הורד האדום

פרק 32

בתקווה שהקרב הבא יהיה מישהו מאיתנו נגד מישהו מאגודה אחרת. 
"תודה שחזרתם אלינו!" פאבלו אמר לאחר הפסקת הפרסומות הארוכה. כולם כבר חזרו אל התאים שלהם, וקלואי רתחה כמו הר געש. ברמה כזאת שאני חושבת שהיה אפשר לבשל עליה משהו. אני לא צוחקת. 
"הדו קרבות נשארו אותו הדבר. יש לי כאן קערה מלאה פתקים שעליהם כתובים שמות המתחרים שלנו. אני הולך להוציא עכשיו שני פתקים, מי אתם רוצים שילחמו זה נגד זה?" 
הקהל התחיל לצעוק, חלקם רצו קרב בין אגודות, וחלקם רצו קרב בין מתחרים מאותה אגודות. הצעקות שלהם שוב איימו להחריש אותי, אבל אני חושבת שהתחלתי להתרגל. 
"אני רואה שיש לנו הרבה רעיונות מעניינים כאן באיצטדיון" הוא פנה אל המאסטרים. "מה דעתכם?" 
"קרב בין לוחמים מאותה האגודה יהיה חסר טעם" אמרה ג'ודית. "אז מין הסתם שהקרב המתבקש הוא בין לוחמים מאגודות שונות" 
"זה גם עניין של כוח" אמר מייקל. "אם מנהיג קבוצה - לדוגמא - ילחם נגד לוחם חלש יותר, גם זה יהיה חסר טעם" 
"אני מסכים עם ההבחנות של חבריי המאסטרים" אמר מאסטר אלאריק. "הקהל בטח יסכים שכולנו רוצים קרב מרגש, בלתי צפוי, ובר תועלת מסוימת" 
פאבלו הנהן. "דבריי חוכמה. ועכשיו, בואו ניגש להגרלה" הוא שלח יד אל הקערה הקטנה ושלף פתק אחד. "המתחרה - או המתחרָה - הראשון שילחם הוא… דארין מחרב הכסף!" 
הבטתי בדארין שנעמד על רגליו כמעט מיד. חבריו לקבוצה אמרו לו כמה דברים, והוא הנהן ומיהר לרדת לזירה. 
פאבלו הושיט שוב את ידו אל הקערה ושלף פתק נוסף אחרי השתהות מותחת עצבים. "והמתחרה השני, שילחם נגד דארין הוא… היא…" הוא חיכה מעט, ואני התפללתי שזה יהיה מישהו מאיתנו, אנחנו חייבים את עשר הנקודות האלה. "הוא ג'ורג' מצרור הזהב!" 
"לעזאזל" קילל מתיו מאחורי. לא משנה מי ינצח בקרב הבא, מבחינה מסוימת, אנחנו נהיה במקום האחרון היום. 
לא התרכזתי בקרב, אבל זה לא היה כל כך משנה. בסופו של דבר, דארין ניצח, והשיג לקבוצה שלו עשר נקודות. עכשיו חרב הכסף בראש, אחריהם צרור הזהב, ואנחנו נשרכים בסוף. במזל יש לנו בכלל נקודות. 
אם קאסה היתה הורגת את קלואי, מתיו לא היה יכול לתפקד מההלם והיה מפסיד ממילא. זה היה יום נורא לורד האדום. 
אחרי שפאבלו סיקר את התחרויות בכלליות, והזכיר שוב את מספר הנקודות. התחרויות נגמרו להיום. השעה היתה רק חמש בצהרים כשהגענו למלון. התעקבנו הרבה ביציאה מהאצטדיון ע"י התקשורת, שלא הפסיקו להזכיר לנו שאנחנו במקום האחרון. 
אסור לנו להפסיד מחר, אנחנו חייבים להשוות תוצאות, אנחנו חייבים להתקדם ולעקוף לפחות את צרור הזהב. לפחות זה. 
מסיבת ניצחון כבר לא תהיה. 

כשחזרנו למלון פנינו ישר לאכול משהו בחדר האוכל, ואז התפצלנו כל אחד לדרכו. אני רציתי ללכת לבקר את סבתא, אז נסעתי במונית למלון בו היא שהתה. 
וכשהגעתי לחדר שלה - לאחר בירור אצל הפקידה שבכניסה - חיכיתי מעט לפני שדפקתי על הדלת. לא ידעתי מה היא תגיד, ופחדתי שהיא תזכיר את ההפסד שלי התחרויות אתמול, ואת ההתחלה "הצולעת" שלנו בתחרויות היום. 
אבל כשהיא פתחה את הדלת וראתה אותי, היא רק חייכה וחיבקה אותי בחוזקה. חייכתי חזרה והחזרתי לה חיבוק. היא הזמינה אותי להיכנס אל החדר, והציעה לי משהו לשתות כשהתיישבתי בספה קטנה שהיתה שם. 
"אני כל כך שמחה שבאת" היא אמרה כשהתיישבה לצידי. "כבר חשבתי שלא תבואי" 
"למה שתחשבי דבר כזה?" שאלתי. 
"מאיפה אני יודעת. חשבתי שבטח תהיי עסוקה בתקשורת ובאימונים שלך. אבל אני שמחה שאת כאן" 
"גם אני" חייכתי, היא גרמה לי להרגיש כל כך טוב, עד שכמעט שכחתי מהתבוסה שלנו היום. כמעט. 
חיוכי גווע. "את לא… מאוכזבת ממני?" 
"מאוכזבת?" היא הביטה בי בגבות מורמות. "ולמה שאהיה מאוכזבת?" 
"בגלל שהפסדתי בתחרויות אתמול כל כך מהר, ובגלל שהיום הורד האדום במקום האחרון" אמרתי. היא חשבה מעט לפני שענתה. 
"מישהו היה אמור להפסיד היום בסופו של דבר, אבל מה שהכי חשוב הוא שנתתם את כל מה שאתם יכולים. עשיתם מאמצים, אבל קרה מה שקרה, וזה בסדר גמור. תוכלו לשפר את התוצאות מחר, או מחרתיים. לא קרה כלום. ולגבי אתמול" היא הביטה בעיניי. "את נלחמת נגד המנהיגה של צרור הזהב, מי שאיימה על משאלת- אני מתכוונת, פנלופי אישית. את שרדת יפה מאוד, וההפסד שלך לא איכזב אותי בכלל. להפך, זה משהו שאני יכולה להתגאות בו" 
"אבל איך? אני הפסדתי!" 
"את שרדת! בשבילי זה נקרא ניצחון. תאמרי לי, אם מריה הזאת היא ברמה של פנלופי, ואת שרדת בקרב מולה, יש לי סיבה להיות מאוכזבת?" 
שתקתי, לא ידעתי מה לומר. היא צדקה במידה מסוימת, אבל בכל זאת, אני הפסדתי. 
"ולמה אנחנו בכלל מדברות על דברים כאלה? בואי נשנה נושא" היא אמרה. 
התחלנו לדבר על כל מיני דברים, ואני שאלתי אותה על הטיסה שלה, ועל הדברים שעשתה בהוליווד עד עכשיו. מסתבר שהיא הספיקה לבקר בכמה אתרים, ואפילו לבלות בחוף הים. היא ממש עשתה את החיים הטובים, ושימח אותי לדעת שהיא שמחה. 
הזמן עבר, ואני הייתי צריכה לחזור למלון שלי. אבל לפני שנעמדתי ונפרדתי מסבתי היא תפסה בידי והביטה בי ברצינות. 
"יש לי שאלה לשאול אותך, לפני שתלכי" היא אמרה. "למה אני צריכה לשמוע מהמאסטר שלך שניסית ללכת לשער המפלצות?" 
קפאתי והחוורתי בו-זמנית. המאסטר סיפר לה? מה? מתי? למה? 
"אני…" 
"את רוצה לגרום לי להתקף לב לונה?" 
"לא!" אמרתי. "זה היה טיפשי מצידי, אבל לא הלכתי לשם סתם" 
"שום דבר לא היה מצדיק מעשה שכזה" היא אמרה. 
"אני חיפשתי את טרוי אוקי?" אמרתי, לא יכלתי לשמור את זה מפניה. "טרוי ברח, וגיליתי שהוא מחפש את שער המפלצות. אז חיפשתי את השער, ומצאתי אותו, הייתי כל כך קרובה ל- "
"להרוג את עצמך" היא השלימה אותי. "אלאריק אמרה שציפור מפלצת ממש קרעה לך את הכתף" 
"אני בסדר עכשיו" מלמלתי. סבתי התרכחה. 
"אני יודעת שאת אוהבת את אחיך, ואני יודעת שאת רוצה למצוא אותו. אבל את חושבת שהוא היה רוצה שתסכני את חייך למענו?" 
"הוא מסכן את חייו בעצמו! ואני עושה את זה בשבילו!" כבר לא היה לי כוח להתווכח. "אני רק רוצה שהוא יחזור הביתה בריא ושלם. זה הכל" 
"זה מה שכולנו רוצים, אבל אסור לעשות דברים כאלה לבד" היא אמרה. "אחרי שכל הבלגן יגמר תבקשי עזרה ממישהו, אל תסכני את חייך. תבקשי עזרה מעוד אנשים, תארגנו תוכנית מסודרת, ותחפשי את טרוי כמה שאת רוצה" 
"את לא… אומרת לי להפסיק לחפש?" בניגוד לאימי. 
"ממש לא. אני לא אמנע ממך לעשות את זה, אבל אסור לך לסכן את עצמך. את מבינה אותי?" היא שאלה, ואני הנהנתי. "עכשיו לכי. את צריכה לישון טוב לפני התחרויות מחר" 
שתינו ניגשנו אל היציאה, וסבתי נפרדה ממני בחיבוק. לא האמנתי שהיא מרשה לי לחזור אל שער המפלצות. אבל גם ארצה לחזור לשם, מי בכלל ירצה לבוא איתי? זאת משימת התאבדות. 
על מי אני עובדת? אין לי סיכוי לחזור, וכשהתחרויות יגמרו המועצה העליונה תחקור אותי. זה ממש, אבל ממש לא טוב. 
ניסיתי להדחיק את זה כשחזרתי למלון. השעה כבר היתה שמונה בלילה, ואני רציתי ללכת ולומר למלודי לילה טוב. הלכתי לחדר שבו ישנו מלודי, גאיה וקאסי ודפקתי על הדלת. 
גאיה פתחה לי, והיא כבר היתה לבושה בפיג'מה. 
"הי" אמרתי. "מלודי ערה?" 
"היא בדיוק נרדמה" אמרה גאיה. "רצית לומר לה לילה טוב?" 
הנהנתי. "לא משנה. פשוט…" הנדתי בראשי. "לא משנה. גם קאסי ישנה?" 
"קאסי כבר לא נמצאת איתנו בחדר" השיבה גאיה. "היא ביקשה מהמאסטר חדר פרטי אתמול, מספר 105. רצית ממנה משהו?" 
"לא, סתם סקרנות" אמרתי. 
"אני אמסור למלודי שבאת לומר לה לילה טוב" גאיה חייכה קלות. "נתראה מחר?" 
"כן. לילה טוב" אמרתי, והיא סגרה את הדלת. 
מעניין. למה שקאסי תעבור לחדר אחר? 
ניגשתי אל חדר 105 - שהיה קומה אחת למעלה - ודפקתי על הדלת. על הידית היה תלוי שלט "נא לא להפריע", אבל הייתי בספק שזה משהו חשוב. 
"קאסי, תפתחי את הדלת" אמרתי והמשכתי לדפוק במרץ. "קאסי- "
"מה?" היא פתחה את הדלת בתנופה, כעסה ניכר.
"משהו קרה?" שאלתי כשראיתי אותה. היא נראתה נורא, כאילו לא ישנה ולא אכלה ימים. עורה היה חיוור מעט, והיא נראתה תשושה כל כך.
"רצית משהו?" היא שאלה, מתנשפת. 
"מה קרה לך?" שאלתי, והיא פלטה שיעול חזק שהבהיל אותי עוד יותר. 
"כלום, שפעת" היא אמרה. "קלקול קיבה, אין לי מושג. מה רצית?" 
"קאסי, את נראת נורא" אמרתי. 
"תודה על המחמאה" 
"אני רצינית, את צריכה לראות רופא. אולי אני אקרא לתאליה ו- "
"עזבי אותי מתאליה, ועזבי אותי מרופא. זה כלום" היא השתעלה שוב. אין מצב שאני קונה את זה. המצב שלה הזכיר לי את המצב שהיתה בו לפני בערך שבוע, כשנראה היה לי שהיא חטפה התקף לב. 
"יש לך… את המזרקים שלך?" שאלתי בהיסוס. 
היא הביטה בי ברצינות, אבל לאחר כמה שניות נאנחה בכניעה. "נשאר לי רק אחד, אני צריכה לחדש את המלאי שלי" 
"את הבטחת לי אז שתסבירי לי מה יש לך, אני עדיין מחכה לסבר" אמרתי, אני לא מתכוונת לוותר לה הפעם. 
קאסי הוציאה את ראשה אל מחוץ לחדר וסרקה את המסדרון. וכשווידאה שלא היה שם איש היא רמזה לי להיכנס אל החדר. 
"לא סיפרתי על זה לאף אחד" היא אמרה כשסגרה את הדלת אחריה. "היחידים שיודעים הם המאסטר וה… הורים שלי" 
החדר של קאסי היה מבולגן, אבל אני התעלמתי והתיישבתי על מיטתה, קוראת לה להתיישב לידי. 
"להביא לך משהו לאכול?" שאלתי, אבל היא הנידה בראשה. "אז… מה הסיפור?"
"אני בטוחה שגאיה סיפרה לך על ההורים שלי, אבל לא כל מה שכולם חושבים נכון. הם לא עזבו אותנו בגלל העבודה, הם עזבו אותנו בגללי" 
"מה? למה שהם יעשו דבר כזה? ואיך זה קשור למצב שאת נמצאת בו עכשיו?" 
היא רמזה לי לחכות. "כשהייתי קטנה, בערך בת גילו של ניקו, ממש רציתי ללכת עם ההורים שלי למשימות של נבחרת העיילית. הם תמיד אסרו עלי, כמובן, אבל פעם אחד הם אמרו למה לא? הם שניים, הם יכלו להגן עלי. אז זהו, שלא" קאסי בלעה רוק בקושי. "נחש מפלצת נשך אותי. הרעל של נחש מפלצות הוא קטלני ויכול להרוג, אבל אצלי - מסיבה כלשהי - הוא עבד אחרת. אני… לונה, את חייבת להבטיח לי שלא תאמרי לאף אחד את מה שאני הולכת לומר לך עכשיו, לאף אחד!" 
"נשבעת בקעקוע שלי" אמרתי. "אז מה קרה לך?" 
"הרעל כאילו… הפעיל משהו בתוכי. משהו רע. ההורים שלי לקחו אותי אל המועצה העליונה בבקשת עזרה, והמקרה שלי בהחלט סיקרן את המועצה. הביאו את הרופאים הטובים ביותר כדי לנסות לרפא אותי, לגלות מה קורה לי, ומה שהם גילו היה… יוצא מין הכלל. הרעל של הנחש, הוא… גרם לי להפוך למפלצת" 
"מה? מה זאת אומרת?" שאלתי באי הבנה. 
קאסי נשמה ברעד. "הרעל של הנחש עורר בתוכי דברים רעים, ואם המצב היה מחמיר, הייתי יכולה להפוך לשדה. סוג המפלצות החזק ביותר שיש" 
"אז מה קרה? הרי את לא שדה עכשיו" אמרתי. 
"הרופאים פיתחו את התרופה, הנוזל הירוק שאני מזריקה לעצמי כשיש לי התקפים. השדה שבתוכי מנסה להשתלט עלי, והדבר הזה נלחם בה, איכשהו. אחרי שההורים שלי גילו על זה הם… שנאו אותי ואת עצם קיומי. הם ביקשו מהמועצה העליונה שיקבלו אותם בתור חיילים, והמועצה אמרה שהם יעשו זאת רק בתנאי שהם ינטשו את האגודה ואת הילדים שלהם. אז ההורים שלנו נטשו אותנו, ואני נשארתי להתמודד עם ההתקפים לבד" היא ירקה את המילים בכעס. "אני לא מבינה איך הם יכלו להפקיר אותי ככה… הייתי ממש חולה אז, המצב שלי עכשיו זה כלום לעומת מה שהיה לי. השדה הזאת בתוכי… הדבר המפחיד הוא שאני יודעת שיום אחד היא תשתלט עלי. אני רק פוחדת מה יקרה להארי וניקו אחרי שיהרגו אותי, איך הם יסתדרו בלעדי" 
הסיפור של קאסי צמרר אותי. יש שדה שנמצאת בתוכה ומנסה להשתלט על הגוף שלה כמו דיבוק. ההורים שלה נטשו אותה בגלל זה, דווקא בתקופה שהיא הכי היתה צריכה אותם. לפתע חשבתי על אתמול, כשפגשתי את אביה של קאסי. למה לא החטפתי לו בוקס? זה כל כך, כל כך הגיע לו. רציתי לומר לקאסי שפגשתי את אבא שלה, ושהוא בן אדם בלתי נסבל בדיוק כמו שדמיינתי אותו. אבל אז נזכרתי במה שהמאסטר אמר. אם אני אגיד למישהו משהו שקשור אפילו לשער, הצבא של המועצה יהיה שם כדי לעצור אותי. 
"אל תחשבי על דברים כאלה" אמרתי. "את תנצחי את השדה הזאת, את בחורה קשוחה" 
"גם השדה הזאת לא משחקת משחקים" היא השיבה. "המאסטר יודע על המצב שלי, והוא מביא לי אספקה של חמש מזרקים בכל חודש אבל… השדה בתוכי נהיתה ממש נחושה לאחרונה, רק אתמול לקחתי מזרק. אני צריכה לבקש ממנו עוד מזרקים, דחוף" 
"בגלל זה עברת חדר? לא רצית להדאיג את גאיה?" שאלתי, היא הנהנה בשפתים הדוקות. 
"עכשיו, את יכולה לעזוב אותי לנפשי?" היא שאלה. "ואם תראי את ניקו או הארי, תשתדלי לא לפלוט שום דבר" 
"אבל את במצב נורא" אמרתי. "בטח יש לך חום, ומישהו צריך לטפל בך. שאני אביא לך מרק חם מחדר האוכל?" 
"אני אזמין בשירות החדרים" היא נופפה בידה לעברי. "עכשיו לכי, את צריכה לישון. יש לך תחרות לנצח בה מחר" 
"אני אתנדב להילחם, ואני אלחם בשבילך" אמרתי. "אבוי לך ותהיי חלשה מידי בשביל לראות טלויזיה" 
"את צוחקת? מי חלש מידי בשביל לראות טלויזיה?" היא אמרה בחיוך עייף. 
"תנוחי ותאכלי משהו" אמרתי כשנעמדתי. "אני אבוא לבקר אותך גם מחר" 
"את לא צריכה- "
"אני חברה שלך, ואני כן צריכה" השבתי. "אין טעם להתווכח" 
קאסי נאנחה. "אז אני מניחה שאני אראה אותך מחר" 
"אתאכזב מאוד אם לא תשרדי" אמרתי. 
"אני אלחם בשבילך" היא אמרה, ואני חייכתי וחיבקתי אותה. 
"לילה טוב קאסי" אמרתי ופתחתי את דלת חדרה. 
"לילה טוב לונה" קאסי השיבה, ואני סגרתי את הדלת אחרי. היה לי יום עמוס, והייתי עייפה מאוד. אז כשחזרתי לסוויטה רק נכנסתי להתקלח, נישנשתי משהו והתמוטתי על המיטה. מחר יש לי עוד יום עמוס, והבטחתי לעצמי שאני הולכת להילחם בו.