הורד האדום

פרק 13

אחרי כמה שעות סוף סוף חזרנו לאגודה. במסוק! איזה מגניב?
אבל הלכנו בדיוק כשהתחיל הבלגן. שר הביטחון הגיע, וכך גם אחד מחברי המועצה. תאיוס, שיכול היה לשנות את מזג האוויר במחיאת כף.
תאיוס, שר הביטחון והמאסטר ניהלו ויכוח סוער על מה שקרה, וכל הנוכחים מיהרו להתרחק מהשלושה. היה אפשר לחשוב שמרוב להט עפו גיצים בינהם. תאיוס והמאסטר כעסו על שר הביטחון, שלא הבחין שמשהו קורה. ושר הביטחון כעס על תאיוס והמאסטר, שלא הגיעו להבריח את המפלצות לפני כן.
"העבודה שלכם היא להרוג מפלצות!" הוא צעק. "אז למה לכל הרוחות אתם לא עושים את זה?!"
תאיוס נראה רותח, ממש אדום מרוב כעס, ואני יכולתי להישבע ששמעתי רעם בשמים הבהירים. אבל הוא נשם עמוקות, נרגע, אמר כמה דברים לשר הביטחון, ואז לקח את המאסטר הצידה לשיחה פרטית.
מה שהרתיח את שר הביטחון עוד יותר.
"למה הוא כועס עליהם? הם לא הביאו את המפלצות" שאלה אותי מלודי כשהתיישבה לצידו במסוק.
"אבל הם גם לא עצרו אותן" אמרתי, והיא הרכינה את ראשה בחשיבה והנהנה לעצמה. כאילו אמרה 'נכון, זה הגיוני'.
באותו הערב הסיפור כבר היה בחדשות. השמות שלנו לא צויינו, אבל השם של גאיה כן. בכל זאת, היא מנבחרת העיילית. אמרו בחדשות שלא היו ניצולים, ואני הבנתי שהמאסטר חיפה על מלודי. אבל למה?
ואם כבר מדברים על מלודי. ברגע שהיא נכנסה לאגודה עיניי הזכוכית הגדולות שלה נפערו לרווחה. היא התלהבה מכל דבר שראתה, מהטלוויזיה הענקית בקומת הסלון, מבחר האוכל הגדול בקפיטריה, ועד הגברים חסרי החולצות באולם האימונים.
"למה אין להם חולצות?" שאלה אותי, ואני התאפקתי שלא לצחוק.
"הם הורידו אותם, כדי שהזיעה שלהם לא תחטים את הבגדים" השבתי.
"אה" היא אמרה. "ולמה יש להם צורות בבטן?"
"מה? ריבועים?"
היא הנהנה.
"כי הם מתאמנים הרבה"
"גם אם אני אתאמן יהיו לי צורות בבטן?" היא שאלה והביטה בי בעינים בוהקות בסקרנות.
"את קטנה מידי, אבל אולי כשתגדלי יהיו לך" אמרתי, והיא הנהנה בהבנה.
פתאום היא היתה ילדה שונה בתכלית, ולא הזכירה לי בכלל את הילדה הביישנית ותמימה שפגשתי לפני כמה שעות. לילדה הזאת היתה אישיות אחרת לגמרי, והיא היתה סקרנית לגלות דברים חדשים.
היא התלהבה מהחדר שלי, מהמקלחת, מהסבון, ומהבגדים שניקו הביא לה.
"יש לזה ריח טוב" היא אמרה. "של פרחים!"
"כי זה היה במכונת הכביסה" אמר ניקו.
"מכונת כביסה?" היא שאלה באי הבנה.
"זה מכונה שמנקה את הבגדים ועושה להם ריח טוב" הוא הסביר. "את לא יודעת מה זה מכונת כביסה?"
"א… ברור שאני יודעת" היא אמרה בביישנות, וניקו הרים גבה בחשדנות.
"את ילדה מוזרה" הוא אמר.
"ואתה ילד נחמד. תודה על הבגדים שמריחים כמו פרחים!" היא אמרה והלכה למקלחת. ניקו החליף איתי מבטים, ואני משכתי כתפיים בחיוך.
אחרי שמלודי חקרה את כל נפלאות האמבטיה - וצחקקה בהפתעה כשרוקנה את כל המים שמילאה בה - ואחרי שגם אני התקלחתי, ירדנו שלובות ידיים אל הקפיטריה.
"אף פעם לא ראיתי פנקייק אמיתי" היא אמרה בחולמניות כשניגשנו אל עמדת האוכל. היא הרימה את מבטה אלי. "מותר לי לקחת?"
"מותר לך לקחת הכל" אמרתי בחיוך, ואני לקחה מגש ושמה לעצמה כמות מכובדת של פנקייקים. אני נאלצתי להסתפק בסלט, פרוסת לחם, וגבינה לבנה.
"איה" אמרה מלודי, שנתקלה במישהו כשפנתה לעבר אזור השולחנות. "אתה בסדר?"
האיש שבו התנגשה היה לא אחר מאשר נרו. הבחור בבגדים השחורים שעשה לי את קעקוע הורד האדום, ואיים עלי אם אעמוד בדרכו לניצחון בתחרויות.
הוא העיף במלודי מבט בפליאה. כן נרו, ילדה בת שש הרגע שאלה אותך אם היא פגעה בכך, יש לך בעיה עם זה?
"כן" הוא השיב והתכוון להמשיך בדרכו, אבל מלודי תפסה בשולי מעיל העור שלו ועצרה אותה. "מה את רוצה?" הוא שאל.
"למה אתה לובש שחור? אתה עצוב?"
אני הבטתי בה בשעשוע, אבל נרו לא היה משועשע כמוני.
"לא, תרפי ממני" הוא אמר.
"אבל אם אתה עצוב זה לא טוב" היא אמרה. "אתה רוצה שאני אספר לך בדיחה?"
"אין לי זמן לשטויות שלך" נרו ענה בחוסר סבלנות.
"פעם מישהו הלך, הלך, הלך, הלך, הלך, בום שניצל" היא אמרה, ואז התפקעה בצחוק ילדותי ומתגלגל. אני לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק ביחד איתה, אבל את נרו זה לא שיעשע. איך? אני לא יודעת. הוא לא אנושי!
"תעזבי" הוא אמר, וניתק את ידה ממעילו. הוא הלך לקחת אוכל, ומלודי פנתה להביט בי.
"למה הוא לא צוחק?" היא שאלה. "זאת הבדיחה הכי מצחיקה במאגר שלי"
"הוא סתם כועס כל הזמן, זאת לא את" אמרתי וליטפתי את ראשה. "אותי זה הצחיק"
היא חייכה, ואני נמסתי מבפנים. "רוצה ללכת לשבת?"
מלודי הנהנה ושתיינו הלכנו להתיישב בשולחן שבו כבר אכלו שלושת האחים. לאחר כמה דקות גם לוק הצטרף אלינו, וביחד דיברנו וצחקנו, כמו תמיד. אף אחד לא רצה לדבר על מה שקרה היום, אז אף אחד לא העלה את הנושא. מלודי שעשעה אותנו בחוות הדעת שלה על האגודה, האוכל, והאמבטיה.
"אני הוצאתי את הפקק ואז בום!" היא מחאה כף. "כל המים נעלמו! יש לכם קסמים באמבטיה?"
קאסי לא יכלה להפסיק לצחוק.
אחרי ארוחת הערב ניקו הכיר את מלודי לשאר הילדים באגודה, וביחד הם שיחקו תופסת בקומת הסלון. הנשים ראו טלנובלה בספרדית, והפעם היו פחות גברים שצפו ביחד איתם. טוב, נשים בבגדי ים מעניינות יותר מנשים בוכות.
אני הרגשתי מחויבת למלודי איכשהו, לא יודעת למה. וכשהיא ניגשה אלי, משפשפת עיניים, ואמרה שהיא עייפה, נפרדתי מכמה נשים הכרתי ועליתי איתה לקומת חדרי השינה.
"יש פה חדר פנוי שאת יכולה להיות בו" אמרתי, ואבל היא הנידה בראשה.
"אני רוצה לישון איתך. אני יכולה?"
לא יכולתי להגיד לפרצוף החמוד הזה לא. אז הלכנו לחדר שלי, לבשנו פיג'מות, והתכרבלנו בשמיכה.
"לונה" היא אמרה לפתע, ואני המהמתי. "את יכולה להיות אחותי הגדולה?"
עיני נפקחו באחת. "מה?"
"שאלתי אם את יכולה להיות אחותי הגדולה, כי אני רוצה כזאת אבל אין לי"
"אני…" לא ידעתי מה לומר לה. "למה אני?"
"כי לך אין בעיה כרונית כמו לקאסי" היא אמרה בפשטות. "אני יודעת שזה לא מדבק, אבל זה מוזר. היא גם צוחקת יותר מידי, יש דבר כזה לצחוק יותר מידי?"
חייכתי. "אני לא יודעת"
"אז את יכולה להיות אחותי הגדולה?" היא שאלה.
"בסדר, נראה לי" השבתי והיא הסתובבה להביט בי וחיבקה אותי.
"יש לי אחות גדולה!" היא אמרה, ואני לא יכולתי שלא לחבק אותה חזרה. היא כל כך חמודה ומקסימה, מגיעה לה את כל האחיות הגדולות בעולם!
"צריך ללכת לישון, מאוחר" אמרתי, והיא התנתקה ממני והסתובבה.
"נכון. לילה טוב אחות גדולה!"
אני חושבת שהסמקתי. "לילה טוב מלודי"