הורד האדום

פרק 33

"ברוכים הבאים ליום השני של התחרויות הבין לאומיות!" 
כולנו כבר ישבנו בתא שלנו, התלבטנו בנינו מי יהיה זה שילך לתחרות הקבוצתית. טוב, לא בדיוק התלבטנו… 
"אני הולכת!" אמרה קלואי נחרצות. "אני צריכה לנקום על אתמול…" 
"את חושבת שאכפת לנו מהנקמות שלך?" שאל נרו. "אני הולך, אני בכלל לא נלחמתי!" 
"ואתה חושב שאכפת לי?" היא שאלה. שניהם הביטו זה בזה, יורים גיצים אחד לעבר השני, ואני חשבתי שהם הולכים להילחם זה בזה. ניסיתי לומר מקודם שגם אני רוצה ללכת, אבל הם רק הביטו בי בעיניים רושפות אז אני החלטתי לותר. אני תמיד יכולה להתנדב להתחרות בקרב הזוגות… 
"אז הוחלט, אני הולכת" קלואי אמרה. 
"את לא- "
"שניכם, תסתמו" אמרה לפתע פנלופי ונעמדה בינהם. "אני כבר החלטתי שאני הולכת. מישהו מכם רוצה להתווכח איתי על זה?" 
כולם שתקו, וקלואי ונרו זעו באי נוחות. 
"יופי" פנלופי אמרה. "אם תריבו שוב, אני אבקש מפאבלו אישית שנילחם אחד על אחד" 
"מחרב הכסף מתחרה ראן!" פאבלו הכריז, ואני הבטתי לזירה כדי לראות את ראן נכנס אליה ומנופף לקהל הרועש בנחמדות. "מצרור הזהב מתחרה מריה!" גם מריה עלתה לזירה, ופנלופי נעלמה אל המדרגות במהירות. מזל של קלואי ונרו שהם לא הלכו, כי זה הולך להיות קרב המנהיגים. 
"ומהורד האדום מתחרה פנלופי! זה הולך להיות קרב מנהיגים!" פאבלו התלהב לגמרי. "מה אתם אומרים על זה?" 
"לדעתי זה מוקדם מידי, אבל" המאסטר משך בכתפיו. "שיעשו מה שהם רוצים" 
"כולנו ידענו שזה יגיע בסופו של דבר" אמר מייקל, ג'ודית הנהנה. 
"הם בטח סיכמו את זה בינהם או משהו" היא אמרה במשיכת כתפיים, ואני תהיתי אם ראן ומריה באמת דיברו עם פנלופי. 
"כך או כך, כולנו מצפים לקרב מלהיב מאוד. רק… שזה לא הולך בדיוק קרב" פאבלו חייך אל המצלמה. "הנושא לקרב הקבוצתי של היום הוא מכשולים, והזירה יכולה לומר לכם דבר או שניים על זה" 
הבטתי בזירה, וראיתי שהיא השתנתה. עכשיו היו בשטחה שלוש שורות של מלכודות ומכשולים זהים. בסופם היה אקווריום מלא צלופחים, ובתחתית האקווריום היו דסקיות בצבע האגודה שלה שייך המסלול. 
"המשימה היא פשוטה" אמר פאבלו, אבל לי היא בכלל לא נראתה פשוטה. "המתמודדים יתצטרכו לחצות את מסלול המכשולים, ולקחת דיסקית ולחזור חזרה להתחלת המסלול. יש להם שעה לקחת כמה שיותר דסקיות, ואני מזכיר. צריך לקחת דסקית אחת בכל פעם, לא יותר" המנהיגים נעמדו בקו הפתיחה, מוכנים לרוץ. כבר היו צריכים לשלוח אותי, הייתי עושה את זה תוך שניה. "מוכנים? השעה שלכם מתחילה… עכשיו!" 
שלושתם רצו קדימה, מתחמקים מבורות שמהם יוצאת אש, ומתחילים לטפס ולהיתלות על העמודים מעל בריכת בוץ ענקית. עד שלפתע קפץ מתוכה תנין וניסה לנשוך את ראן. לא רק שהם צריכים להמשיך להיתלות עוד בערך שלושה מטרים, בריכת הבוץ הזאת גם שורצת תנינים? איזה יופי. 
מריה גמרה ראשונה - במאמץ - את העמודים וקפצה ארצה, ממשיכה לרוץ קדימה. פנלופי היתה ממש מאחוריה, והיא נראתה במצב הרבה יותר טוב ממנה. הן היו צריכים לעבור שיחים דוקרניים גבוהים, ומריה זימנה מפלצת כדי שתפלס לה את הדרך. בינתיים ראן הצטרף אליהן בריצה, שלף את החרב שלו, ופשוט נכנס אל השיחים. פנלופי הסתובבה סביב עצמה, אמרה משהו שלא יכולתי לשמוע, ושלחה גל של אפלה לעבר השיחים שלה. לפתע כל השיחים במסלול שלה נבלו ונפלו ארצה, שחורים כאילו נשרפו. פנלופי רצה הלאה, והיא היתה עכשיו במקום הראשון. 
המכשול האחרון שנישאר לה לעבור היה קיר בגובהה חמישה מטרים עשוי אדמה קשה. פנלופי לכלכה את ידיה בחול ושלפה שני סכינים בעליי כת עבה. היא נעצרה סכין אחד בקיר, ואז את השני. היא התחילה לטפס על הקיר בעזרת הסכינים, והרגלים שלה התלתלו באוויר, חסרות אחיזה. 
"זה פשוט מדהים מה שהיא יכולה לעשות בגיל כזה" פאבלו הניד בראשו באי אמון. "אבל הנה מריה וראן מצמצמים את הפער" 
ראן חיקה את פנלופי - שכבר היתה בחצי הדרך למעלה - אבל מריה נעזרה במפלצות שלה כדי שיפרצו בשבילה את חומת האדמה. היא הגיעה ראשונה אל האקווריום שלה, אבל עכשיו היא היתה צריכה לקחת דיסקית מהקרקעית. אם היא תכניס את היד שלה, היא תתחשמל מהצלופחים. 
פנלופי הגיעה לקצה החומה והחליקה מטה בעזרת הסכינים שלה. היא הכניסה אותם אל נדנה וניגשה אל האקווריום שלה. היא הרימה את ידה מעל האקווריום, מלמלה כמה מילים, ולפתע גל של אפלה יצא מידה. כל הצלופחים מתו, ופנלופי לא הנידה עפעף כשחיטטה בינהם ולקחה דיסקית אחת. 
"פנלופי הצליחה לקחת דיסקית!" אמר פאבלו. "והיא חוזרת אל החומה, ראן בדיוק הגיע אל האקווריום שלו, ומריה מתעכבת שם" 
מריה ניסתה למהר וזימנה מפלצת קטנה כדי שתהרוג את הצלופחים, אבל אז כל האקווריום שלה התמלא בדם. בינתיים, ראן ליטף את קו המים של האקווריום בחיוך. לא הבנתי מה הוא עושה, אבל אז ראיתי שהצלופחים מתעקלים בצורות משונות. נראה שהם סובלים, כאילו מענים אותם. בשלב מסויים הם הפסיקו לשחות, ופשוט שכבו על קרקעית האקווריום מסיבה כלשהי. ראן הושיט יד, לקח דיסקית כסופה, וחזר אל החומה. 
לאחר מאבק בגועל, מריה הצליחה לשלוף גם היא דיסקית - מגועלת בדם - ורצה חזרה אל תחילת המסלול. 
הם הלכו הלוך וחזור כל כך הרבה פעמים, וכולם נראו מוטשים מזה בשלב מסוים. חוץ מפנלופי כמובן - היא לא אנושית! 
בסופו של דבר נגמר הזמן, כולם הפסיקו להתחרות בזמן שהדיסקיות נספרו. זה לקח זמן עד שהתוצאות נאמרו - בגלל הפסקת הפירסומות - אבל כשהשידור חזר לפאבלו כולנו החזקנו אצבעות. 
"חזרנו! ואני עכשיו עם התוצאות של התחרות הראשונה להיום. נתחיל בראן, שהצליח לאסוף…" הוא עצר כדי ליצור מטח. "שש דסקיות!" 
וואו, לעבור את כל מסלול המוות הזה הלוך חזור ולהשיג שש דסקיות תוך שעה? כל הכבוד לו. 
"סכום מכובד. ונמשיך עם פנלופי, שהצליחה לאסוף… עשר דסקיות!" 
אם רק מריה אספה פחות דסקיות, אנחנו ננצח בפעם הראשונה בתחרויות! 
"ואחרונה חביבה, מריה. שהצליחה לאסוף…" הוא שוב חיכה, ואז הכריז על חסות. 
"מה חסות עכשיו?" התלונן נרו לצידי. "זה כמו פרסומות רק קצר יותר" 
"אין מצב שמריה עוקפת את המספר הזה" אמרתי. "פנלופי אספה כל דיסקית תוך שש דקות! זה מהר ממש יחסית לכל מסלול המוות הזה" 
"החסות נגמרה, שקט" אמר מתיו, וכולנו השתתקנו והבטנו במסכים הגדולים שהיו תלוים על בתקרת האצטדיון. 
"ומריה מאגודת צרור הזהב הצליחה לאסוף… תשע דיסקיות! הורד האדום מנצחים בקרב הקבוצתי ומביאים לקבוצה שלהם עשר נקודות!" 
"יש!" קראתי וקפצתי כמו ילדה קטנה. רייבן ומתיו החליפו כיף בינהם, וכשפנלופי הגיעה חזרה לתא ברכנו אותו במחיאות כפיים וקולות שמחה. 
"תרגעו" היא מיהרה לומר. "אנחנו אולי במקום הראשון, אבל גם חרב הכסף במקום הראשון. צריך לעקוף אותם" 
"אני ארסק אותם בקרב הזוגות" אמרה קלואי. 
"לא יהיה שום קרב זוגות" פנלופי אמרה והביטה מעבר למעקה, בזמן שאנשיי צוות ניקו את הזירה. "אנחנו ניצחנו, מה שאומר שצרור הזהב וחרב הכסף הולכים להילחם בקרב הבא" 
"אבל ככה הם יוכלו לעקוף אותנו" אמר נרו. 
פנלופי הנהנה. "אלא אם כן מישהו מאיתנו ילחם בקרב יחידים" 
"את חושבת שזה יקרה?" שאלתי. "נרו אתה טוב בחישובים, מה הסיכויים שלנו?" 
"אחד מתוך שלושה, או במילים אחרות, שלושים ושלושה אחוזים. זה ממש קל למען האמת" הוא השיב. 
"זה טוב או רע?" שאלתי. 
"יחסית טוב" הוא אמר. "אבל אי אפשר לדעת" 
לאחר הפסקת פרסומות נוספת הזירה היתה נקיה, וכמו שפנלופי אמרה, זה היה קרב של צרור הזהב וחרב הכסף. אספן וג'ורג' התחרו מצרור הזהב, ומחרב הכסף באו לילה ופיל. 
פיל קטל את ג'ורג' במהירות, בזמן שאספן הצליחה להפנט את לילה ולהכניע אותה. איך שהוא גם פיל נפל בקסמו של אספן, וצרור הזהב נצחו. 
עכשיו צרור הזהב היו בראש עם עשרים נקודות, וחרב הכסף והורד האדום עדיין היו בתיקו של חמש עשרה נקודות. 
עוד הפסקת פרסומות, והעצבים שלי היו מתוחים כמו מיתרי גיטרה. רק שפנלופי, או רייבן, או קלואי יצאו בהגרלה. הם הלוחמים הכי טובים שלנו, ואנחנו ממש צריכים עשר נקודות עכשיו. אני ונרו יכולים להתחרות מחר, כרגע אנחנו ממש צריכים את הנקודות האלה. 
"ועכשיו, לתחרות הדו קרב שלנו, זאת שתכריע את מצב הנקודות" פאבלו הכניס את ידו באיטיות לקערה ובחש בה מעט עד שהרים פתק. "המתחרה הראשון הוא… היא… דפני מצרור הזהב!" 
ראיתי אותה נעמדת בתא שלה - עם האזיקים המוזרים על הידיים שלה - והיא שלחה לאספן נשיקה באוויר לפני שיצאה משם. מסכן מי שיצטרך להילחם בקריפית הזאת. 
"והמתחרה השני שלנו היא… הוא… היא לונה מהורד האדום!" 
אני חושבת שעשיתי בתחתונים. 
"אם את לא מנצחת, אני אפשוט לך את העור" אמרה קלואי במבט של נץ. 
"ממתי נהיית קניבלית? תנשמי" אמר רייבן, ואז התרכח ופנה אלי. "בהצלחה ילדה" 
"תני כל מה שיש לך" אמר מתיו. 
"כן, אני יודעת שאנחנו צריכים את הנקודות האלה. אבל האישה הזאת עושה לי צמרמורת" אמרתי ונרעדתי. 
"תרוצי מהר ותנטרלי אותה, קלי קלות" אמר נרו. "הסבירות שאת תנצחי היא שישים אחוז, זה טוב" 
"יופי חכמולוג, דקלמת מספר" קלואי גלגלה עיניים.
"תקשיבי לנרו" אמרה פנלופי. "אל תלחצי ממנה. ותזכרי מה שאמרתי אתמול" היא סרקה את כולנו. "דפני היא מטרה שצריך לחסל, לא יותר ולא פחות מזה" 
"אתם יותר הלחצתם אותי" אמרתי ונשפתי אוויר. "אבל אני אסתדר, איכשהו"
"יש לך חצי שעה" אמר מתיו. "בהצלחה" 
אני כל כך אצטרך את זה. 
יצאתי מהתא ונכנסתי לזירה. דפני עמדה כמה מטרים לפני וניערה את האזיקים והשלשלאות שעל ידיה. 
"מוכנה לכאב ילדונת?" היא שאלה, ואני גלגלתי עיניים ושלפתי את חרבי. 
"מה שתגידי" אמרתי, אפילו שהיא העבירה רעד כמעט בלתי מורגש בגבי. נזכרתי בנרו שנלחם בה בתחרות האגודות, וכשהיא גמרה איתו הוא היה פצוע בכל הגוף ומרוח בדם. מה היא מתכוונת לעשות לי? 
"מוכנות? שלוש… שתיים… אחת… צאו!" אמר פאבלו, ואני לא היססתי לרגע. השתדלתי שרק לפצוע, וכשחלפתי על פניה בריצה השארתי לה שתי שריטות מדממות בצד הבטן. היא נגעה בשריטות שלה, ידיה התלכלכו בדם, והיא הסתובבה אלי. מחייכת. 
"את טובה" היא אמרה, ואז ליקקה דם מקצוות אצבעותיה. זה היה דוחה ברמות. "אבל אני יותר" 
שתגיד לעצמה מה שהיא רוצה, אני הולכת לנצח. אמרתי לקאסי ולסבתא שלי שאני הולכת להילחם, ואני לא מתכוונת להפסיד. 
רצתי לעבר דפני יותר פעמים משיכולתי לספור, ולאחר כמה דקות היא כבר היתה מלאה בחתכים מדממים בצידי גופה. היא צחקקה כשמרחה את הדם שעל פניה וסרקה אותו נוטף על ידיה. למה היא לא נלחמת בי? למה היא צוחקת? 
"זה היה כיף" היא אמרה. "אבל הגיע תורי, בסדר?" 
היא שלחה את ידיה לעברי, ולפתע האזיקים שלה התארכו ונפתחו כדי לתפוס אותי. התחמקתי מהם במהירות, ניסיתי לרוץ סביב דפני כדי שהיא תסתבך בהם בעצמה, אבל היא הבינה את זה מהר. אחד האזיקים שלה תפס ברגלי, ואני מעדתי ארצה על הפנים. האזיק השני של דפני תפס את רגלי השניה, והיא סובבה אותה באוויר והטיחה אותי באדמה בחוזקה. 
זה היה כואב, ממש כואב. אחרי שש פעמים של התרסקויות על האדמה, חשבתי ששברתי צלע או אף, היה לי קשה וכואב לנשום. התכוונתי לומר שאני נכנעת, אבל היא השליכה אותי לעבר אחד מקירות הזירה ואני התנגשתי בו עם הצלע הפצועה שלי. 
נשמתי נעתקה לכמה רגעים, וכשנחתתי על האדמה ניסיתי להשתעל, אבל הכאב היה נורא. בשלב מסוים התחלתי לירוק דם! 
"אני נ- " 
דפני התקרבה אלי במהירות מפחידה, ואזקה שוב את ידי. היא רכנה לעבר אוזניי וחייכה. 
"מה הכיף בכניעה? אני רוצה לשחק איתך עוד קצת" 
היא גרמה לי לעמוד בעל קורחי ולקחה את אחת מהחרבות שלי. היא החלה לחתוך חתכים בדיוק כמו שחתכתי לה. וכשגמרה את מלאכתה היא שיחררה אותי ונתנה לי ליפול ארצה. השיעולים, הכאב והדם גברו, אבל דפני רק התחילה איתי. 
"אני נכ- אה!" צרחתי בכאב כששוט רטוב היכה בגבי והפיל אותי ארצה. היא משוגעת, דפני משוגעת, היא צריכה להיות במוסד. היא היכתה אותי שוב, ואני צרחתי שוב לפני שאיבדתי הכרה. 
ידעתי שהתעוררתי כמה דקות לאחר צליפת השוט השניה, כי נראה שדפני הולכת להנחיט את הצליפה השלישית. צרחתי שוב, כל הגוף שלי שאג מכאב. הרגשתי שאני נשרפת, עולה בלהבות אבל לא יכולה להישרף. הכאב היה לא נורמלי, חשבתי שאני הולכת להתפוצץ. אבל לדפני היו עוד תרגילים בשרוול. בקושי נשמתי כשהיא זרקה את השוט הצידה וזימנה דלי מלא במים. 
לא. אלה לא מים. אני יודעת מה זה. זה ממש לא מים! 
וכשהיא שפכה עלי את הדלי מלא במי המלח חשבתי שעורי נפשט ממני. חשבתי שזהו זה, אני הולכת למות, זה הסוף. צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי, שמישהו יעזור לי! הם לא רואים שאני סובלת?! הם לא שומעים שאני מנסה לומר שוב ושוב שאני נכנעת?! 
דפני נגשה אלי ואחזה בצווארי בחוזקה, מושכת אותי מעלה מעלה עד שאני אחוזה בין שמים לארץ. נחנקת לאט לאט ע"י אחיזתה ההדוקה של דפני. 
"רק עוד קצת" היא אמרה והשליכה אותי ארצה, בועטת בבטני בחוזקה. יבבתי, כל הגוף שלי כאב, ולא חשבתי שאני יכולה לזוז. 
לרגע עיניי רפרפו, וחשבתי שאני הולכת להתעלף שוב, אך אז שמעתי את הצלצול שהכריז על סוף הקרב. 
פני היו נטויים לכיוון הכניסה לזירה, ואני ראיתי כמה רופאים נוהרים לעברי. ומיד אחריהם הגיעו מתיו ורייבן בריצה. הם כרעו לעברי, ולפי תנועות שפתיהם ידעתי שהם מדברים, אבל לא שמעתי כלום. שמעתי רק את הכאב ודפיקות הלב החזקות שלי. 
לאחר כמה רגעים גם אספן וסקוט נכנסו לזירה, ונעמדו לצידה של דפני כתומכים בה. מתיו ורייבן נעמדו והחלו להתווכח איתם בזעם ותנועות ידיים גדולות. לאט לאט הגיעו לזירה שאר קבוצת צרור הזהב, וגם הורד האדום. כולם התווכחו בלהט, חוץ מפנלופי, שניגשה וכרעה לצידי. 
"את תשרדי" היא אמרה, לא ידעתי איך יכולתי לשמוע אותה ולא את האחרים. "יש לך עוד הרבה לעבור לפני שתמותי, אל תדאגי" 
היא קמה וניגשה אל שתי החבורות המתווכחות, עומדת בראש הורד האדום וצועקת על מריה משהו. מריה טפחה על ראשה בחיוך לעגני, ופנלופי בתגובה תפסה בידה ואיימה לעקם לה את האצבעות. מריה בעטה בביטנה והיא נפלה ארצה, מתיו עזר לה לקום, והיא היתה כבר אדומה מזעם. רק שלא יפרוץ כאן ריב בגללי, ככה יפסלו גם את הורד האדום וגם את צרור הזהב. אני בטוחה שאף אחד מאיתנו לא רוצה שחרב הכסף ינצחו. ניסיתי לומר להם שיפסיקו, אבל מרוב הכוח שניסיתי להוציא התעלפתי בשנית. 
והפעם זה היה להרבה זמן.