הורד האדום

פרק 25

"הי" היא אמרה כשניגשה אלינו. "אתם מהורד האדום לא?" 
זיהיתי אותו ברגע שראיתי אותה. היא היתה מריה סטון, מצרור הזהב, והיא היתה במקום הראשון באגודה שלה. שלא לדבר על זה שהיא היתה חברה בנבחרת העיילית של צרור הזהב. 
"כן" אמרה גאיה. "ואתם מצרור הזהב אני מניחה" 
"מריה סטון" היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה.
"גאיה הרבור" 
"הקשתית? זה כבוד גדול" אמרה מריה. "אני מבינה שאת לא הולכת להתחרות השנה, חבל. אבל שניכם כן" היא פנתה אלי ואל פנלופי. "משאלת מוות, ו… לונה?" היא ניחשה, ואני הנהנתי. "ההופעה שלך בתחרויות היתה מרשימה מאוד, אני לא זוכרת שראיתי אותך אי פעם" 
"אני די חדשה" אמרתי. 
"טוב, אני מאחלת לכם בהצלחה. בהחלט תצטרכו את זה אם אתם מתכננים לנצח אותנו השנה" היא חייכה ומשכה בכתפיה. "לנו יש תוכניות אחרות" 
חבריה צחקקו כשהיא נופפה לנו לפני שהלכה משם, לוחשת משהו לחבריה ומצחיקה אותם יותר.
"אני לא מחבבת אותה" אמרה פנלופי. 
"למה? היא נראת נחמדה. בערך" אמרה מלודי. 
"היא היתה ממש קרובה לניצחון בשנה שעברה. ואל תתני לחיוך שלה לבלבל אותך, היא מפלצת" אמרה גאיה. 
"מי היו החברים שלה?" שאל לוק. 
"אספן, סקוט ודפני. כולם בנבחרת העיילית" 
"הם לא נראים כל כך קשוחים" אמר הארי. 
"הם בהחלט קשוחים, ולא נראה שהם מתכוונים לוותר השנה על הניצחון" פנלופי נאנחה. "כנראה הם רוצים למות או משהו" 
"כן…" אמרה קאסי. "הבחור הבלונדיני נראה טוב" 
"אספן? כדאי שתתרחקי ממנו" אמרה גאיה. "הוא שולט בהקסמה" 
"אוקי, הבנתי, הם האויב" אמרה קאסי בכניעה וגרמה לכמה מאיתנו לצחקק בשעשוע. גמרנו לאכול, והסתובבנו עוד קצת לפני שהחלטנו לחזור למלון. אני ופנלופי נפרדנו מהשאר - פנלופי נפרדה רק ממלודי - ושתינו חזרנו לסוויטה שלנו. מתיו ורייבן כמה היו, וכשנכנסנו רייבן בדיוק סגר את המיני בר וזרק פחית משקה אל מתיו. 
"איך היה?" שאל רייבן. "פגשתם אנשים מעניינים?" 
"למען האמת, כן" אמרתי. "כמה מתחרים מצרור הזהב. אתם פגשתם מישהו?" 
"כמה מתחרים מהשושן הצחור. החבר'ה הצרפתיים האלה יודעים לחגוג…" 
"מה כבר עשיתם?" 
"שתינו בעיקר" אמר מתיו. "אנחנו הולכים לשלם על זה מחר בבוקר, והמאסטר לא יאהב את זה" 
"לפחות היינו חברותיים, וגם הם" רייבן אמר. 
"אני פורשת לשינה" אמרה פנלופי והורידה את הברדס מראשה. "ואני מציעה לכולם לעשות כמוני" 
"אני אלך לישון עוד מעט, אבל איפה קלואי ונרו?" שאלתי את הבנים. רייבן משך בכתפיו. 
"אני לא יודע. קלואי בטח הלכה להילחם בבנים מאגודות אחרות ביחד עם בנות השחר שלה. ונרו בטח מסתובב עם תאליה ולואי, כמו תמיד" 
"המאסטר אמר לנו להיות יחד, אף אחד לא הקשיב?" אמרה פנלופי והביטה ברייבן במבט רציני. 
"הי, אל תכעסי עלי, אני הייתי עם מתיו" 
פנלופי נאנחה והנידה בראשה. "אני הולכת לישון" 
"אני באה איתך" אמרתי. "לילה טוב בנים" 
"לילה טוב לונה" מתיו אמר, ואני עקבתי אחרי פנלופי אל החדר שלנו. החלפתי לפיג'מה ונשכבתי במיטה שלי. 
אחרי שהתחרויות יגמרו אני אגמור עם התירוצים. אני אברח עם צריך, אני חייבת למצוא את טרוי, פשוט חייבת. הוא יכול להיות בצרה ממש עכשיו, ואני, במקום לעזור לו, אתראיין מחר לתקשורת ואתנהג כאילו כלום לא קורה. 
אני אפילו לא יודעת מה לומר לתקשורת. מה יש לי לומר? אני טירונית שהגיעה לפני חודש, ובמזל וקצת שכל הצליחה להיכנס לתחרויות הבין לאומיות. אבל אני חלק מקבוצה עכשיו, ואני לא רוצה לאכזב אותם. כי אם אני אפול, כולם יפלו ביחד איתי. ואני לא רוצה שזה יקרה. 
בבוקר התעוררתי מדפיקות חזקות על הדלת. 
"השכמה!" שמעתי את רייבן צועק, ומתיו צחק. נאנקתי בקול וקברתי את ראשי בכרית. 
"מה אתם? ילדים בני עשר?" צעקה קלואי. "בלי לפגוע, פנלופי" 
"לא נפגעתי" היא אמרה. "אבל אנחנו באמת צריכות לקום" הבטתי לעברה וראיתי שהיא עושה מתיחות ליד המיטה שלה. "קדימה, תצטרפו אלי" 
"השעה רק שש בבוקר" אמרה קלואי. 
"והראיונות בשתיים עשרה!" צעק רייבן מעבר לדלת. "אז אם את רוצה להראות טוב מול המסכים כדאי שתקומי קלואי!" 
"בסדר! תפסיק לדפוק!" היא צעקה. שמעתי את הקפיצים של מיטתה כשהיא קמה והחלה לעשות מתיחות גם היא. "קדימה לונה, אני יודעת שאת ערה" 
נאנקתי שוב והתיישבתי בעודי מפהקת. "למה כל כך מוקדם?" 
"לוקח לסטייליסטים הרבה זמן לסדר אותנו" אמרה קלואי. "חוץ מפנלופי לפחות, היא נשארת עם הברדס והגלימה שלה" 
"לונה, את זקוקה למתיחות בוקר יותר מכולנו" פנלופי אמרה. "אז בואי הנה ותעשי אותן!" 
"בסדר!" קפצתי על רגליי והצטרפתי למתיחות שלהן. ולאחר שהתמתחנו, התקלחנו, החלפנו בגדים, ויצאנו אל הסלון. הבנים כבר היו שם, לבושים ומוכנים, וכולנו ירדנו אל חדר האוכל. היה שם הרבה אוכל, ואנחנו היינו היחידים, אז הרשנו לעצמיינו להתפרע מעט. לאחר שהתחלנו לאכול המאסטר הגיע, לקח כיסא והתיישב בראש השולחן שלנו. 
"אחרי שתגמרו לאכול ניסע לאולפן, שם הסטייליסטים יטפלו בכם עד שיגיע תורכם לעלות. ובגלל שיש הרבה מתחרים השנה, אתם תתראיינו בתור קבוצה" המאסטר אמר. "ואני מזהיר אותכם, אם תגידו דברים רעים אחד על השני ותביישו אותי, אתם תשלמו על זה" 
"כן מאסטר" אמרנו בפה מלא והמשכנו לאכול. אני בטוחה שקלואי ונרו יוכלו לסדר הפסקת אש בינהם, נקווה שזה מה שהם יעשו… 
גמרנו לאכול, ושתי מוניות לקחו אותנו לאולפן. התרגשתי מאוד שהגעתי לשם, אני עדיין לא מאמינה שכל זה קורה לי! היו שם עוד מלא לוחמים, כולם עם קעקועים בצבעים ומקומות שונים. אני חושבת שראיתי את השיער הכחול שחור של מריה לפני שנכנסנו, וכל אגודה נכנסה לחדר משלה. פנלופי ישר התיישבה על ספה בצד והתחילה להתעסק בטלפון שלה, אבל חמשת הסטייליסטים ומעצביי השיער שהיו שם לקחו את כולנו והושיבו אותנו בכיסאות נפרדים מול מראות גדולות. לפניי הוצב שולחן ועליו מלא תכשירי שיער, סיכות, וקרמים. 
"לונה וויליאמס, מה אני אעשה איתך?" אמר הסטייליסט והביט בשערי השחור בחשיבה. "את הבת של הרולד נכון? דומה לו כמו שתיי טיפות מים, והשילוב בין העיניים ירוקות שלכם לבין השיער השחור בהחלט עוצר נשימה" 
"הכרת את אבא שלי?" שאלתי בהיסוס. הוא באמת נראה בסביבות גילאיי הארבעים וחמש.
"כן, הייתי הסטייליסט שלו לפני הרבה זמן" הוא אמר. "לירוי קים, לשרותך" הוא קד, ואז חזר לסרוק את שערי. "את יותר בסיגנון של פשוט או גרנדיאוזי?" 
"ממש פשוט" אמרתי. "אתה פשוט יכול לאסוף אותו לקוקו גבוהה וזה הכל" 
"בהחלט ידגיש את תויי הפנים שלך… בסדר, אבל אין בעיה שאוסיף כמה דברים נכון?" 
"כל עוד זה פשוט" 
"מעולה" הוא אמר ולקח מסרק. "זה יקח קצת זמן, אז את מוזמנת להישען אחורה ולהרגע" 
עשיתי כדבריו, והוא התחיל לעבוד. הוא לא שיקר, זה בהחלט לקח הרבה זמן אבל בסופו של דבר הוא גמר. הבטתי במראה וראיתי שהוא אסף את שערי לקוקו, אבל מקצוות השיער הוא עשה שלוש צמות בצד הימני של פני וסובב אותן כך שיראו כמו פרחים. הוא החליק את שערי וריסס את הכל בספריי לפני שגמר. 
"ועכשיו כשגמרנו עם זה, ניגש לאיפור שלך" הוא אמר וניגש לעמוד לפניי. 
"משהו פשוט" אמרתי, והוא הנהן ושלף מברשת. לאחר עוד שעה ארוכה של איפור הוא הניח לי להביט במראה. הוא מרח את פניי במייקאפ עדין, ושם לי צללית שחורה כדי להקנות לי מראה מעושן. הוא שם גם איילנר, ושפתי נצבעו באדום שתאם את צבע הורד על צווארי. 
"אנחנו ממש מעולים בלוח הזמנים" הוא אמר. "עכשיו ניגש לתלבושת וגמרנו!" 
הוא נתן לי יד והוביל אותי לאורך החדר אל קצהו, שם היו שני מתלים ארוכים. על אחד מהם היו תלויות חליפות ומכנסיים מגוהצים, ועל השני היו תלויות שמלות נשף יפהפיות. אני אוהבת את המקום הזה. 
"נראה לי… שזה יתאים" הוא אמר ושלף שמלה אדומה. היא הגיעה עד הברכיים, והיתה עשויה משיפון, תחרה וסטן. 
"וואו" הייתי מהופנטת. 
"רוצה למדוד?" 
"אהא" אמרתי, והוא חייך והגיש לי את השמלה. היו שם כמה תאי מדידה, ואני נכנסתי לאחד מהם ולבשתי את השמלה. לירוי עזר לי לסגור את הרוכסן מאחור, וכשיצאתי מהתא והבטתי בהשתקפותי במראה לא יכולתי שלא לחייך. נראתי טוב, ואני לא אומרת את זה רק בתוך שוויצריות או משהו. לירוי הביא לי נעלי עקב אדומות, ואני נעלתי אותם ועשיתי סיבוב. 
"נראה טוב ילדונת" אמר מתיו, ואני פניתי להביט בו. הוא כבר היה לבוש בחליפה שחורה, חולצה מכופתרת לבנה ועניבה אדומה. 
"גם אתה" אמרתי. 
"זה כזה מרגש, אני יכול לצלם אותך?" שאל לירוי. "אני לוקח תמונות מכל הלוחמים שאני עובד איתכם, ואת נראת פשוט עוצרת נשימה מותק" 
"לך על זה" אמרתי והוא צילם אותי כמה פעמים לפני שהניח לי ונפרד ממני. אני ומתיו התיישבנו לצד פנלופי, רייבן ונרו על הספות, ודי חיכינו שקלואי תגמור להתגנדר. היא כנראה בקטע של גרנדיאוזי. 
"הי, תשמעו את זה" אמרה פנלופי והוציאה האוזניות מהטלפון כדי שכולנו נוכל לשמוע. 
"אנחנו עומדים להתחיל בראיונות, ובדיוק קיבלנו דיווח ישירות מהמועצה העליונה של אירגון לנ"ל. חבר המועצה תאיוס, הודיע בשם המועצה כולה, שהם כבר קבעו אילו אגודות ילחמו השנה. מה שאומר, ששאר האגודות שהגיעו באו לחינם! עכשיו אנחנו עוברים לכתבנו בשטח, שם תאיוס מודיע את שמם של האגודות שיכנסו באופן סופי" 
"מה?!" צעקנו כולנו, וקלואי. 
"אז זה אומר שאולי נלך הביתה עוד לפני שנקבל הזדמנות להילחם?" שאל נרו בכעס. 
"אבל אני כבר חצי מאופרת!" אמרה קלואי. 
"רק חצי?" שאלתי. 
"שקט, תנו לשמוע" אמרה פנלופי והשתיקה את כולנו. עכשיו הראו על הצג את חבר המועצה תאיוס, והוא דיבר אל המיקרופונים שהוצעו לו. 
"לאחר מחשבה מעמיקה, החלטנו לשנות את התחרויות השנה, ונתחיל בקרב האגודות. הקרב בין האגודות אכן יתרחש, אבל במקום שזה יהיה בין כל האגודות בעולם, יהיו רק חמישה אגודות שיתחרו" אמר תאיוס. "והאגודות הנבחרות הן: צרור הזהב של ארה"ב, חרב הכסף של בריטניה, השושן הצחור של צרפת, הורד האדום של איטליה, ומטבע המזל של רוסיה" 
כולנו נשפנו אוויר בהקלה, והסטייליסט של קלואי חזר להתעסק באיפור שלה. 
"יש לנו מזל" אמר רייבן. 
"לפי מה אתם חושבים שהם בחרו את האגודות?" שאל מתיו. 
"אין לי מושג, אין תבנית הגיונית" אמר נרו. "אולי בגלל כוח פיזי? פנלופי מאוד חזקה" 
"יכול להיות" אמרתי. 
"או שזה בגלל שאנחנו פשוט מגניבים לגמרי" הציע רייבן בהבעה רצינית. 
"גם הגיוני" הנהן מתיו, ונרו ופנלופי גלגל עיניים. 
"מה שחשוב זה שנכנסנו" אמרה פנלופי. "ואם אנחנו נפסיד בקרב האגודות זה יהיה מביך מאוד" 
"כן, המאסטר לא יאהב את זה" אמר רייבן. 
"מתי הראיונות?" שאלתי לפתע. 
"בעוד חצי שעה" השיב נרו. 
"שמעת קלואי, יש לך חצי שעה" אמר מתיו. 
"אל תלחצו, זה עניין של עידון ויצוגיות" היא אמרה. "מה שכולכם התעלמתם ממנו כנראה" 
"ואת בחנת אותו ביסודיות יתר" נרו אמר והיא פלטה נהמה קטנה. 
"הי, לא לריב עכשיו" אמר רייבן. "בסוף התחרויות תעשו מה שבא לכם, עכשיו גם אנחנו תלויים בהתנהגות שלכם. אני לא חושב שאתם רוצים לעצבן את המאסטר נכון?" 
שניהם שתקו, והתשובה היתה ברורה. המשכנו לצפות בחדשות עד שקלואי גמרה להתארגן. היא לבשה שמלה אדומה ארוכה נטולת שרוולים ובעלת שסע ארוך. צבע השמלה שלה היה כהה משלי, והשמלה שלה באמת הראתה אותה בתור אישה בוגרת, בניגוד לשמלה שלי, שגרמה לי להראות שוב בת שש עשרה. זה טוב או רע? אין לי מושג. 
"בואו נלך לאולפן" אמר רייבן, וכולנו עקבנו אחריו החוצה אל אורך המסדרון. חוץ ממני ומנרו, השאר כבר ידעו את הדרך, והם הובילו אותנו על פני מסדרונות מפותלים עד שהגענו לאולפן עצמו. היו שם מלא מצלמות ואנשיי צוות, וכל הפנסים האירו את המקום שבו צילמו. היו שם כמה ספות, שולחן קפה, וכורסא למארח. ומי ישב שם אם לא פאבלו האגדי. 
"השידור מתחיל בעוד חמש דקות, כולם להיות במקומות, כל הלוחמים מוזמנים לשבת בספות שמאחור, האגודה הראשונה שתתראיין תהיה חרב הכסף" מישהו צעק, וכל אנשי הצוות רצו לתפוס את מקומם. אנחנו פנינו לשבת בספה שמעליה הוצב סמל האגודה שלנו, ולפנינו היה שולחן עם עוגות וכיבוד. 
"ושוב אנחנו נפגשים" שמעתי את הקול של הנערה כחולת העיניים וכולנו פנינו להביט בה. היא ישבה בספה לצידנו עם שאר החברים שלה, אבל הם לא חייכו כמוהה. חוץ מדפני, אבל החיוך שלה היה מלחיץ יותר מנחמד. 
"את מנסה להתנהג נחמד מריה? זה לא מתאים לך" אמר רייבן. 
"נחמד לפגוש אותך שוב רייבן" היא אמרה. "וגם קלואי. שמלה יפה דרך אגב" 
"תחסכי ממני" קלואי הרימה את ידה. "כולנו יודעים שאת מפלצת, אין לך מה להסתיר" 
"את צודקת" אמרה מריה ונשענה אחורה על הספה. "אבל מה הכיף בזה?" 
קלואי נחרה בבוז והביטה במצלמות, אבל אני סרקתי את התלבושת של מריה. היא לבשה שמלה בצבע זהב נוצץ, בעלת שרוולים קצרים ותפוחים וגלימה לבנה שליצאה בקו המותניים שלה. השמלה של החברה המלחיצה שלה דפני היתה יפה גם היא, אבל לא כל כך הסגנון שלי. זאת היתה שמלה צמודה מכוסה נצנצים זהובים שהגיעה עד מעל לברכיים שלה. היה לשמלה שרוול אחד ארוך בצד שמאל, כך שהקעקוע של צרור מפתחות הזהב - שהיה מעל לחזה הימני שלה - היה גלוי לעין. במקום חגורה היתה שרשרת גדולה שנראתה כמו שרשרת של אופנוע, לצווארה של דפני היה מעיין קולר רחב עשוי מתכת, במקום צמידים, ידיה של דפני היו אזוקות באזיקים. 
"מה הקטע של הקולר והאזיקים?" לחשתי לרייבן. 
"דפני מאוד אוהבת עינויים" לחש לי רייבן. "זה הכוח שלה, לזמן מכשיריי עינויים ולהשתמש בהם. היא מעריצה כאב" 
"זה קריפי" אמרתי. 
"מאוד" הוא הנהן בהסכמה. "המופע מתחיל, אז שקט עכשיו" 
"ואנחנו עולים לשידור בעוד שלוש, שתיים, אחת- "
"שלום לכל הלוחמים והצופים שלנו בבית! אני פאבלו מסימליאנו, וברוכים הבאים לראיונות שלפני התחרויות!" אמר פאבלו וחייך אל המצלמה. "כמו שכולכם בוודאי שמעתם, ולאלה שעדיין לא יודעים, המועצה העליונה של אירגון לנ"ל החליטה ברגע האחרון לבטל את קרב האגודות ולהחליט מי יהיו הקבוצות שיעלו אוטומטית לתחרויות הרשמיות. הקבוצות הן צרור הזהב, חרב הכסף, השושן הצחור, הורד האדום ומטבע המזל. אישית, אני יכול להעיד שהקרבות של חמשת האגודות האלה היו הטובים ביותר עד עכשיו, ואני מחכה לראות מה חברי המועצה מתכננים לנו להבא. ועכשיו, בלי עוד עיכובים נוספים, בואו נעבור לראיונות שלנו!" פאבלו הביט אל המסך שמאחוריו, שם הוצגו עכשיו סרטונים של ששת הלוחמים נלחמים בעמק ענקי. כשאנחנו נלחמנו בעיר מתחת לאדמה חרב הכסף נלחמו בעמק? אבל הם היו לגמרי חשופים ככה! זה ממש ברברי לשים את כולם במקום חשוף ולתת להם להילחם אחד בשני עד שרק שישה נשארים לעמוד. שלא לדבר על שאר המפלצות והמלכודות שהם היו צריכים לנטרל ולהתחמק מהן… 
"הראשונים הם הבריטים המכובדים מחרב הכסף: לילה, זאק, דארין, ראן, קאסה ופיל!" 
ששת הלוחמים נכנסו אל האזור בו היו הצילומים, נופפו למצלמות בחיוכים והתיישבו על הספות. כולם לבשו בגדים כסופים, עם כמה נגיעות של לבן או שחור. הם לקחו את המיקרופונים שהיו על שולחן הקפה ואמרו שלום לפאבלו ולצופים. 
"נפתח בשאלה קלה, מה קורה?" שאל פאבלו.
"אנחנו בסדר גמור אני מניח" אמר לוחם בשם ראן והביט בחבריו לאישור, הם הנהנו. "אבל אני מקווה שלא תעשה השנה סלקציות לקבוצה האיטלקית" 
"אני? לעולם לא" אמר פאבלו. "אני בצד של כולם. אז, מי ראש הקבוצה שלכם השנה?" 
"נראה לי שראן, כמו תמיד" אמר לוחמת בשם לילה, השמלה שלה היתה יפה מאוד. 
"אני לא יודע, אולי קאסה תחליף אותי השנה" ראן חייך אל נערה בעלת שיער בלונד פלטינה שישבה לצידו. היא לא חייכה חזרה. 
"אני לא מעוניינת" היא אמרה וסרקה את ציפורניה. 
"מה שתגידי נסיכה" אמר ראן, והיא נהמה בתשובה. 
"אני רואה שיש טיפה מתח בין שניכם, תרצו להסביר?" שאל פאבלו בסקרנות. ראן פתח את פיו לענות, אבל קאסה קטלה אותו.
"אין תגובה" היא אמרה בנוקשות והעיפה מבט קטלני בראן, שרק גלגל עיניים בתשובה. 
"תתעלם מהם פאבלו, קאסה מתנהגת ככה לכולם" אמרה לילה. "היא בחורה נחמדה, אבל כשזה מגיע לבנים, היא יכולה ממש להתרגז בגללם" 
"בגלל בן ספציפי" מלמל לוחם בשם זאק וגיחך. הוא לבש משקפיי שמש שנראו יותר כמו משקפיי צלילה, ואני ידעתי למה. הוא יכול לירות לייזר מהעיניים שלו. 
"אז כדאי לא לגרום לכם לאי נעימות, נעבור לשאלה הבאה. יש לכם אסטרטגיה מוכנה לקרב האגודות?" 
"כן, וזה מסווג" אמרה קאסה. 
"בחייך, תני לבן אדם קצת חומר לעבוד איתו" אמר ראן ופנה לפאבלו. "בוא רק נאמר שזה לא משהו כזה סודי, קאסה רק עושה פיל מנמלה. תכננו משהו פשוט וקלאסי, זה מה שאתה צריך לדעת" 
"תודה על התשובה ראן, אבל בוא נשתדל שלא לעצבן את מיס קאסה" אמר פאבלו. 
"רעיון טוב" קאסה אמרה ושילבה את ידיה. 
"אז, עוד שאלה. מה אתם חושבים על המתחרים שלכם? דארין, פיל, אתם לא דיברתם עדיין" 
"כולם נראים מעולה" אמר דארין. 
"אני לא חושב שהוא התכוון לזה ככה דארין" אמר ראן. קאסה גלגלה עיניים. 
"אני חושב שכולם נראים תחרותיים מאוד, לזכות בהחלט לא הולך להיות קל. אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים לשנוא זה את זה, כי זה פשוט רדוד. אנחנו יכולים להילחם בכבוד, ככה זה צריך להיות" 
"מילים כדורבנות פיל" הנהן ראן. 
"אתה גונב לי את השורות" פאבלו אמר. 
"אולי כדאי שאני אחליף אותך" הציע ראן. 
"אולי באמת. העבודה הזאת מתישה"
"אז אני אוותר. אני לא בחור של עבודה קשה" 
"אם כך איך אתה מתכוון לזכות בתחרויות ראן?" 
ראן חייך. "כמו שקאסה שלנו אומרת, זה מסווג" 
פאבלו חייך חזרה. "היה נהדר לדבר איתכם, אבל נגמר לנו הזמן. אלה היו חרב הכסף גבירותיי ורבותיי!" 
הלוחמים קמו מהספות ויצאו באלגנטיות מהמקום המצולם. זהו? זה הראיונות? לא נראה קשה כל כך.
"והבאים בתור הם נבחרת הבית מארה"ב, צרור הזהב!" אמר פאבלו, ומריה וחבריה נעמדו.