הורד האדום

פרק 29

עד שסרקתי את כל גבול היער עבר הרבה זמן, ואני החלטתי להמשיך לסרוק את האיזור בהליכה רגילה כדי לשמור את הכוח שלי לקרב אמיתי. הרי אם הייתי מבקרת בקן הייתי חייבת להילחם לפחות באחד. 
עליתי על עץ כדי לסרוק את הסביבה, ולפתע שמעתי שאגת מפלצות. יש גם מפלצות בתחרות הזאת? אוי לא, רק לא עוד שוורים, הם כבר עשו לי טראומה לכל החיים. ירדתי מהעץ והתחלתי ללכת לכיוון המפלצות - הרי הם לא ישאגו בלי סיבה, חייב להיות שם איזה לוחם - אבל בדרכי אל השאגות גיליתי קרחת יער קטנה. במרכז הקרחת ניצב דגל גבוהה של אגודת צרור הזהב, ולמרגלות הדגל היה הקן שלהם. אף אחד לא נראה באזור, ואני רציתי לקפוץ ולמחוא כפיים כמו ילדה קטנה. ביצה בצבע אדום בצבצה מתוך הקו, ואני הולכת להשיג לקבוצה שלי חמש נקודות! 
סרקתי שוב את קרחת היער, ואחרי שווידאתי שוב שאין שם אף אחד, רצתי לעבר הדגל והתקופפתי כדי לקחת את הביצה. פתאום שמעתי נהמות גרוניות והרמתי את ראשי במהירות. 
את כל קרחת היער הקיפו מפלצות, להקות של זאביי כפור וטיגרסים שחורים עם זנבות מחשמלים. איך הם הגיעו לכאן כל כך מהר? למה הם חוסמים את כל היציאות מכאן? מפלצות לא עד כדי כך חכמות כדי לסגור עלי בצורה כזאת. משהו פה לא בסדר. 
שלפתי חרב וסרקתי אותם. הם היו הרבה, אבל תודה למאסטר, הוא העביד אותנו כל כך קשה בדיוק בשביל דברים כאלה. הסתערתי על המפלצות, רצתי הכי מהר שיכולתי והנפתי את חרבי בחוזקה. שני זאבים נחתכו לשניים במקום, ושאר חברי הלהקה שלהם לא היססו וירקו לעברי קרח. כמה חיצים פגעו בי, אבל כבר הייתי בתוך המלחמה. קיבלתי גם כמה מכות חשמל שעיקבו אותי מעט, אבל אחרי רבע שעה של שיסוף חתכים וחישמולים, הצלחתי להרוג את כולם. נשפתי אוויר וחייכתי, הרגתי אותם, זה נגמר. חיזקתי את הקוקו שלי במשיכה וניגשתי חזרה לעבר הקן, אבל אז קרה דבר מוזר. 
המפלצות החלו להעלם. 
הבטתי סביבי כשגופותיהם נעלמו בזה אחר זה, הפכו לאפר שחור ועפו ברוח. איך זה קרה? למה זה קרה? 
"התרשמתי" שמעתי קול, ומישהו קפץ מצמרת אחד העצים ונחת כמה מטרים מולי נחיתה מושלמת. מריה נעמדה וחייכה אלי בנחמדות, מה קורה כאן? "אני מודה, חשבתי שאת תמותי בתקיפה כזאת גדולה של מפלצות. אבל כנראה שטעיתי בשיפוט שלי, את לא טירונית אחרי הכל" 
"את גרמת למפלצות להופיע? איך?" שאלתי בהלם. ידעתי שהקסם של מריה היה זימון, וידעתי שהיא מתמחה בזימון חיות. אבל מפלצות? זה חדש לי. 
"עבדתי על הכוחות שלי מאז ההפסד בשנה שעברה, אבל זה לא עניינך" מריה לקחה צעד אחורה, שערה הכחול שחור מתנופף סביבה. "מוכנה לרמת מתחילים?" 
הרמה שהיתה מקודם לא היתה מתחילים? ואם מה שהולך לבוא יהיה ברמת מתחילים, אני מפחדת לדעת מה הרמה של מתקדמים, או נבחרת העילית. 
"קסם של זימון!" אמרה מריה והרימה את ידה בחיוך זחוח. "עכביש ענק יורק לבה!" 
לפניה נוצר מעגל קסם, שמתוכו עלה עכביש בגודל של פיל. הוא היה שעיר, מגעיל, ובצבע אדום לוהט. רציתי להקיא מהמראה שלו, אבל ידעתי שהוא לא משתווה לכל המפלצות שנלחמתי בהן עד עכשיו. 
הידקתי את אחיזתי בחרב, והעכביש צווח והחל לצעוד לעברי. רצתי במהירות ושיספתי את כל רגליו, אבל כשעצרתי בתקווה למצוא אותו על הקרקע, גיליתי אותו בריא ושלם. העור שלו חסין ללהבים? לעזאזל. הוא הסתובב אלי וירק, ואני מיהרתי לרוץ הצידה - איכס, רוק של עכביש. הלבה שירק נחתה כמה מטרים לצידי ושרפה את הדשא קליל. בלעתי רוק, אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם הלבה היתה פוגעת בי. 
הוא ירק עוד כמה יריקות ואני התחמקתי בריצה. בקצב הזה אני סתם אטיש את עצמי, אני חייבת למצוא נקודת תורפת אצל העכביש הזה. 
רצתי והחלקתי על האדמה שמתחתיו, מנסה לשסף את ביטנו, אבל גם העור שם היה חסין מפני החרב שלי. אני יכולה לנסות לערוף לו את ראש, אבל אני חושבת שהמצב שם יהיה דומה. חוץ מזה ש… איך אני אמורה לעלות עליו? 
"חסר תקווה גברת וויליאמס" אמרה מריה. "את נכנעת?" 
"אבל רק התחלתי" אמרתי, מתחמקת מיריקות לבה קטלניות. 
"איך שתרצי" היא משכה בכתפיה, חיוכה התרחב. "שלב שני. קסם של זימון! עכביש ענק יורק לבה!" 
עוד אחד?!
שני עכבישים ירקו לעברי לבה, ואני מיהרתי להתחמק. אני חייבת למצוא דרך להרוג אותם, ומהר. ואז זה היכה בי, העיניים! אין סיכוי שהעיניים שלהם גם חסינות! 
אבל השאלה איך אני מגיעה לעיניים? 
לטפס על הרגלים שלהם יכולה להיות אופציה, אבל עם כל השיער המגעיל הזה… יופי, עכשיו יש לי בחילה. 
אני תמיד יכול לזרוק סכין, אבל אני לא אצליח להתרכז כשהם יורקים עלי כל שתי שניות. אם רק היתה לי חרב אור כמו במלחמת הכוכבים, הייתי משפסת את שניהם לשניים תוך שניה… ריכוז! אסור לחשוב על מלחמת הכוכבים עכשיו! אני צריכה להתרכז! 
התכוונתי לשלוף סכין מהנרתיק שלי ולנסות להשליך לעבר עיניהם. כדי לראות אם התאוריה שלי - לגבי זה שהן לא מוגנות - נכונה. אך לפתע הרגשתי משהו קר על צווארי. קפאתי במקומי, חרב היתה מונחת על גרוני, ומריה החזיקה את החרב. 
"אני יכולה להרוג אותך פה במקום" היא לחשה לי. "אבל הקהל לא יאהב את זה. אז או שתכנעי, או שהעכבישים המתוקים שלי יאכל אותך לארוחת בוקר" 
"כבר צהריים" מלמלתי, גורמת למריה לגלגל עיניים. "ואני נכנעת" 
היא הורידה את חרבה והחזירה את העכבישים ל… באמת שאין לי מושג. לפחות עצבנתי אותה מעט עם התשובה המתחכמת שלי, זה שימח אותי. היא בהחלט חזקה, ואם לזה היא קראה רמה של מתחילים, ממש לא היה לי סיכוי מולה. היא חזרה להתחבא בעצים בלי להעיף בי מבט נוסף, ואני נאנחתי והכנסתי את חרבי אל הנדן. טוב, נשארתי בזירה בסביבות השלוש שעות, זה בסדר למתחילה לא? לפחות את אספן פסלתי. 
רצתי אל קו הגבול, ואנשיי צוות מצאו אותי ולקחו אותי בג'יפ על קו הזינוק. כשהגעתי לשם ראיתי שהספיקו להקים אוהל ענקי ליד האוטובוס, וישר כשיצאתי מהמכונית הסתנוורתי מהבזקי מצלמות. אנשיי צוות ניסו לפנות את התקשורת ועזרו לי להיכנס אל האוהל. הוא היה נראה חמים ונעים, עם שטיחים שכיסו את האדמה, כמה ספות וכורסאות, שולחנות, כיסאות וכמה טלויזיות. וכמובן, שלוחן ארוך, שעליו נערמו ערימות של אוכל. לא הבטתי באף אחד וקפצתי לקחת צלחת ולהתחיל להעמיס מזון. הייתי רעבה כמו מתה. 
לאחר שהתיישבתי בשולחן ריק ניגש אלי אחד מהרופאים שהסתובב באוהל, כדי לנקות ולבדוק את הפצעים שלי. ואחרי שהוא הלך והותיר אותי לאכול, סרקתי את שאר הלוחמים שהיו איתי באוהל. אספן היה שם, עם גב אלי וראש חבוש. גם את קאסה ראיתי, היא היתה מכוסה בשמיכה ורופאה דיברה איתה. ראיתי גם את טום, עוד כמה לוחמים מאגודת השושן הצחור ומטבע המזל. אני, אספן וקאסה היינו היחידים שנפסלנו מהאגודות שלנו. הבטתי בטלויזיות, שם סיקר פאבלו את כל הקרבות עד עכשיו. 
"... הופעה נהדרת של לונה וויליאמס נגד המנהיגה של אגודת צרור הזהב. כולנו כמובן ידענו מי תהיה המנצחת בקרב הזה, אבל כל הכבוד על המאמץ. הקרב של לונה נגד להקת המפלצות היה מרהיב, וזה אכן דבר שיזכר בהיסטוריה של התחרויות…" 
אני? אזכר בהיסטוריה? לא יכולתי שלא להרכין את ראשי ולהסמיק. קאסה נחרה בבוז, אבל התעלמתי ממנה. אם פנלופי היתה כאן היא לא היתה כל כך אמיצה. 
גמרתי את הצלחת שלי ולקחתי תוספת, אספן עדיין התעלם ממני, או פשוט לא הבחין בי. לא היה אכפת לי, הוא חטף כהוגן על הנשיקה הזאת. אני רק מקווה שהתקשורת לא תעשה מזה עניין גדול. 
"קרב בין לילה מחרב הכסף לבין מתיו מהורד האדום, עכשיו בשידור חי!" אמר פאבלו, וראשי זינק מעלה אל המסך. "הכוח של לילה - קסם 'מראה', שגורם להתקפה של היריב לחזור אליו - יהיה חסר טעם בקרב הזה. הם מצליבים חרבות, ומתיו מנסה תקיפה מלמטה. לילה חוסמת! מדלגת ומתחמקת מההתקפות שלו בקלילות של נוצה. אבל בניסיון ומקצוענות, מתיו שלנו הוא 'מרסק הראשים', אני בספק אם יהיה לה סיכוי. בתחרויות האלה הולכים על כל הקופה חברים, רק אחד יוכל להיות הלוחם החזק והחכם ביותר השנה, והלוחמים שלנו נאבקים על התואר הזה בשיניים!" 
לילה היתה מדהימה בקרב חרבות, אבל מתיו לא השתווה אליה בכלל. תוך דקות הוא הביס אותה, והיא נכנעה. נשארו שלושה לוחמים מאגודת חרב הכסף, ומתיו השיג לנו ביצה ששווה נקודה. אחרי הקרב הוראו כמה שידורים חוזרים שבהם פאבלו ניתח את הקרב לעומק, ובצד המסך היה דירוג הנקודות. בראש היו צרור הזהב עם ארבע עשרה נקודות, אחריהם היו הורד האדום עם שתיים עשרה נקודות, אחרינו היו חרב הכסף עם תשע נקודות, אחריהם היו השושן הצחור עם שש נקודות, ואחרונים היו מטבע המזל עם ארבע נקודות. אבל עברו שלוש שעות וחצי מאז תחילת התחרויות, הכל יכל להתהפך. 
בשלב מסוים גם קלואי עזבה את הקן כדי לחפש ביצים, ונרו נקלע לקרב נגד זאק מחרב הכסף. נרו ניצח כשהשתמש בטכניקות מסובכות ומתחכמות של התחמקות ותקיפה. הוא השתפר מאוד. אבל בסופו של דבר, הוא נפסל אחרי חצי שעה ע"י דפני מצרור הזהב. הקרב הזה היה מצמרר. 
דפני ממש אוהבת עינויים. היא הצליפה בנרו בלי רחמים ועיקמה את גופו בעזרת המכשירים שזימנה, וצחקה כל הזמן. נרו דימם לגמרי עד שהוא נכנע לבסוף, והיא לקחה את הביצה שהיתה בכיסו. לפתע הוא התנפל עליה בקפיצה, והיא נפלה ארצה. מועכת בטעות את הביצה. 
לצרור הזהב ירדה נקודה, ואני חייכתי. נרו פשוט חכמולוג, הוא לגמרי הפסיד בסטייל. 
עברו כמה שעות, והאוהל החל להתמלא. אני ונרו ישבנו ביחד והבטנו במסכים, מסקרים את הקרבות והמהלכים בשפה שלנו. 
"הוא יכל פשוט להתקופף ולהתחמק מזה" אמר נרו והניד בראשו בזמן שהוכנע לוחם נוסף. 
"או שהוא יכל לשלוף עוד חרב ולעשות מתקפת פתע" הצעתי. 
"גם אפשרות, אבל ללוחם השני היו עוד חרבות, לא היה לו בעיה להכניע את הלוחם הראשון. חוץ מזה שהוא גמיש יותר, הלוחם השני טיפה לחוץ כנראה" 
"איך אתה שם לב?" שאלתי. 
הוא משך בכתפיו. "חשיבה זה חלק מהכוח שלי, שכחת?" 
מצרור הזהב וחרב הכסף עדיין לא נפסלו - פרט לאספן וקאסה כמובן - ובמטבע המזל נפסלו כולם. הקרב בקן שלהם היה פשוט אגדי. קלואי ורייבן הביסו ביחד את שלושת הלוחמים שניסו לקחת את הביצים במקומם, וניצחו. סוף סוף נפסל לוחם אחד מצרור הזהב ואחד מחרב הכסף. בשושן הצחור נשארו רק שתיי לוחמות, תאומות. 
הורד האדום היו בראש הטבלה עם עשרים נקודות! אין מצב שינצחו אותנו עכשיו. 
בשלב מסוים התאומות נפסלו אחרי קרב קשה עם ראן, המנהיג של חרב הכסף. ראן היה חזק, ויכל לשלוט בפחדים וסיוטים ולהעיר אותם לחיים. יכולת מצמררת שלעצמה. למשך כמעט כל הקרב התאומות פשוט צרחו ובכו כשראן הראה להן את הסיוטים הכי גרועים שלהן. מפחיד. 
רגע, אם התאומות נפסלו והשושן הצחור יצא מהתחרות זה אומר ש… 
"הריעו לאגודות שהולכות להשתתף בתחרויות! הורד האדום, צרור הזהב וחרב הכסף הם המנצחים השנה בתחרות האגודות! התחרות נגרמה, אבל אני בטוח שכולנו מחכים בעצבים דרוכים למחר בבוקר. תישנו היטב הלילה גבירותי ורבותי, כי את יום הפתיחה של התחרויות הכוח הבין לאומיות אתם לא תרצו לפספס" 
אני ונרו החלפנו כיף ולא יכולנו שלא לחייך מאושר. נכנסנו לתחרויות הבין לאומיות, ובתחרות האגודות היינו במקום הראשון! ראשון! 
גם אספן והלוחמים שנפסלו מחרב הכסף הריעו. בזמן ששאר הלוחמים מהאגודות האחרות קיללו, שתקו או הרכינו ראש. 
כששאר הקבוצה שלנו חזרה, אני ונרו התנפלנו עליהם - מילולית - בחיבוקים וחיוכים רחבים. חיבקתי אפילו את פנלופי, אבל לא הצלחתי לראות אם היא מחייכת מתחת לברדס שלה. 
"צריך לחגוג את זה" אמר מתיו. 
"יש לי כבר תוכנית" השיב נרו בחיוך זדוני. 
לקחו אותנו למלונות באותו האוטובוס שבו הביאו אותנו, וכל הדרך חזרה ראינו שידורים חוזרים של התחרות וכתבות עלינו בחדשות. 
אני ישבתי ליד החלון, ופנלופי ישבה לצידי. חשבתי על סבטלנה, ועל הדרך שבה פנלופי הרגה אותה. לא נראה שפנלופי היתה מושפעת מההרג שביצעה, אם היא בכלל זכרה אותו. יכולתי לראות שמתחת לברדס שלה שפתיה הקטנות היו מהודקות, והיא נידנדה את רגליה קדימה ואחורה מאחר ורגליה לא הגיעו לרצפת האוטובוס. 
אבל אסור לי לחשוב רע על פנלופי, בכל זאת, סבטלנה היתה יריבה. פנלופי היתה חייבת לנטרל אותה באיזושהי דרך, ובמקרה של פנלופי הדרך הטובה ביותר לנטרל היא להרוג. זה לא שתמכתי בהרג הזה, פשוט ניסיתי להבין ואולי להזדהות עם פנלופי, לנסות להבין למה היא עושה את מה שהיא עושה הכי טוב. להרוג.