הורד האדום

פרק 39

בלילה לא יכולתי לישון. קאסי… - לא, זאת לא קאסי, זאת השדה הזאת שהשתלטה עליה - לא יכולתי לעשות כלום כדי לעצור אותה. הכוח שלה, יכולתי להרגיש אותו, הרגשתי שהיא בלתי ניתנת לעצירה. אם ילדיי השדים היו ברמה של מאסטרים, אז באיזה רמה השדים נמצאים? ברמה של פנלופי? 
התגלגלתי מצד לצד במיטה. עכשיו היו לי שתיי סיבות ללכת לשער המפלצות. גם בגלל קאסי, וגם בגלל אחי הגדול טרוי. אבל אני צריכה לחפש גם את מלודי… למה כל האנשים שקרובים אלי נפגעים או נעלמים? למה? 

כשהבוקר עלה אני ישבתי על המיטה ובהיתי באוויר במבט אדיש. אני כבר עייפה מכל זה, עייפה כל כך… אני חייבת לדבר עם פנלופי, היא אמרה שתעזור לי להיכנס כל עולם המפלצות. וזה הזמן המתאים לעשות את זה. אני חייבת להפקיר את החיפושים אחר מלודי לשאר הלוחמים באגודה. מלודי יקרה לי כל כך, אבל זאת אשמתי שקאסי נעלמה. אם רק הייתי יכולה לעזור לה… אני פשוט חסר תועלת. 
חשבתי על קאסי ועל השדה שהשתלטה עליה, ולפתע נזכרתי במשהו שהיא אמרה לי. היא קראה לי לונה אברמור. למה? אברמור… למה היא התכוונה? מה זה אומר? 
נערתי את ראשי ונעמדתי על רגליי, אני חייבת לדבר עם פנלופי הכי מהר שאפשר, ולא אכפת לי אם היא תתעצבן כשאעיר אותה בשעה כזאת מוקדמת. 
מיהרתי לשטוף פנים והבטתי במראה. נראתי נורא, שערי היה השחור היה מבולגן לגמרי, והברק שהיה בעיניי הירוקות כאילו נעלם. הן נראו עייפות ועצובות עכשיו, ומתחתיהן היו עיגולים שחורים שהעידו על חוסר שינה. סרקתי את שערי במהירות, ואספתי אותו לקוקו גבוהה. לבשתי את התלבושת האדומה שלי, שכבר היה בה נשק, ויצאתי מהחדר. ידעתי באיזה קומה חבריי נבחרת העילית ישנו, ואני פשוט התחלתי לדפוק על דלתות ולפתוח אותן. דפקתי על אחת הדלתות, ולפתע שמעתי מישהו נאנק מבפנים. 
"רגע" נשמע קול צרוד משינה, ולאחר כמה רגעים הדלת נפתחה. סילבן עמד מולי בטרנינג וחזה חשוף, מפהק ומביט בי בעייפות. "לונה, על הבוקר?" 
"אתה יודע איפה פנלופי ישנה?" שאלתי. 
הוא חשב מעט. "לא ראיתי אותה עולה לישון אתמול בערב" הוא אמר ופנה אל החדר. "דיימון, ניקה, אתם יודעים איפה פנלופי?" 
"הא?" שאלה ניקה, ואני פניתי להביט במיטה הגדולה שהיתה במרכז החדר. ניקה הרימה ראש בעייפות, שערה הכחול הפרוע אסוף לצמה רפויה, והיא לבשה גופיה לבנה ומכנסיי ספורט קצרצרות. "אין לי מושג, תן לישון סילבן" היא אמרה וחזרה להניח את ראשה על הכרית. 
"דיימון, אתה יודע?" שאל סילבן. דיימון הביט בסילבן והעביר יד בשערו הג'ינג'י הפרוע. שלושתם ישנו ביחד במיטה אחת? אוקי, איזו מין מערכת יחסים זאת? 
"ראיתי את פנלופי, מאסטר אלאריק ומאסטר מייקל יוצאים מהמלון אתמול בערב. אם הם לא פה, אז הם עדיין לא חזרו" הוא אמר. "זה היה הכרחי להעיר אותנו בחמש ומשהו בבוקר?" 
"לאן הם כבר יכולים ללכת?" שאלתי. 
"אני לא יודע" השיב דיימון ונשכב חזרה לצד ניקה. "את לוקחת את כל השמיכה" הוא אמר. 
"תתמודד" היא השיבה והתכרבלה עוד יותר, אני הרגשתי שאני לא אמורה להיות שם. 
"תודה על העזרה" אמרתי. 
"אין בעיה" אמר סילבן ופנה להביט בי. "רק פעם הבאה, בבקשה לא להעיר אותנו בחמש בבוקר" 
הנהנתי, והוא חייך בעייפות וסגר את הדלת. השלושה האלה באמת מחוברים זה לזה… טוב, אין זמן להתמהמה, אני חייבת למצוא את פנלופי. שלפתי את הטלפון שלי וחייגתי אל המאסטר. גאיה נתנה לי את המספר שלו לפני כמה שבועות, למקרה חירום. הטלפון חייג וחייג, עד שלבסוף מישהו ענה. 
"הלו? מאסטר, זאת לונה, פנלופי איתך?" שאלתי במהירות. 
"זאת פנלופי" אמרה פנלופי מעבר לקו. "אני בכניסה למלון, ואני צריכה עזרה" 
"מה קרה?" שאלתי, רצה אל המעלית. 
"המאסטר פצוע, אני חייבת עזרה רפואית" היא אמרה. 
"מה?!" שאלתי, לא מחכה למעלית ורצה במהירות על טבעית במורד מדרגות החירום. תוך שניות הגעתי למטה, וכשהבחנתי בפנלופי בכניסה ניתקתי והכנסתי את הטלפון אל כיסי. פנלופי סחבה בקושי את המאסטר, שכולו היה מלא חבורות וחתכים מדממים, כמעט כולם כבר נקרשו. פנלופי לא נראתה פצועה, אך פניה והתלבושת האדומה שלה התלכלכה בדם. 
"מאסטר!" אמרתי ורצתי אליהם. "איך זה קרה?" 
"בלי שאלות, אין זמן" השיבה פנלופי, ואני עזרתי לה לסחוב את המאסטר. הוא עוד הלך, אבל רק בקושי. "אני אגיד לך אחר כך, אבל בינתיים אנחנו צריכים את תאליה" 
"היא פצועה" אמרתי. "היא לקחה ממני את כל הכאב והפצעים אתמול, עכשיו היא נמצאת במצב שבו אני הייתי" 
"אז אני צריכה את צוות הכשפים, עכשיו" היא אמרה והשכיבה אותו על אחת הספות בלובי. "תקראי להם לבוא לכאן מיד, ושיביאו את ספרי הכשף שלהם, זו פקודה" 
הנהנתי בלי להתווכח ומיהרתי לרוץ חזרה אל קומת נבחרת העילית. איך שלושתם יעזרו? הם לא שולטים ברפואה, הם שולטים בברקים, אש ומים. דפקתי על הדלת שלהם במהירות ובחוזקה, ושוב, סילבן פתח לי. 
"מה קרה עכשיו?" הוא שאל בעייפות. 
"זה המאסטר, הוא למטה וכולו מדמם ופצוע" אמרתי, והוא התעורר לפתע. "פנלופי אמרה לי לקרוא לכם מ- "
"הבנתי אותך" הוא אמר ופנה אל דיימון וניקה. "קומו, המאסטר צריך אותנו" 
"כבר שמעתי הכל" דיימון קפץ מהמיטה, לוקח ספר אדום מהשידה שלצד המיטה. ניקה כמה גם היא ולקחה ספר כחול כהה וספר צהוב, אותו נתנה לסילבן. 
"בואו נלך" היא אמרה, וארבעתנו רצנו במהירות במורד המדרגות עד שהגענו מטה. השלישיה היו בכושר מצוין, וכולנו הגענו אל המאסטר במהירות הבזק. פנלופי הניחה יד על מצחו וקיללה. 
"לעזאזל, זה ממש לא טוב" היא מלמלה והביטה בו. "יופי שהגעתם, אתם יודעים מה לעשות" 
"מאסטר…" מלמלתי ניקה והביטה במאסטר הפצוע בהלם וצער. 
"איך זה קרה?" שאל דיימון. 
"אחר כך" אמרה פנלופי. "רק תעשו את זה כבר" 
"קדימה כולם, עמוד מאתיים תשעים ושתיים" אמר סילבן, ושלושתם הקיפו את המאסטר במעגל. הם הרימו את הספרים שלהם, שהחלו לרחף באוויר ונפתחו בעמוד מאתיים תשעים ושתיים. ואז הם אחזו בידיהם אחד של השני והחלו לזהור, כל אחד באור האלמנט שלו. אדום, צהוב וכחול. הם החלו לדקלם את הלחש ביחד, ואורם החל להתעצם. 
"בכוח של הלחשים והספרים הקדושים, העלו ותנו לנו את הכוח לרפא אדם זה. בשם הקסם העתיק שאבד מזמן, ובשם יסודות האש, המים והברק, תנו לנו כוח, תבונה וקסם על טבעי. בעזרת משולש מטליי הלחשים, תנו לנו את כוח הרפואה!" 
וכששלושתם גמרו לדקלם הם הרימו את ראשם וידיהם השלובות מעלה, האור שהפיקו היה כמעט מסנוור. 
"הוא… גוסס…" מלמלה ניקה, מכווצת את פניה במאמץ. "יותר מידי כוח קסם… אני לא חושבת שאני יכולה…" 
"את יכולה!" קרא סילבן. "אנחנו איתך ניקה" 
"אנחנו חייבים להמשיך… בשביל המאסטר" דיימון אמר. 
"אתם יכולים לעשות את זה" אמרה פנלופי. "אתם חייבים להצליח!" 
"אנחנו נצליח" אמר סילבן. "תחזיקו חזק, אסור למשולש להישבר!" 
"כן…" מלמלה ניקה. 
"תתרכזי ניקה, תתעלמי מהעייפות והכאב!" אמר דיימון. 
רגע. כאב? 
"אני לא יכולה…" היא נשמעה כל כך מוטשת. "המים… הם מרפאים טבעיים… אני לוקחת את… רוב הכאב…" 
"ניקה!" קראו סילבן ודיימון, ועיניה התחילו להיעצם מרוב אפיסת כוחות. פנלופי מיהרה לגשת אליה והניחה יד על כתפה. 
"אל תעזבו" היא אמרה. "אני אתן לה מהכוח שלי" 
"גם אני רוצה לעזור" אמרתי. 
"לא, תשארי שם" אמרה פנלופי, שהילה שחורה החלה להקיף אותה. היא עצמה את עיניה ונשפה אוויר באיטיות, ולפתע עיניה של ניקה נפתחו. 
"אני בסדר, תודה פנלופי" אמרה ניקה, ופנלופי הנהנה והרפתה ממנה. ההילה שלה נעלמה והיא העבירה יד בשערה השחור והביטה במאסטר כאובדת עצות. 
"את בסדר?" שאלתי את פנלופי. 
"מעולה" היא אמרה. 
"הנה זה בא!" אמר סילבן. 
"ע"י הכוח שניתן לנו בידיי הלחשים והספרים, מין יתן ואלת האור והרפואה תהיה לצידנו. תני לנו מכוחך!" אמרו שלושתם יחד, ואור גדול פרץ מהם וסינוור אותי לגמרי. וכשהאור דעך ואני פקחתי את עיניי, סילבן, דיימון וניקה קרעו ארצה והתנשפו. 
"זה עבד?" שאלה פנלופי וניגשה אל המאסטר. היא מחתה מפניו מעט דם, ואכן, החתכים והשריטות נעלמו. 
"כן" אמר סילבן בטשישות ופנה לחבק את ניקה. "היית נהדרת" 
"יותר מנהדרת" חייך דיימון, והשלושה ישבו מחובקים על הרצפה. 
"צריך לקחת את המאסטר לחדר שלו ולנקות אותו לפני שאנשים יתחילו לבוא הנה" אמרתי. 
"צודקת" פנלופי הנהנה בהסכמה ופנה אל ניקה. "נשאר לך עוד כוח?" 
"בשביל המאסטר, תמיד" היא אמרה ונעמדה על רגליה בעייפות. הדפים בספר המעופף שלה דפדפו עד שהגיעו לאחד העמודים הראשונים. "מים!" היא אמרה, ולפתע כדור של מים התגבש לצידה. היא שלחה יד לכיוון המאסטר, והמים עפו לשם בציוט. תוך דקה המאסטר היה נקי מדם, והמים של ניקה היו אדומים לגמרי. "העלמו אל החלל" היא אמרה, והמים כאילו התמוססו באוויר ונעלמו קליל. 
"צריך לקחת אותו" אמרתי וניגשתי אל המאסטר. 
"אנחנו נעשה את זה" דיימון אמר, והוא וסילבן מיהרו להרים את המאסטר, תומכים בו משניי צדדיו. ניקה לקחה את שלושת הספרים שלהם וכולנו ליווינו אותם אל המעלית ואל חדרו של המאסטר, שם סילבן ודיימון הניחו אותו בעדינות על המיטה. 
"מתי הוא יקום?" שאלה פנלופי. 
"שעה, אולי שעתיים" אמר סילבן. "עכשיו, תספרי לנו מה קרה לו" 
"הוא נלחם ונפצע, זה מה שאתם צריכים לדעת" 
"במי הוא נלחם? לאיפה הלכתם אתמול?" שאל דיימון. 
"זה לא עניינך" היא אמרה. "תודה לשלושתכם, אתם יכולים ללכת" 
"מה איתי?" שאלתי, והיא התיישבה לצידו של המאסטר, אחזה בידו והביטה בי. 
"יש משהו שאני צריכה לספר לך" היא אמרה, ואז פנתה לצוות הכשפים. "אתם משוחררים" 
"תגידי לנו שהוא יתעורר" אמר סילבן, וניקה לחצה את ידו של המאסטר לפני שהם יצאו מהחדר וסגרו את הדלת. פנלופי נאנחה והביטה בפניו של המאסטר בהבעה בלתי ניתנת לניסוח. אדישות? צער? וודאות?
"ידעתי שהוא חזק, אבל לא ידעתי כמה הוא יכול לשאת" היא לחצה את ידו. "הייתי צריכה לדעת שגם לכוח שלהם יש גבול… למה הייתי חייבת להיות כל כך יהירה?…" 
"את יכולה לומר לי איך זה קרה לו? לאן הלכתם אתמול?" שאלתי בעדינות. 
"אנחנו גילינו איפה צרור הזהב נמצאים" היא אמרה, ואני פערתי את עיניי. הם גילו איפה… מלודי נמצאת? "אני, המאסטר ומאסטר מייקל הלכנו לשם אתמול אבל… הם היו פשוט יותר מידיי. הייתי צריכה לדעת שלא ללכת איתם, אבל רציתי להציל את מלודי. מאסטר מייקל…" היא הרכינה את ראשה. "הם פשוט קרעו אותו לחתיכות, זה היה מבחיל פשוט. במזל הצלחתי להוציא את המאסטר משם בחיים" 
"מי עשה את זה? צרור הזהב? איפה הם? איך זה יכול להיות?" שאלתי באי הבנה. 
"לא צרור הזהב" היא אמרה. "אלה היו ילדיי שדים" 
פערתי את עיניי. "אבל… איך?" 
"הייתה לי תאוריה, ואחרי חקירה קצרה הצלחתי למצוא בוודאות את המיקום של צרור הזהב. וכשאני והמאסטרים הלכנו לשם חיכו לנו אלפיי מפלצות, אם לא יותר. המאסטרים פשוט… לא יכלו לעמוד בקצב" היא הביטה במאסטר. "ברגע שהמאסטר יחזור לתפקד כרגיל אני אחזור לשם. אני אהרוג את כל המפלצות ואני אחלץ את מלודי, אני מבטיחה" 
"איפה היא?" שאלתי, ופנלופי נשכה את שפתה. 
"צרור הזהב לקחו אותה איתם, אל עולם המפלצות" היא השיבה, ואני קפאתי במקומי. 
עולם המפלצות… מה צרור הזהב עשו שם? למה הם לקחו איתם את מלודי? איך הם הצליחו להיכנס אם על השער שומרות מאות אלפי מפלצות? 
"צרור הזהב משתפים פעולה עם שדים ובעליי כוחות על טבעיים רעים" המשיכה פנלופי. "אני לא בטוחה למה הם לקחו את מלודי, אבל יש לי ניחוש טוב" 
"הם יעשו לה משהו רע?" שאלתי בחשש. 
"אם הניחוש שלי נכון, אז הם לא יפגעו בה" היא הביטה שוב במאסטר. "אפילו להפך…" 
"למה?" 
"יש דברים שצריך להגיד" היא הביטה בי. "ויש דברים שעדיין לא הגיע זמנם להאמר. כשיגיע הזמן, את תגלי הכל" 
"אז… מה נעשה?" אמרתי. "נתקוף את שער המפלצות?" 
"שתי אגודות לא יספיקו לדבר שכזה, נצטרך יותר כוח אדם" היא אמרה. "ויש גם את המועצה העליונה… הם בחיים לא יסכימו שדבר כזה יקרה" 
"את לא יכולה לומר להם שצרור הזהב חטפו את מלודי?" 
"שכחת שאני ילדה בת עשר?" היא שאלה. "חוץ מזה, הם כבר חושדים שאני משתפת פעולה עם השדים, אז להגיד להם שצריך לתקוף את שער המפלצות? הם בחיים לא יאמינו שאני אומרת את האמת" 
"אבל את לא רעה" אמרתי. 
"תגידי את זה למועצה, ולכל המשפחות של האנשים שהרגתי" היא נשפה אוויר בלגלוג. "נצטרך למצוא פיתרון בעצמינו" 
"גם אח שלי שם… וקאסי…" אמרתי בכאב, אך לפתע הבנתי מה אמרתי. 
"קאסי? למה שהיא תהיה שם?" היא שאלה. 
"אני… לא יכולה לומר" השבתי. 
גבותיה של פנלופי התרוממו מעלה. "היא הפכה להיות שדה?" 
"איך את יודעת?" טבעתי לדעת. קאסי אמרה לי שרק המאסטר וההורים שלה יודעים על זה - חוץ ממני. 
"גיליתי לבד" היא אמרה. "זה ממש לא תזמון טוב…" 
"אנחנו חייבים ללכת לשם בהקדם" 
"כשהמאסטר יתעורר אני אחזור לשם" 
"את לא יכולה ללכת לשם לבד, את יכולה להיפגע" אמרתי. 
"שכחת מי אני?" פנלופי חייכה אלי חיוך רפה. 
"את לא תצליחי לשרוד שם לבד, אני אבוא איתך" 
"לא את לא, את תשארי פה ותנסי לגייס עוד לוחמים" 
"אני לא יכולה לשבת ולעשות כלום!" אמרתי. "לא כששלושה אנשים יקרים לי נמצאים שם" 
"אני מבינה, אבל את לא תשרדי שם" היא הביטה בי. "ראית את המאסטר, הוא כמעט מת" 
"זה לא מעניין אותי" השבתי בקביעה. "כשהמאסטר יתעורר את ואני הולכות לשער הארור הזה, ואנחנו מחזירות את שלושתם" 
"את- "
"זאת החלטה שלי" פתחתי את דלת החדר והבטתי בה. "את לא תשני את דעתי" 
היא הביטה בי לרגע, ולבסוף הנהנה. "בסדר. אבל מה שלא יהיה, אל תנסי לעבור בשער לבד, מובן?" 
"אני אשתדל לזכור" אמרתי וסגרתי אחרי את הדלת. החלטתי לרדת ולאכול משהו, הרי אי אפשר ללכת להילחם על בטן ריקה. 
לא היו לי חרטות, כלל וכלל לא. לא אכפת לי מה יקרה לי, טרוי, מלודי וקאסי חייבים להיות בטוחים. אני חייבת להציל אותם, אני חייבת! 
אז כשהכנתי לעצמי חביטה במטבח וישבתי לאכול אותה עם גבינה, ירקות ופרוסת לחם ניסיתי שלא לחשוב על הרע ביותר שיכול לקרות להם. 
לאט לאט לוחמים החלו להיכנס לחדר האוכל. עדיין חיכיתי לפנלופי בעצבים מתוחים, ולפתע שני אנשים הניחו את הצלחות שלהם מולי והתיישבו. 
ראן ולילה. 
"בוקר לונה" אמר ראן. 
"הי" אמרתי. 
"קרה משהו? את נראת עייפה" שאלה לילה. 
"זה כלום" השבתי. 
"אנחנו נמשיך לחפש את קאסה ומלודי היום, אל תדאגי" ראן אמר. "דרך אגב, ראית את מאסטר מייקל? הוא לא היה בחדר שלו כשהלכתי לבדוק" 
"אני…" המאסטר שלו מת. לא יכולתי לומר לו את זה, הוא היה רוצה לבוא איתי ועם פנלופי, ולא רציתי שהוא ימות. גם אם הוא היה היריב שלי עד לא מזמן. "אני לא יודעת" 
"הוא בטח יצוץ מתי שהוא, כמו שהוא עושה תמיד" הניחה לילה במשיכת כתף. 
"בכל זאת, יש לי הרגשה לא טובה…" מלמל ראן. 
"אז תיפטר מההרגשה הזאת, אתה צריך להיות מפוקס בחיפושים. ובאוכל שלך" היא הביטה בצלחת שלו. "אתה לא אוכל" 
"כן אני כן" הוא אמר ודחף חתיכת לחם קטנה אל פיו, לא יותר מזה. הוא נראה מוטרד, בגלל המאסטר? או שאולי קאסה? 
מה שהזכיר לי, שכחתי לשאול את פנלופי לגביה. צרור הזהב לקחו אותה איתם? הם פצעו אותה? ולמה שהם יחטפו גם אותה? מה הם מנסים להשיג בכל החטיפות האלה? 
לאחר שגמרתי לאכול קמתי על רגלי. "אני הולכת, נתראה מתישהו" אמרתי, וראן הנהן לעברי לשלום. 
יצאתי מחדר האוכל ופניתי למעלית כדי לחפש את פנלופי ולשאול אותה אם המאסטר התעורר, אך לפתע נשמע רעש חזק מכיוון הכביש בכניסה למלון. העפתי מבט לעבר דלתות הכניסה השבורות, בדיוק כשמישהו נכנס דרכן, ומאחוריו היו עשרות אם לא מאות חיילים. הוא לבש מעיל כנפות מיושן בצבע אדום יין, מכנסיים רחבים עשויים בד שחור ומגפיים שחורים. שערו השחור החלק והארוך היה אסוף לקוקו גבוהה והפוני צד הסתיר לגמרי את אחת מעיניו. משקפים מלבניות עם מסגרת שחורה היו מונחות על אפו, ועינו הסגולה הגלויה בהקה מבעד לזכוכית המשקפיים. 
הוא נראה בן עשרים ושש, אבל לא היה לי ספק לרגע. הוא חבר במועצה העליונה של לנ"ל. 
"מעניין" הוא אמר במבטא בריטי, וכל הלוחמים שהיו בלובי קפאו כשהביטו בו. בו ובצבא שהיה מאחוריו. "זה אמור להיות המלון שמיועד לצרור הזהב, אך בכל זאת אני רואה כאן לוחמים מחרב הכסף והורד האדום" מבטו הרגוע התקשח באחת. "איפה המאסטרים שלכם?" 
"לא ראינו את המאסטר מהבוקר" אמרו כמה חבריי חרב הכסף. 
"עד כמה שאני יודעת, המאסטר שלנו בחדר שלו" אמרתי. "קומה שישית, חדר 403" 
הבחור עם הקוקו הנהן ואמר לצבא שלו לחכות בחוץ. הוא התקדם לעברי בצעד בטוח, המגפיים שלו משמיעים רעש שמהדהד בקול הלובי, והוא חלף על פני בהתעלמות מוחלטת, כאילו לא הייתי שם בכלל! 
שמעתי את המעלית נסגרת מאחוריו, ואז התחלו לוחמים לדבר בחשש. 
"זה היה רגולוס אלברונה" שמעתי מישהו אומר. 
"אומרים שהוא הכי חזק במועצה העליונה" מישהי אחרת אמרה. 
"מה הוא יעשה?" 
"אני שמעתי שהוא שולט בזיכרונות" 
"אני שמעתי שהוא יכול להביס אפילו את פנלופי בקרב!" 
הוא יכול להביס את פנלופי? יש מישהו שיכול להביס אותה? 
הבטתי במעלית בחשש. אני שלחתי את חבר המועצה רגולוס הישר אל פנלופי, ואם המאסטר עדיין לא התעורר, מה הוא יחשוב?