט את אנשיי האי כבר הרבה זמן" היא אמרה. "וכשאני והארי תפסנו אותו סוף סוף הוא פלט משהו על אבא שלך" 
"מה?!" שאלנו אני ולוק בו זמנית. אבא שלי? מה הוא קשור? האיש הזה הכיר אותו? למה שהוא יאמר את שמו? 
"למה שהוא יזכיר את הרולד?" שאל לוק. 
"אין לי מושג. כשתפסנו אותו הוא השתפן ואמר שזאת לא אשמתו. הוא אמר הכריחו אותו, וכששאלתי אותו מי הכריח, הוא אמר לי את השם של אבא שלך" גאיה אמרה והביטה בי בחטף. 
"אבל… אבא שלי מת" אמרתי. 
"כשנגיע אני אכריח אותו לשפוך הכל" היא אמרה. "והנה הגענו" 
היא החנתה את המכונית בחניה של אחד מבתיי המלון באי ויצאה מהרכב, אני ולוק בעקבותיה. עקבתי אחרי גאיה אל הקומה החמישית ואל אחד החדרים. היא נכנסה פנימה, ולפנינו התגלתה סוויטה מפוארת. הארי שכב על אחת הספות ועיין במגזין, וכשהדלת נפתחה הוא קפץ על רגליו במהירות. 
"זאת רק אני" גאיה אמרה. 
סרקתי את הסוויטה ועיניי נפערו מעט כשראיתי אדם בסביבות גילאי העשרים המאוחרות, בעל שיער אפור ועיניים חומות, קשור הייטב אל כיסא בר. 
"הבאנו לך אורחים" גאיה פנתה אל האיש הקשור והסירה את הבד שכיסה את פיו. 
"לחסום את הפה שלי היה הכרחי?" 
"כן" הארי אמר. "אולי זה לא מנומס לומר, אבל אתה חופר" 
"תסתום ילד" האסיר סינן, וגאיה שלפה במהירות סכין קטנה וכיוונה אותה אל גרונו. 
"מילה אחת מיותרת, וזה הסוף שלך" 
"כן גברתי" הוא אמר. 
גאיה הסתובבה אלי וחייכה בנחמדות. "את יכולה לתחקר אותו עכשיו" 
עזבתי את המזוודה שלי בכניסה לחדר וניגשתי אל האסיר. הוא לבש בגדים שחורים, ובכלל לא נראה כמו שבעל יכולות רע ציפיתי שיהיה. 
"אני לונה וויליאמס" אמרתי. "גאיה שכאן אמרה לי שציינת את שמו של אבא שלי. אכפת לך להסביר על מה מדובר?" 
האסיר בלע רוק. "הוא יהרוג אותי אם אני אגיד משהו" 
"או שאנחנו נעשה את זה קודם" לוק אמר מאחורי. "הבחירה שלך" 
"חבורת ילדים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם…" הוא מלמל בזעם. "אין לכם מושג מה הולך לקרות, אין לכם שום מושג" 
"אז אולי תאיר את עייננו" אמר הארי. 
"אחי, אף אחד לא הבין מה אמרת עכשיו" לוק אמר, אבל כולנו התעלמנו ממנו. 
"אני לא יכול… הם יהרגו אותי" השיב האסיר. 
"לי אמרת שהאשם בזה שניצלת את כל האי היה הרולד וויליאמס" גאיה אמרה. "זה נכון?" 
"כן אבל- "
"תסביר את עצמך" אמרתי. איך אבא שלי יכול להיות אשם אם הוא מת? אלא אם… לא, לא יכול להיות. 
"אבא שלך הוא האדם הכי מפחיד שאני מכיר" אמר האסיר. 
"דבר בשם עצמך! הרולד היה בן אדם טוב" 
"היה?" שאל האסיר. 
"הוא מת לפני חמש עשרה שנה" אמרתי. 
האסיר הביט בכולנו בשתיקה. "אתם צוחקים נכון? או שאתם סתם טיפשים" הוא הניד בראשו. "אני לא יודע מי הכניס לכם את השטויות לראש, אבל הרולד בהחלט לא מת" 
"ואיך אתה יודע שהוא חי?" שאלתי. 
"כי פגשתי אותו לפני כמה שבועות" הוא אמר. ואז פצחה המולה. הארי התחיל לצעוק שהוא שקרן, ולוק החזיק את גאיה כדי שלא תתנפל עליו בסכין שלופה. 
אני קפאתי. אבא שלי… חי? אבל התקשורת אמרה… טוב, כבר למדתי שאסור להקשיב לתקשורת, אבל עצם זה שאבי חי לא היתה הדבר היחיד שהטריד אותי. האסיר אמר שהוא מפחיד, מה שמעלה שתי שאלות. ראשית, למה הוא מפחיד? ושנית, למה האסיר פגש אותו? לא יכול להיות שאבא שלי החליף צד, פשוט לא יכול להיות!
"שקט!" צעקתי, וכולם הפסיקו לצעוק והביטו בי. אני הבטתי באסיר במבט חודר. "אמרת שאבא שלי פגש אותך לפני כמה שבועות, על מה דיברתם?" 
"הוא המפעיל שלי" אמר האסיר. "אני לא יודע עליו הרבה, הוא רק גובה ממני כסף ודוח חודשי, זה הכל" 
"דוח חודשי?" שאלתי. 
"כן. כמה אנשים הרגתי באותו החודש, מה מצב המפלצות שברשותי, ועוד כמה דברים" הוא אמר. 
"ולמה שאבא שלי ירצה ממך דיווח? שלא לדבר על כסף" אמרתי. 
"את זה אני כבר לא יכול לומר" האסיר השיב.
"את מאמינה למה שהוא אומר?" שאל לוק. "אולי אבא שלך בחיים, אבל אין סיכוי שהוא הפך להיות רע" 
"אני רואה שאתה לא מופתע מזה שאני טוענת שאני הבת של הרולד וויליאמס" התעלמתי מלוק. 
האסיר הנהן. "כן, כולם יודעים שלהרולד יש שני ילדים, בן ובת" 
"אתה יודע משהו על הבן?" שאלתי. 
"קוראים לו טרוי, זה מה שאני יודע. הרולד לא מזכיר את המשפחה שלו הרבה, אם הוא בכלל מדבר" האסיר הצטמרר. "חתיכת בחור קריפי" 
"מה כל כך קריפי בו?" שאלתי בגבה מורמת. 
"את לא רוצה להכעיס אותו, בזה את צריכה להיות בטוחה" אמר האסיר. 
"אמרת שמשהו רע הולך לקרות, מה זה?" שאלה גאיה. 
"אמרתי שאני לא יכול לומר" הוא מלמל אליה בזעם. 
"אני לא בקטע של עינוים והכל, אבל אני מוכנה לעשות את זה אם לא תתחיל לדבר" היא אמרה והניחה לסכין הקטנה שלה ללטף את לחיו של האסיר ולהקיז דם. 
"את חושבת שאת מפחידה אותי? אני מוכן למות ולא לומר לך" 
"למה? מה יעשו לך אם תאמר?" היא שאלה. 
"זה לא עניינך" הוא אמר. "אם את רוצה, תהרגי אותי. אין לי את כל היום" 
"לאן אתה ממהר? יש לך סידורים לעשות בשמיים?" שאל לוק בשעשוע. 
"בדיוק" האסיר השיב בפרצוף חמוץ. "ילדים קטנים וטיפשים…" 
"בסדר, הוצאנו את כל מה שהצלחנו להוציא" גאיה נאנחה ושלפה את הטלפון שלה. "אני מתקשרת למשטרת האירגון כדי שיקחו אותו לתחקור מעמיק יותר. אחרי שהם יקחו אותו נלך הביתה, קאסי בטח דואגת לגביך הארי" 
"ברור" הוא אמר בזלזול. גאיה הלכה לאחד החדרים כדי לעשות את השיחה שלה, והארי הביט בי ובלוק. "מה דעתכם ללכת לים בינתיים? יקח כמה שעות עד שהמשטרה תגיע הנה" 
"נשמע טוב" אמר לוק. 
"אין לי בגד ים" אמרתי. 
"זה בסדר, תקחי את אחד מבגדיי הים של גאיה" אמר הארי. "יש לה מלא, ואני בטוח שהיא תסכים לך לשאול אחד" 
"אני אלך להחליף" אמר לוק, ואני הרמתי גבה. 
"הבאת בגד ים?" שאלתי, והוא משך בכתפיו. 
"צריך להיות מוכן להכל" הוא אמר וניגש אל המזוודה שלו. 
"הבגדים של גאיה נמצאים בחדר ששם" הארי הצביע על החדר שבו גאיה דיברה בטלפון, ואני הנהנתי והלכתי לשם. דפקתי מעט על הדלת לפני שנכנסתי. 
"... לא, הוא לא כזה, הוא בתחתית, לא אחראי על כלום. אם הוא היה, היו מחלצים אותו" היא אמרה והביטה בי. "אני אמשיך לדווח אחר כך, תבואו מהר" היא ניתקה. "רצית משהו לונה?" 
"כן, הבנים חשבו ללכת לים ולא הבאתי- "
"בגד ים? אין בעיה" היא חייכה וניגשה לארון שבחדר. "צבע מועדף?" 
"אמ… משהו פשוט. יש לך שחור?" שאלתי, והיא שלפה ביקיני שחור והביאה לי. 
"חבל שאני לא יכולה לבוא איתכם, תהנו!" היא אמרה, ואני חייכתי ויצאתי מהחדר. לקחתי בגדים מהמזוודה והחלפתי בחדר ריק אחר. לבשתי טוניקה לבנה חצי שקופה ומכנסיי ג'ינס קצרצרים, שמתחתיהם לבשתי את בגד הים. נפרדנו מגאיה ויצאנו מהמלון, ומשם הלכנו אחרי הארי ברגל חמש דקות עד שהגענו לים. הארי הוריד את החולצה שלו, פרס מגבת ארוכה על החול ונשכב עליה באנחת רווחה. לוק כבר רץ במכנסיים כחולים אל הים, ואני השארתי את הבגדים והנעלים ליד הארי ורצתי אחרי לוק. עשינו מלחמת השפרצות, תחרות שחיה, ואפילו ניסינו להטביע זה את זה. בשלב מסויים החלטנו שאנחנו רוצים לסמן לנו מטרה חדשה, אז גררנו את הארי מהשיזוף שלו וזרקנו אותו לים. הוא התעצבן, והתחילה עוד מלחמת השפרצות. זה היה מאוד כיף, אבל כשהשמש החלה לשקוע החלטנו לצאת מהמים ולהתיישב. הארי הלך לקנות ארטיקים בזמן שאני ולוק התיישבנו על החול עטופים במגבות. 
"קר" אמרתי. 
"כן הא?" הוא השיב, אבל אז הסיר את מגבת שלו וכרך אותה סביבי. "יותר טוב?" 
"תודה" מלמלתי במבוכה. הוא חייך אלי, והעיניים שלי ירדו מפניו אל חזהו. מיהרתי להסיט מבט לעבר השקיעה. זה היה יפהפה, כל הצבעים האלה משולבים ביחד, ואני נאנחתי בעוד מחשבותי עברו אל אבי. 
אם האסיר ההוא לא שיקר, אז לא רק שאבי בחיים, אלא שהוא גם הפך להיות רע. אבל למה שהוא יעשה דבר כזה? הוא היה לוחם, בורד האדום, בנבחרת העיילית! למה שהוא יבגוד בעבר שלו? בדרך החיים שהיתה לו? איזה סיבה כבר יכולה להיות לו? 
"את מוטרדת" לוק לא שאל. 
"זה בנוגע לאבא שלי" אמרתי. 
"את באמת מאמינה למה שהוא אמר? אל תטרדי את עצמך, הוא שיקר בוודאות, אין מצב שאבא שלך היה עוזר ומנהל את האנשים הרעים האלה" לוק השיב. "פשוט תתעלמי מזה" 
"אתה צודק" אמרתי, אבל בליבי החלטתי לשמור על המידע הזה. לא משנה אם זה נכון או לא נכון, כל מידע על אבי יהיה חיוני. ומאבי קפצתי לחשוב על אחי. אני עדיין צריכה להמשיך לחקור, יש רק עוד שלושה ימים עד שנטוס לקליפורניה, ואני צריכה לפחות שם של עיר שבה שער המפלצות נמצא. וגם אם אני אמצא את השער, אני לא יודעת אם אחי יהיה שם? אולי אני אאחר? אולי אני אקדים? אולי הוא פשוט נמצא אצל חבר, ואני סתם חושדת שהוא הלך למסע התאבדות? 
"הארטיקים הגיעו, אני מקווה שאת אוהבת דובדבן" הארי אמר לפתע והגיש לי ארטיק ורדרד. 
"מתה על זה" אמרתי. אכלנו את הארטיקים והבטנו בשקיעה, וכשהארי רצה שכולנו נצטלם ביחד לא התנגדתי. עשינו כמה תמונות מצחיקות, ואחרי זה החלטנו לחזור למלון. צעדנו לאורך החוף בשלווה, עד שלפתע שמענו צרחות מאחוריינו. הסתובבנו אחורה בתיאום מושלם, ואני כיווצתי את עיניי כדי לראות על מה המהומה. שמעתי שאגה, וכשראיתי את היצור נאנחתי בחוסר חשק. 
"לא שוב השוורים האלה" 

____________

שאלה, מי הדמות האהובה עליכם עד עכשיו?