הורד האדום

פרק 18

היי, זאת נועה, הסופרת כאילו😅
אני יודעת שנטשתי את הספר הזה להרבה זמן, היו לי בעיות עם הלימודים ונכנסתי לדיכאון... עברתי תקופה דיי קשה, וכמעט שכחתי מהסיפור הזה.
אבל אפילו אחרי כל הזמן הזה אנשים המשיכו לקרוא ונתנו הרבה אהבה לסיפור. אין לכם מושג עד כמה אני מעריכה את זה. עבדתי על הספר הזה 3 שנים, ואתם נתתם לי את הכוח לגמור אותו סוף סוף!
אני רק רוצה לומר תודה... ואני אשתדל לערוך ולהעלות את כל הפרקים כמה שיותר מהר! התגובות והלייקים שלכם באמת עושים לי את היום.

ובנושא לגמריי אחר😅, אם יש לכם שיפ מועדף בסיפור אני אשמח לשמוע עליו😊

אוקי אוקי עיקבתי מספיק, תהנו מהפרק!

__________________

כשהגעתי, פנלופי ומלודי כבר לא היו שם, וצומת ליבן של המפלצות הופנתה אלי. לעזאזל. 
להקת הציפורים בעלות המקור המתכתי צללו לעברי בצווחות חייתיות, ואני נדרכתי והידקתי את האחיזה בחרבי. זזתי במהירות וחתכתי אותן בעודן באוויר, ותוך כדי התחלתי לחשוב. בסדר, הגעתי למפלצות, אבל לאן אני צריכה ללכת עכשיו? 
לאחר שהרגתי שמונה ציפורים והברחתי את שאר הלהקה, שמעתי לפתע נהמה מאחורי אחד המבנים העשויים אדמה. התנשפתי מהקרב מול אימי ומהריגת הציפורים. מה עכשיו? 
טיגריס שחור לגמרי זינק לעברי בשאגה, ואני מיהרתי להתחמק הצידה. הוא נחת על הקרקע בחינניות, אפילו שפיספס אותי, ושלח לעברי מבט רצחני. הוא הניע את זנבו, וברקים הבזיקו סביבו. בלעתי רוק, אם מפלצות הולכות לבוא בתדירות כזאת, אני לא חושבת שאצליח להדוף אותן. 
הטיגריס שאג כשזינק עלי בשנית, והפעם אני התקופפתי ושיפשתי את ביטנו כשקפץ מעליי. הוא נחת מאחורי, מיבב, ואני חשקתי שיניים והרמתי את ידי אל פניי. הוא שרט את הפנים שלי בכפות שלו, ודם נטף על פניי. קמתי על רגליי וניגשתי אל הטיגריס, נעצתי בו את החרב והפסקתי את היבבות שלו. נשכתי את לשוני כדי לא להאנק בכאב כשהוצאתי מתיק האוכל שלי בקבוק מים. ניקיתי מעט את פניי ואת חרב שותת הדם שלי, אני צריכה מנוחה. 
אבל אז שמעתי יללות זאבים במרחק ונרעדתי. להקה של זאביי כפור, אני בחיים לא אצליח להביס להקה שלמה! רק חבריי נבחרת העיילית יכולים לעשות דבר כזה! 
הכנסתי את הבקבוק לתיק ואת חרבי לנדן, אני צריכה למצוא מקום לנוח בו, אולי לאכול קצת. נכנסתי אל אחד הבניינים הגבוהים ועליתי הכי גבוהה שיכולתי. טוב, לפחות המאסטר לא הביא עקרביי ועכבישיי ענק. אם הוא היה מביא אותם, אני חושבת שגם לחבריי נבחרת העיילית לא יהיה סיכוי. 
התיישבתי, הסדרתי את נשימתי ושלפתי לחמניה מתיק האוכל שלי. הסתכלתי באחד החלונות לעבר הצגים שבתקרה והעפתי מבט ברשימה של הלוחמים שנשארו. 
מסתבר שליאו נפסל, וכך גם הארי. לפחות גאיה נשארה, וגם שמה של מלודי עדיין הופיע על המסך. מה פנלופי מנסה לעשות? לעזור למלודי להגיע עד הסוף? מה זה יעזור בתחרויות הבין לאומיות, הרי עם מלודי לא יודעת להילחם… אני צריכה להגיע למלודי ולהסביר לה שהיא לא יכולה ללכת לתחרויות הבין לאומיות. כאן אולי מותר רק לפצוע, אבל בשלב הבא יהיה מותר להרוג. נתתי לה להשתתף בשביל החוויה, לא בשביל שהיא תסכן את חייה בתחרויות הכוח בין לאומיות. יש גבול שאני לא מוכנה לחצות איתה, וזה הגבול. 
נעמדתי על רגליי והתכוונתי ללכת, בדיוק כשפאבלו הכריז על דו קרב חדש. 
"גאיה נגד קלואי!" הוא הכריז. "אלו שתי נשים חזקות במיוחד מנבחרת העיילית, ורק אחת מהן תצליח להגיע במזל אל התחרויות הבין לאומיות! מי זאת הולכת להיות?" 
הבטתי בצגים וראיתי את גאיה מותחת שלוש חיצים בקשת שלה במקביל, בזמן שקלואי ציחקקה לעצמה ברישעות. זה קרה תוך שניה, אבל לפתע הופיעו עוד חמש נערות לצד קלואי, כולן נראו ונשמעות בדיוק כמוהה. 
"בואי לתפוס אותי" אמרו השישה בתיאום מושלם, וגאיה הקשיחה את מבטה ושיחררה את החיצים. 
הייתי רוצה לעזור לגאיה, אבל זה הקרב שלה. וחוץ מזה, להקת הזאבים בטח כבר עזבה, ואני צריכה להמשיך לחפש את היציאה מכאן. 
היא לא נמצאת בצד הדרומי של העיר, כי משם נכנסנו. והיא לא נמצאת בצד המערבי של העיר, כי כאן המפלצות נמצאות. נשאר לבדוק רק את הצד הצפוני והמזרחי. מעניין מה יש בהם… 
יצאתי מהמבנה והבטתי לצדדים בזהירות, וכשוידאתי שאין שום מפלצת באזור התחלתי לרוץ לעבר הצד הצפוני של העיר. כשהגעתי לשם פאבלו הכריז על קלואי כעל המנצחת, ואני עיקמתי את אפי. גאיה הפסידה לקלואי? אין מצב. איך זה שאני נשארתי וגאיה נפסלה? זה לא יכול להיות. והחיוך המעצבן של קלואי כשניצחה עיצבן אותי מאוד. אני לא אתן לה לצאת מכאן, זה לא מגיע לה. 
התכוונתי להתחיל לסרוק את הצד הצפוני של העיר, ופניתי בסמטה חשוכה. רגע, יש אורות בכל מקום, איך זה שיש כאן סמטה חשוכה?
וכשהבנתי שנקלעתי למלכודת זה כבר היה מאוחר מידיי. צללתי אל תוך החושך במהירות ונשימתי נעתקה. 
דו קרב נגד רייבן? זה הדבר האחרון שחסר לי עכשיו. 
"הדו קרב הזה הוא רייבן נגד לונה! מעניין לראות אם המהירות שלה תעזור לה מול אדון הצללים" 
עם כמה שאני מעריצה אותו, פאבלו התחיל לעלות לי על העצבים. וכך גם החושך הזה.
הרגשתי שאני עומדת על אדמה יציבה, אבל הרגליים שלי רעדו כשהסתובבתי ומצמצתי. לא ראיתי כלום, וחוץ מהאדמה מתחת לרגליי גם לא הרגשתי כלום. אז זהו? אני הולכת להיפסל? כי אני בברור הולכת להפסיד. 
"רייבן, אני יודעת שזה אתה" אמרתי אל החושך הריק וגיששתי קדימה בעזרת ידיי. "תפסיק לשחק מחבואים" 
"למה? זה משחק כיף" הוא אמר, ואני חייכתי. הוא לקח את הפיתיון, עכשיו אני יודעת שהוא עומד ממש מאחורי. הסתובבתי כדי להתנפל עליו, אבל הוא אחז באחת מידיי בחוזקה וסובב אותי. מצחקק ומתרחק ממני. "אני יכול לשחק בך שעות, אבל אין לי זמן לזה" 
"אתה מזלזל בי, זה לא חכם מצידך" 
"הא כן?" הוא שאל, וחיוך נשמע בנימת קולו. "את לכודה בחושך שלי, לא יודעת איפה את ואיפה אני. אין לך סיכוי לצאת מזה" 
"אל תהיה כל כך בטוח" אמרתי, מנסה להחזיק את ההצגה מספיק זמן כדי למצוא פיתרון אמיתי. "ניצחתי את אמא שלי בקרב, והיא זכתה בתחרויות הכוח הבין לאומיות. לנצח אותך יהיה הרבה יותר פשוט" 
"מה את אומרת?" חיוכו התרחב. "טוב, אני שומע רק נביחות ולא יותר מזה. מתי את הולכת לנשוך באמת?" 
"בקרוב מאוד" אמרתי ושלפתי סכין קטנה. 
"מה את מנסה לעשות כלבלבונת?" הוא שאל, אבל אני התעלמתי ממנו. הרמתי את הסכין וכיוונתי את החוד שלו אל הרקה הימנית שלי. דקרתי אותה קלות והלחצתי פנים כשדם נזל על לחיי. מצמצתי, ולאט לאט ראייתי בעין הימנית החלה לחזור אלי. רייבן בהחלט היה המום. 
"איך…?" הוא שאל, ואני חייכתי ודקרתי את רקתי השמאלית. 
"אני מעריצה מושבעת של הלוחמים וכל מה שקשור אליהם. אני צופה בתחרויות, סרטים תיעודיים וקוראת עליכם המון. האמת היא שאתה אחד הלוחמים האהובים עליי רייבן, וזה אומר שאני יודעת עליך כמעט הכל. כולל נקודות התורפה של הקסם שלך" 
"זה לא יכול להיות" הוא אמר. 
"ומאחר שהקסם שלך משפיע רק על העיניים עצמן, אם אני אפגע בעיניים שלי או במקום קרוב אליהם זה ידחה את הקסם שלך" הסברתי. "תוכל לקרוא על זה בספריי רפואה קסומה ונקודות תורפה בכשפים חזקים" 
"אני לא הולך לוותר לך עדיין" הוא אמר והביט בי בריכוז. לפתע הימם אותי הבזק אור מסנבר עד כאב, אבל לאחר כמה רגעים חזרתי לראות כרגיל. עם כאב רציני בעיניים. 
"כבר דקרתי אותן, אתה לא יכול לכשף אותן יותר" אמרתי ושיפשפתי את עיניי. "בבקשה תפסיק, זה מגרד" 
הוא שלף חרב והתקדם לעברי במהירות, אבל אני התחמקתי ממנו בקלות. הוא ניסה לתקוף אותי עוד כמה פעמים - אני חייבת לציין שהוא מעולה בסייף - אך אני הצלחתי להתחמק ממנו בעזרת המהירות שלי. בתוך תוכי חייכתי חיוך ענקי וקפצתי בהתלהבות, כמו ילדה קטנה. מי היה מאמין שאני אצליח לדכא את התקיפות של רייבן? הוא הרי חבר בנבחרת העיילית! 
"את מוכנה לתקוף?" הוא שאל, אבל אני הנדתי בראשי. 
"אני לא רוצה להילחם בך, רק למצוא את היציאה, ואני מניחה שגם אתה לא להוט כל כך להילחם" אמרתי, והוא הביט בי לרגע בשקט לפני שנאנח והחזיר את חרבו אל הנדן שלו. 
"את טובה, אין ספק. מזכירה מאוד את אבא שלך" הוא אמר ואני הסמקתי מעט. "אז אני מניח שניפרד כל אחד לדרכו" 
"לא חובה" אמרתי. "אולי נוכל לעבוד ביחד, להשתמש במידע של שנינו כדי למצוא את היציאה. זה יהיה יותר קל בשבילנו, ואם ישאר מקום אחד אחרון אז נילחם עליו" 
"רעיון טוב" הוא הנהן לעצמו והושיט את ידו ללחיצה. "עשינו עסק" 
חייכתי בנחמדות ולחצתי את ידו. בתור "אדון הצללים" הוא די נחמד, נרו בטח היה כורת לי אייבר אם הייתי מציעה לו לשתף פעולה. אפילו המחשבה על זה עושה לי צמרמורת. 
"בפעם הראשונה אי פעם, שני מתחרים מחליטים לשתף פעולה והקרב נגמר בתיקו! מי היה חושב שלונה וויליאמס עד כדי כך חזקה כדי להכניע את רייבן האדיר?" 
רייבן עיקם את אפיו. "היא לא הכניעה אותי, בקושי התאמצתי עליה" הוא מלמל, ואני ידעתי שזה נכון. בתור מעריצה של רייבן, צפיתי בכל תחרות שבה השתתף וראיתי כל סירטון שבו הוא היה. הכוח שלו הרבה יותר חזק ממה שהוא עשה עלי, הוא עוצר את עצמו בגלל שאסור להרוג? 
שיתפנו אחד את השניה במידע, ומתברר שהוא היה זה שטיפל בלהקת זאביי הכפור. להקה שלמה! 
הוא כבר סרק את הצד הצפוני של העיר וגילה רק מלכודות. מה שמשאיר רק את הצד מזרחי. היציאה שם, היא חייבת להיות. תפסתי בידו של רייבן והתחלתי לרוץ לעבר הצד המזרחי, הגענו לשם לאחר דקה של ריצה מהירה. הוא נראה בסדר, התלונן מעט על סחרחורת, אבל הוא שרד את המהירות שלי. התחלנו לסרוק את השטח, אבל אחרי חצי שעה של חיפושים כבר התחלתי להתייאש. איפה יכולה להיות היציאה? 
"והראשון שהצליח לצאת מהעיר הוא משאלת מוות! מקומו מובטח בתחרויות הכוח הבין לאומיות, אבל מי יצטרף אליו?" 
אני ורייבן הבטנו בתיאום מושלם בצגים וראינו את פנלופי יוצאת מבור באדמה, מתחמקת מצלמים וכתבים ונכנסת לאחד האוטובוסים. איך פנלופי מצאה את היציאה? 
עליתי על אחד מגגות הבתים וסרקתי את העיר כולה. חייב להיות משהו יוצא דופן במקום הזה, משהו שיראה על יציאה מכאן. ואז מצאתי אותו, איך יכולתי להיות כל כך טיפשה? למה לא פקחתי את העיניים יותר? זה היה ממש מולי! 
"מצאתי את זה!" אמרתי וקפצתי ארצה לעבר רייבן. אחזתי בידו והתחלתי לרוץ. כן, כן, כן! אני לא מאמינה! אני הולכת להיות בתחרויות הכוח הבין לאומיות! אני הולכת להיכנס לקבוצה הכי שווה בעולם! ואני הולכת להיזכר בהיסטוריה כמו שאר הלוחמים שאני מעריצה! 
עצרתי כשהגעתי ליעד, ורייבן הביט במגדל שלפנינו פעם אחת והבין הכל. 
"למה אני טיפש?" הוא שאל. 
"כולנו כאלה" אמרתי. "טוב, כולנו חוץ מפנלופי" 
"ונרו" רייבן אמר והצביע על המסכים שמעלינו. נרו היה השני שיצא מהעיר, וזה אומר שנשארו רק ארבע מקומות. 
היציאה מהעיר היתה מגדל ענקי שהיה במרכז העיר והגיע עד מרכז הצגים. אני ורייבן עלינו במדרגות עד שהגענו לגג של המגדל, והגובהה היה בהחלט מתלתל. 
"לונה!" שמעתי קול ילדותי, ומישהו התנפל עלי בחיבוק דוב. 
"מלודי? מה את עושה כאן?" שאלתי, והיא התנתקה ממני וחייכה אלי. 
"שמרתי לך מקום" היא אמרה והצביעה אל אחד מגרמיי המדרגות שהובילו מעלה על פני הקרקע. 
"למה את לא יצאת החוצה?" 
"כי אמרת לי שאסור להסתכן, ותחרויות הכוח הבין לאומיות מאוד מסוכנות" היא אמרה. 
"אני מתה עליך" אמרתי וחיבקתי אותה בשנית. היא צחקקה, ורייבן חייך אלינו לפני שקרץ ויצא מאחד גרמיי המדרגות. היציאה שלו נעלמה לפתע, ונשארו רק שלוש יציאות. 
"כדאי שאני אלך" אמרתי, והיא הנהנה וליוותה אותי אל היציאה. "ניפגש אחר כך?" 
"כן, תספרי לי על הקרבות שלך" היא אמרה בנימה מוקסמת. "לא ראיתי בגלל שהייתי פה כל הזמן" 
"אין בעיה" חייכתי, אבל אז משהו דחף אותי מאחורה ואני נפלתי על הפנים. מלודי צעקה וניגשה אלי, אבל אני כבר התרוממתי והעפתי מבט כדי לגלות מי תקף אותי. זאת היתה קלואי, והיא חייכה את אחד החיוכים המעצבנים שלה. 
"בי בי לוזרית" היא נופפה לי בהתנשאות ועלתה במדרגות אחת היציאות, שמיהרה להיסגר ולהעלם מאחוריה. 
"את בסדר?" שאלה מלודי. 
"כן, רק כמה שריטות. אני מילא מדממת, אז זה לא משנה" 
לפתע מלודי החווירה והתרחקה ממני הכי רחוק שיכלה. היא הניחה יד על פיה והפנתה אלי את גבה. 
"דם?" היא שאלה, ואני כמעט שכחתי שהיא מפחדת מדם. 
"אל תדאגי, יחבשו לי את זה והכל יהיה טוב" אמרתי. "אני אלך מהר, נתראה אחות קטנה" 
"בי לונה" היא אמרה בלחץ ובמהירות, ואני הלכתי לעבר אחת היציאות. מה גורם לזה? זה לא שדיממתי ממש קשה או שיצאו לי אייברים. רק כמה שיפשופים וחתכים מדממים, זה הכל, לא יותר. רשמתי לעצמי בראש לשאול אותה לגבי זה כשיזדמן לי ועליתי על פני הקרקע.