הורד האדום

פרק 42

רצתי הכי מהר שיכולתי לעבר סן חוזה, וכשהגעתי לגבול ליד טירת המפלצות התנשפתי כמו מטורפת. השעה כבר היתה בסביבות שלוש לפנות בוקר, ועם כל הלחימה הזאת… זה רק עניין של זמן עד שאקרוס. אבל לא, עדיין לא, לא עד שאציל את האנשים שחושבים לי. 
"זהו זה" אמרתי והבטתי סביבי. המחסום היה מורם, אבל האזור נראה לגמרי נטוש. "איפה כולם?" 
לפתע שמענו צעקה, ואז ראיתי פרץ של אש מתלהטת. 
מפלצות. 
רצתי במהירות לעבר החזית, וכשהגעתי לאזור האוהלים נשימתי נעתקה. המפלצות פשוט טווחו בחיילים, וצרחות ושאגות נשמעו בכל מקום. האוהלים היו במרחק קילומטר מהטירה, אבל כל המרחב בינהם היה מלא מפלצות וחיילים. הם היו כל כך הרבה… אנחנו בחיים לא נצליח להרוג את כולם! 
"לכל השדים…" מלמל ראן לצידי, ואני חרקתי שיניים ושלפתי את חרבי מנרתיקה. 
"אם אנחנו רוצים להציל את מלודי וקאסה, כדאי שנעבור אותם קודם" אמרתי. "מוכן?" 
"נולדתי מוכן" הוא אמר, שולף שלל סכיניי הטלה, ושנינו ביחד קפצנו לקרב. 
זה היה פשוט טירוף, היו שם מפלצות מכל הסוגים והמינים. נמרים, ציפורים, טיגריסים, שוורים. אפילו עקרביי ועכבישיי ענק. ראיתי אפילו נחשיי ענק, זו הפעם הראשונה שראיתי אותם, והשיניים החדות שלהם העבירו בי רעד. נחש כזה נשך את קאסי? 
קאסי… גם היא פה? היא חייבת להיות! 
אני חייבת להילחם, בשבילה ובשביל השאר. בשביל כולם, אני חייבת להמשיך להילחם!
לא שינה לי אם הרגתי את המפלצות שעברתי על פניהן, העיקר שאגיע אל השער. ראן היה ממש לצידי, ושנינו הצלחנו להתקדם במהירות יותר יותר אל המטרה. לא ראיתי אף אחד מחבריי המועצה באזור, אבל לפתע הבחנתי בצייד. אבא של קאסי, הארי וניקו. 
כמה עכבישיי ענק הקיפו אותו, אבל הוא חייך ומחה מעט דם מלחיו. 
"זה כל מה שיש לכם חלאות?" הוא צעק, מסתער עליהם בזעקה קרב. הוא קטל אותם תוך דקה, וכשהרג אותם הוא פלט נשיפה מלאה אדרנלין ורץ להילחם בשאר המפלצות. זה היה פשוט… מדהים! 
אבל אסור לי לאבד פוקוס, אני חייבת להתרכז במטרה שלפניי. בשער המפלצות. 
"אני יכול לראות את הטירה!" צעק ראן, ואני הבטתי קדימה לאחר שהרגתי שור גדול. הנה היא, הטירה השחורה שבה היה השער. סוף סוף הגענו! 
היינו במרחק חצי דרך מהשער, אבל ככול שהתקרבנו אליו, כך הרמה של המפלצות הפכה גבוהה יותר. היו פחות ופחות זאבים ונמרים, ויותר ויותר עכבישים ועקרבים. יכולתי לראות אפילו כמה ילדיי שדים, וידעתי שהקרב רק התחיל בשבילנו. 
לפתע רעם חזק נשמע, ואז עשרות ברקים הבזיקו בשמיים. 
"סופת ברקים?" שאל ראן, משליך סכינים לעבר אחד מהעכבישים השעירים וגדולים. 
"לא נראה לי" אמרתי והסתובבתי אחורה. לפתע שמעתי קריאת שמחה, ואז הבחנתי ברכב משוריין עושה את דרכו דרך המפלצות. ממש דרכן. הוא פשוט נסע, מועך מפלצות בדרכו קדימה. 
ניקה וסילבן עמדו על גג המכונית בצורת כריעה, והספרים שלהם ריחפו לצידם. דיימון נהג ברכב, וגם הספר שלו ריחף לצידו. הוא בלם, והמכונית הסתובבה מעט עד שעצרה. ניקה הריעה, הזדקפה וחייכה. 
"הי לונה, צריכה עזרה?" היא שאלה, ואני לא יכולתי שלא לחייך. "חיצים של מים!" היא קראה, ואלפי חיצים נוצרו לצידה ונשלחו אל המפלצות בשריקה. 
"סערת ברקים!" קרא סילבן, והברקים שהבזיקו בשמים כאילו נשאבו אליו. "לא הרגשתי ככה כבר הרבה זמן. הדם באמת מפמפם בעורקים שלי" הוא אמר בחיוך. "מסיבה מחשמלת!" 
הברקים כאילו יצאו מהכלוב שבו היו כלואים ונשלחו אל המפלצות, קוטלים עשרות מהם. 
"הי, תשמרו גם לי קצת" אמר דיימון, שערו בער כשיצא מהרכב וטרק את הדלת בחיוך. "כדורי אש!" 
האש שרפה את שאר המפלצות, ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות מאושר. בשלוש תקיפות, צוות הכשפים הצליחו להרוג מעל למאה מפלצות. עם כוח כזה, אולי יש לנו סיכוי! 
"איך ידעתם?" שאלתי. 
"החוש השישי של ניקה" אמר סילבן. 
"אני תמיד צודקת" היא חייכה. 
"על זה אין וויכוח" אמר דיימון. "אבל מספיק דיבורים, יותר חיסולים" 
"קיבלתי" אמרו סילבן וניקה. 
"אנחנו חייבים להגיע לעולם המפלצות ולהרוס את מה שמפעיל הכל" קרא ראן מעל לשאגות המפלצות. 
"אנחנו יודעים" אמר דיימון. 
"החוש השישי שלי הוא משהו קסום" הסבירה ניקה. "בומרנג קפוא!" 
"אתם היחידים שבאתם?" שאלתי. לא שהם לא סיפקו אותי, זה פשוט שקיוויתי ליותר כוח אדם. 
"לא" סילבן חייך חיוך רחב. "הבאנו איתנו עוד כמה אנשים, והם ממש ממש כועסים" 
"כישוף של מוות!" שמעתי צעקה, ועיניי נפערו כשהבנתי מי היה זה שצעק. 
גל של צללים אפלים הגיע כמעט עד אלינו, ולפתע מאות מפלצות פשוט קרסו ונפלו ארצה. הבטתי לעבר הצועק והבחנתי בפנלופי. ידיה עדיין היו שלוחות קדימה ועל פניה היה מבט רצחני. מאחוריה עמדו המאסטר, ושלושת חבריי המועצה. 
החיילים הריעו בשמחה, והמאסטר הניח יד על כתפה של פנלופי לפני שניגש ונעמד לפניה, מתבייט על המפלצות שהבחינו בהם ורץ לעברם. 
המאסטר הניע את ידיו ויצר עשרות מעגליי קסם שריחפו בשמים מעל המפלצות. ברקים הכחולים הבזיקו מתוכם, והמפלצות שאגו בכאב כשגופם זהר באור מחשמל. הם נצלו קליל, אבל עוד ועוד מפלצות המשיכו לבוא. 
חברת המועצה איילין זינקה גם היא קדימה. "הלהבים המחושלים באש הבוערת, תנו לי את החרבות!" 
עשרות חרבות הופיעו מרחפות מאחוריה, והיא קראה קריאת קרב כשפקדה עליהן לעוף קדימה. הן ריחפו בשריקה, עוברות דרך מפלצות ושורפות אותן קליל. 
"תורי" אמר חבר המועצה רגולוס, עיניו הסגולות מבזיקות מבעד למשקפיו. "קסם של זיכרון, חיציי קרח עטופים ברקים!" 
עשרות אם לא מאות חיציי קרח הופיעו מרחפים מעל ראשו, מוקפים בחשמל הם עפו לעבר המפלצות, שעכשיו החלו ליפול כמו זבובים. 
וואו, לא רק שהוא יכול ליצור זכרונות, חבר המועצה רגולוס יכול לשחזר מהלכים שהוא ראה. אין פלא שהוא כזה חזק.
איילין ורגולוס הסתערו לקרב ביחד עם המאסטר ועם פנלופי, אבל ראש המועצה מגנס נשאר מאחור. 
הוא נראה ממש מעוצבן. 
הוא נכנס לעמדת יציבה ומחא כף בחוזקה בעודו עוצם את עיניו. לפתע מעגל קסם כסוף נוצר תחתיו, ופרץ של אוויר כאילו יצא מהאדמה. מעיל הכנפות שלו התנופף סביבו, ואז הוא פקח את עיניו. 
הרוח פסקה באחת, ולרגע אחד לא קרה כלום. אבל אז סערה כסופה עטפה אותו, סערה כסופה עשויה חלקיקים קטנטנים של מתכת. הוא צעק כשהחלקיקים התאחו, הופכים לסכינים שעפים לכל עבר. עשרות אם לא מאות מפלצות מתו תוך שניות ספורות, ואני הבטתי במגנס ביראה. 
יש סיבה לכך שהוא ראש המועצה. 
כולם המשיכו להילחם, ואני התנערתי ומיהרתי לעקוב אחרי צוות הכשפים ולהילחם לצד ראן. איתם לצידנו, אני בטוחה שננצח. אנחנו חייבים לנצח! 
"לונה, מאחורייך!" שמעתי את פנלופי קוראת, אבל לא הספקתי להסתובב בזמן. נחש ענק הספיק לשרוט את כתפי בעזרת אחד מהניבים שלו, ואני כשלתי קדימה בזעקת כאב. נשכתי את שפתי התחתונה כל כך חזק עד שאיבדתי בה הרגשה. הסתובבתי אל הנחש, פלטתי צעקה, ושיספתי אותו לשניים. אבל אז הכל התחיל להסתחרר סביבי, ואני כרעתי ארצה לישיבה. 
"לונה, את בסדר?" שאל ראן וניגש אלי במהירות. 
"אני בסדר, זאת רק שריטה" אמרתי, מעיפה מבט אל הכתף השמאלית שלי. מיד התחרטתי על ההחלטה הזאת. 
השרוול שלי נקרע לגמרי והשריטה היתה עמוקה משחשבתי. דם החל לזלוג ממנה בכמויות, ואני נשמתי ונשפתי אוויר במאמץ. זה כלום, שום דבר, אני אעבור את זה בקלי קלות. כן… קלי… קלות… 
קרסתי ארצה, ועיניו רפרפו בעייפות וכאב. 
זה הסוף? אני הולכת למות? 
"לונה נפצעה!" צעק ראן וכרע לעברי. 
"ניקה!" צעק סילבן. 
"הבנתי" היא אמרה ורצה לעברי. "אל תדאגי לונה, את תהיי בסדר" הדפים בספר שלה דפדפו קדימה במהירות, וניקה כרע מעלי, סורקת את השריטה על כתפי ביסודיות. "ראית ממה זה קרה?" 
"נחש" ראן השיב, ועיניה של ניקה נפערו. 
"אתה בטוח?" היא שאלה, ראן הנהן. "זה לא טוב… זה ממש ממש לא טוב…" 
"למה?" 
"נחשיי ענק הם נחשים ארסיים, אבל לארס שלהם יש השפעה אחרת מארס של נחשים רגילים" היא אמרה, ואני נזכרתי. כשמישהו ננשך מנחש ענק הוא הופך ל… 
שד. 
לא! לא! זה לא יכול לקרות! אני לא יכולה להפוך לשדה! אני לא יכולה! 
"את יכולה לרפא אותה?" שאל ראן בבהלה. 
"אני אנסה" היא אמרה. "תחפה עלי" 
"כן המפקדת" הוא אמר, נעמד על רגליו בגבו אלי ושולף סכיניי הטלה נוספים. כמה סכיניי הטלה יש לו? 
"זה יהיה בסדר לונה" אמרה ניקה, אבל הראיה שלי החלה להיות מטושטשת. 
"אני… מאבדת הכרה…" הצלחתי למלמל בעייפות. 
"לא! מה שלא תעשי, אל תאבדי- " 
עיניי נעצמו, עפעפיי הרגישו כבדות כעופרת, ואני שקעתי בשינה.