הורד האדום

פרק 16

הזמן עבר כל כך מהר. כולנו התאמנו כל כך קשה בימים האחרונים, עד שאני חושבת שבאמת יש לי התחלה של קוביות בבטן! 
העלתי את השיא שלי לשישים סיבובים במסלול האוליפי בדקה! ואני ממשיכה וממשיכה להשתפר. גאיה וקאסי הפכו ליריבות שוות בקרב חרבות, והארי נהיה מאסטר בהטלת סכינים. כולנו היינו בכושר מצוין כשיום התחרויות הגיע, אבל לא ציפיתי שהוא יהיה כמו שהיה. 

קמתי בשש בבוקר, - משתדלת לא להעיר את מלודי - התארגנתי, שתתי קפה, והלכתי לאולם האימונים לעשות את הסיבובים הרגילים שלי בכל בוקר. ואחרי שגמרתי התאמנתי בהרמת משקולות. כצפוי, היו איתי באולם האימונים עוד הרבה לוחמים, כולם היו להוטים להגיע לקו הסיום הראשונים. התרגשתי, הולכים להיות שש מקומות במקום ארבעה! ניסיתי לחשוב מי יכנסו לקבוצה הזאת, פנלופי תיכנס בלי שאלה בכלל, השאלה מי יהיה איתה… 
אחרי הרמת משקולות אכלתי ארוחת בוקר מלאה כדי לצבור כוח, ואחריה חזרתי אל החדר שלי כדי ללבוש את התלבושת שלי. 
השגנו גם למלודי תלבושת, שמלה אדומה רחבה בעלת שרוולים קצרים. היא נראתה בזה מקסים, האדום הבהיר התאים לה ממש. 
וכשהגעתי לחדרי ופתחתי את הדלת, קונפטי לבן התפוצץ לי בפרצוף. 
"מטומטם" שמעתי קריאה, ולפתע גאיה התנפלה עלי בחיבוק דוב. 
"יום הולדת שמח לונה!" היא אמרה, וכולם התחילו לשיר לי. חייכתי בהפתעה, לא ציפיתי מהם לעשות לי מסיבה קטנה ביום של התחרויות. 
"הדבר הזה קסום?" שמעתי את מלודי שואלת את מחזיק הקונפטי - לוק - והוא חייך חיוך ערמומי. 
"זה קסם עתיק שלא תמצאי בשום מקום" הוא אמר בקול ערמומי. 
"זה קרטון מלא חתיכות נייר שתמצאי בכל חנות למסיבות" הארי הסביר ופנה אלי. "מזל טוב" 
"תודה, לא הייתם צריכים" אמרתי בחיוך, וקאסי קפצה עלי בחיבוק. 
"את צוחקת? איפה שיש עוגה, אני נמצאת" היא אמרה. עכשיו אני מבינה למה היא פה. 
"יש עוגה?" שאלתי, להוטה לאכול קצפת אחרי עשרה ימים של חסה וחלבונים. 
"לא עכשיו, בערב" גאיה אמרה, והארי, לוק וניקו חיבקו וברכו אותי שוב. 
"לעזאזל" מלמלה קאסי. 
"לא היית צריך לבוא" אמרתי ללוק שישב על המיטה שלי. עליה כבר נערמו מתנות בחבילות עטופות וסרטים. 
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאני בסדר?" הוא שאל והזיז את ידו כדי להראות לי שהוא מתפקד מצויין. לא קניתי את זה. 
"זה לא משנה, אני לא אאמין לך עד שתבריא" אמרתי. 
"אני עדיין תוהה אם שניכם במערכת יחסים כלשהי" אמרה מלודי, ואני עיקמתי את אפי ותפסתי אותה. 
"פתאום את מדברת בשפה גבוהה?" שאלתי כשדיגדגתי אותה, והיא התפקעה בצחוק ילדותי. 
"יש לך מתנות גדולות! אפשר לפתוח אותן?" היא שאלה בעיניים בוהקו בהקסמה, ואני לא יכולתי לסרב. 
"ביחד" 
"בסדר" היא ענתה ולקחה את החבילה הקרובה אליה. היא החלה לנער אותה בחוזקה ואני מיהרתי לעצור אותה. 
"עדיף שלא" אמרתי. "זה יכול להיות שביר" 
היא הנהנה והחלה לקרוע את העטיפה. זאת היתה חבילה די שטוחה ועליה היה פתק מקופל מנייר. 
לקחתי אותו וקראתי בקול. 
"בגלל שאת מעריצה לוחמים, מגאיה" אמרתי והבטתי בה בסקרנות. היא נשכה את שפתה בחיוך ורמזה לי לפתוח. פתחתי את הקופסא ועיניי ופי נפערו לרווחה. 
"מצאתי את זה באינטרנט, זאת מהדורה מיוחדת" היא אמרה, וכולם הציצו כדי לראות מה היא הביאה לי. 
"אלוהים אדירים" מלמלתי. "גאיה, את הכי טובה בעולם!"
"אני יודעת" היא חייכה. לוק הביט באי הבנה בתוך הקופסא ולקח אחת מהחוברות. 
"מה זה?" הוא שאל ודיפדף. מיהרתי לחטוף את זה ממנו. 
"זה, לידיעתך, כל הקרבות הכי אדירים, ענקיים וארוכים בהיסטוריה של הלוחמים! ידעתי שיש את החוברות, אבל לא ידעתי שיש מהדורה מוגבלת עם תמונות של הלוחמים ומידע מסווג! איך השגת את זה באמת?" פניתי אל גאיה.
"יש לי קשרים" היא העיפה את שערה הבלונדיני לאחור, ואני חייכתי וחיבקתי אותה. 
"תודה, אני מתה על זה" 
"על לא דבר" 
"עכשיו המתנה שלי!" קאסי אמרה והניחה יד על החבילה שלה. זאת היתה קופסא גדולה. 
"אני פותחת" אמרה מלודי וניגשה לקרוע את העטיפה. בפנים היו הרבה דברים, ואני לקחתי את הפתק שהיה מעליהם. 
"הכוח מתעורר" קראתי, ועיניי נפערו כשהבנתי מה זה. 
"מלחמת הכוכבים?" שאל הארי באי הבנה, ואני התנפלתי על קאסי בחיבוק. 
"איך ידעת?" שאלתי. 
"יש לי קשרים" היא השיבה, אבל אני כבר ידעתי. לפני כמה ימים החלטתי לעשות מרתון מלחמת הכוכבים - שוב - ומלודי הצטרפה אלי. 
"אני לא קשורה לזה" אמרה מלודי, ואני התנתקתי מקאסי וחייכתי אליה. 
"ברור שלא, אפילו לא חשבתי על זה" אמרתי וניגשתי לבדוק מה היה בחבילה. חולצה, ספל, כובע, ותיק גב של מלחמת הכוכבים. וגם דפים מהתסריט המקורי ודיסק עם קטעים מאחורי הקלעים! 
"תודה" אמרתי. "מיד אחרי שאנחנו חוזרים מהתחרויות אני יושבת ורואה את זה" 
"עכשיו תורי" אמר הארי והגיש לי מכתב. פתחתי אותו בסקרנות ושלפתי את הפתק. 
"אני לא טוב בלכתוב ברכות, אבל זה לא היה מנומס מצידי אם לא הייתי כותב אחת כזאת" - קאסי גלגלה עיניים - "מזל טוב ליום הולדתך השמונה עשר, ואני מאחל לך שתצליחי להיכנס לתחרויות הכוח הבינלאומיות. בחיבה, הארי" 
"זה הכל?" שאלה מלודי. 
"לא" אמרתי והוצאתי את מה שנשאר במעטפה. "יש פה מאה דולר" נופפתי בשטר. "ו… כרטיס ליום שלם בספא!" 
"מה?" שאלו קאסי וגאיה והתקרבו כדי לראות מקרוב. 
"אתה משחק מלוכלך" מלמל לוק, והארי חייך בזחיחות. 
"אני יודע מה בנות אוהבות" הוא אמר. "ואחרי שבועים של אימונים היא בטוח תרצה יום שלם להרגע" 
"אהא" אמרתי. "תודה לך" 
"תפתחי את המתנה שלי עכשיו" ניקו אמר, והוא ומלודי הביאו את המתנה. מלודי פתחה בשבילי את העטיפה, ובחבילה היה שטר של מאה דולר, וכרטיס זוגי לקולנוע. 
"וואו, תודה ניקו" אמרתי וניגשתי לחבק אותו, אבל הוא התרחק ממני והרים את ידו. 
"זה לא הכל" הוא אמר. "את השאר אני אתן לך בערב" 
"יש עוד?" שאלתי בהפתעה. 
"מה אתה מתכנן?" שאלה גאיה בחשד. 
ניקו נעמד לצד לוק, ושניהם חייכו בערמומיות. 
"זה משנינו" הוא אמר. "וזה הפתעה" 
"הפתעה הא?" שאל הארי. 
"עכשיו אני!" מלודי קפצה והגישה לי חבילה עטופה באופן מרושל. פתחתי אותה, ובפנים היו שתי מתנות. הראשונה היתה ציור שמלודי ציירה, שלה ושלי מחזיקות ידים. 
"איזה יפה" אמרתי למלודי, והיא חייכה ונתנה לי את המתנה השניה. וכשראיתי מה זה כיסיתי את פי באי אמון. 
זאת היתה תמונה ממוסגרת של ההוריי, אחי ואני כשהיינו ממש קטנים. הוא היה מקושט בנצנצים שמלודי כנראה הדביקה, ואני הייתי על סף דמעות.
"את הכרזת מלחמה!" קאסי אמרה. 
"ביקשתי מאמא שלך תמונה והיא הביאה לי" מלודי אמרה, מתעלמת מקאסי. "הייתי צריכה לקום מוקדם מוקדם בבוקר!" 
"תודה" אמרתי לה וחיבקתי אותה. "את האחות הקטנה הכי חמודה בעולם" 
"זה לא פייר!" אמרה גאיה בקול מתבכיין. 
"ועכשיו הזמן המצויין למתנה שלי" לוק אמר והצביע על המתנה האחרונה שנשארה. "הבטחתי לתת לך את זה, אולי שכחת" 
פתחתי את החבילה, ובפנים היו כדור בינוני עשוי זכוכית כבדה. 
"מה זה?" שאלתי. 
"משחזר זיכרון" הוא אמר. "תני לי להדגים לך" 
הוא לקח ממני את הכדור ועצם את עיניו, ולאחר כמה שניות הוא הניח אצבע מורה על הדור ואמר "שיחזור". הבטתי בכדור באי אמון כשתמונה התחילה להתגבש בתוכו. הכדור הקרין קטע מהזיכרון של לוק, וזה היה הקטע בו הוא הציל אותי מנמר יורק אש, ואני הצלתי אותו בחזרה. 
"אני רואה שהפסדנו קטעים עסיסיים" קאסי חייכה בערמומיות והניעה את גבותיה לעברי. אפילו הארי חייך. 
הסמקתי. "תודה על ההדגמה" אמרתי, ולוק החזיר לי את הכדור. "ועל המתנה" 
"זה לא הכל, כמו שניקו אמר" לוק השיב. "ניתן לך את השאר בערב" 
"תודה לכולכם, באמת" אמרתי. 
"זה יום ההולדת שלך, את אמורה לקבל מתנות" אמרה גאיה. "אבל עם כל הכבוד ליום ההולדת שלך, אני לא רוצה לפספס את האוטובוסים לתחרויות" 
"כמעט שכחתי" הנחתי יד על מצחי והעפתי מבט בטלפון. "מה השעה? האוטובוסים עוד כאן?" 
"רק שמונה וחצי, הם יוצאים עוד חצי שעה" הארי השיב. 
"עדיף שנתלבש ונצא עכשיו אם אנחנו לא רוצים לאחר" קאסי אמרה וניגשה אל הדלת. "מזל טוב לונה!" 
גאיה חיבקה אותי שוב לפני שיצאה, וכשכולם הלכו, גיליתי את מלודי יושבת על המיטה בין העטיפות ומשלבת את ידיה. 
"מה קרה?" שאלתי. 
"אני רוצה גם להשתתף" היא אמרה. 
"את בטוחה?" אמרתי. לא רציתי להכריח אותה להישאר, רציתי שהיא תבין למה היא צריכה להישאר בעצמה. "אם תצטרכי להילחם נגד אחד הלוחמים הבוגרים את יכולה להיפצע, הם לא יוותרו לך" 
מלודי הנהנה. "אני יודעת. אני חשבתי על זה הרבה הרבה, אבל אני רוצה להשתתף. אני רוצה להיות לוחמת כדי שיום אחד אני אוכל להציל אנשים, ולא לברוח מנמרים שיורקים אש" 
חייכתי חיוך רפה. היא נשמעה כל כך בוגרת, אפילו שדיברה בטון ילדותי. היא נראתה רצינית והחלטית, אבל בכל זאת… 
"אני מסכימה לך, אבל בתנאי אחד" אמרתי. "אם יהיה לך כואב, תיכנעי מיד. אם אני אגלה שנפצעת אני לא אתן לך להתחרות יותר" 
היא הנהנה בציות, ושתינו לחצנו ידיים. היא קמה וחיבקה אותי. 
"תודה אחות גדולה" היא אמרה, ולגמרי עשתה לי את היום עם המשפט הזה. 
"בואי נתארגן מהר" אמרתי והיא התנתקה ממני. סידרנו את כל המתנות, החלפנו בגדים במהירות וירדנו אל אולם האימונים. כמעט כל הלוחמים כבר היו שם, וחלק מחבריי נבחרת העיילית התאספו בפינת האולם ודיברו בינהם. כולם היו שם, ואני בלעתי רוק כדי לא לצרוח. אני מעריצה מושבעת של כולם, הייתי צריכה להחזיר את עצמי חזק מלרוץ אליהם ולבקש סלפי או חתימה. גאיה היתה בינהם, והיא נופפה לי לשלום לפני שענתה על משהו שרייבן אמר. פנלופי לא היתה ליידם, ואני תהיתי איפה היא נמצאת. 
לוק והאחים איתרו אותנו, וגאיה והארי הרימו גבה למראה מלודי בשמלה האדומה וחגורת הנשק שלה. 
"היא באה?" שאלה גאיה ואני הנהנתי. 
"היא אדונית לעצמה" השבתי. "אבל קבעתי לה תנאי כניעה ברורים" 
"ואני הולכת לציית להם" מלודי הכריזה וגרמה לי לחייך. 
"זה לא פייר" התלונן ניקו. 
"בשנה הבאה תעשה מה שאתה רוצה" הארי אמר. ניקו רטן והעיף מבט מלא קנאה במלודי, שהחזיקה בידי וסרקה את האולם המלא מפה לפה. 
"איפה התחרויות יהיו?" היא שאלה. 
"אף אחד לא יודע" אמרתי. "אבל עוד מעט אוטובוסים יבואו ויקחו אותנו לשם" 
"ואז יסבירו לנו הכל" קאסי אמרה. 
"אני וניקו נעודד אותכם מהסלון" לוק אמר. "עם קערה ענקית של פופקורן עם חמאה" 
"ואתם עוד מקנאים בנו" הארי אמר. 
"אחי, אף אחד לא הכריח אותך להתחרות" אמר לוק. 
"אני יודע, אבל- "
"זאת המסורת, ולא מנומס לבטל מסורת" השלים אותו לוק. 
"התכוונתי לומר שזה לא נאה" הארי הזעיף פנים. 
"זה אותו הדבר" 
"תגידו, ראיתם את אמא שלי במקרה?" שאלתי וסרקתי את הלוחמים בשפתיים קפוצות. "מתיו ולואי בטוח מתחרים, ואם הם כאן זה אומר שגם היא כאן" 
"את רוצה לדבר איתה?" שאל לוק. 
"להפך" אמרתי. "אם היא תראה אותי היא בטח תצעק עלי ותמשוך אותי מהאוזן בחזרה לחדר. שם היא תנעל אותי עד שהיא תחליט שהגיע הזמן שנלך מכאן" 
"זה נשמע… קשוח" אמר הארי. 
"היא לא רוצה שאני אהיה חלק מכל זה, ואני לא מבינה אותה. היא בעצמה היתה לוחמת, אז מה הבעיה שגם אני אהיה?" 
"אז אמא שלך לוחמת?" שאלה קאסי. 
הנהנתי. "היא היתה בצרור הזהב. היא אפילו יותר מלוחמת רגילה, כי מסתבר שיש לה כוח גילוי עתידות! והיא אפילו זכתה בתחרויות הכוח הבין לאומיות פעם אחת!" 
"באמת?" שאלה קאסי בעיניים פעורות. "רגע, השם של אמא שלך לפני שהתחתנה היה נטלי הרמן?" 
"כן" 
"אני לא מאמינה" קאסי הניחה יד על ראשה. "איך לא זיהיתי? אני לגמרי מעריצה את אמא שלך, היא הלוחמת האהובה עלי בכל הזמנים!" 
הרמתי גבה, אבל היא המשיכה. "בפעם הבאה שתראי אותה, תבקשי ממנה חתימה בשבילי אוקי?" 
"אוקי…" אמרתי. זה היה מוזר. 
לפתע כל הלוחמים החלו לנהור החוצה ולהידחק אל היציאה. אמרנו שלום ללוק וניקו ויצאנו גם אנחנו החוצה. בחוץ חיכו שלושה אוטובוסים, על אחד מהם היו כתוב "מבוגרים", על השני "נערים", ועל השלישי "נבחרת העיילית". כנראה שלא אשב ליד גאיה באוטובוס. 
עלינו עליו, והוא היה רועש ממה שציפיתי. למרבה הפתעתי, הנהגת היתה אלי, והיא חייכה אלי לשלום כשעברתי על פניה. כולם נכנסו אל האוטובוס והוא התחיל לנסוע. 
הנסיעה היתה מהנה מאוד. בהתחלה כולם דיברו או צעקו, כאילו זה טיול שנתי, אבל אחרי זה אלי הפעילה שירים עדכניים, וכולם שרו וצחקו. זה היה ממש כיף לשיר עם כולם, זה הרגיש טוב. ואפילו יותר משעשע היה לראות קבוצת בנות מנסה להתחיל הארי, ואת קאסי מנצחת את כל הבנים בהורדת ידיים על המושבים. בכלל לא היתה הרגשה של תחרויות, כאילו כולם אפילו לא יודעים שיש תחרויות. אבל כשהאוטובוס עצר אחרי חצי שעה וכולנו ירדנו, ידעתי שכאן נגמרה החברות בין כולם. הגענו אל חלקת אדמה שוממת לחלוטין - כנראה מחוץ לעיר - והיו שם עשרות כיסאות פלסטיק שמכוונים אל במה קטנה. מסביב היו עשרות כתבים ומצלמות, והם תיעדו וצילמו אותנו כירדנו וראיינו חלק מהנערים. מלודי לחצה את ידי בחוזקה, ואני לחצתי את ידה חזרה כשמצאנו כיסא לשבת, קרוב לבמה. סרקתי את המקום, וגיליתי שלצד הבמה יש שולחן ארוך ועליו פרוסים עשרות כלי נשק מכל הסוגים והמינים. כאילו לקחו את כל הדברים בנשקייה והניחו אותם על השולחן, תהיתי מה יקרה כשיאשרו לנו לקום ולקחת את הנשקים שלנו. תארתי לעצמי מלחמה של ממש, וזה עוד לפני שהתחרויות יתחילו. 

לאחר רבע שעה של ראיונות המאסטר וראש הממשלה עלו על הבמה. גאיה התיישבה לצידי, וכולם השתתקו כשראש הממשלה ניגש אל המיקרופון וחייך אל כולנו. 
הוא התחיל לנאום על חשיבות התחרויות, ועל החשיבות שלנו, הלוחמים, בעולם של היום. בזמן שהוא דיבר, פניתי לשאול את גאיה מה עיקב אותה כל כך. 
"הייתי צריכה להשגיח שאף אחד לא יוריד לפנלופי את הברדס" גאיה אמרה. "ועוד ראיינו אותי, ושאלו אותי שאלות, השד יודע את מי זה מעניין. כמה כתבים אמיצים ניסו לשאול את פנלופי כמה שאלות, אבל מזל שרייבן היה שם כדי להציל אותה" 
"מזל" חזרתי על דבריה והיא הנהנה. ראש הממשלה גמר לנאום, וכולנו מחאנו כפיים בנימוס. עכשיו המאסטר ניגש אל המיקרופון, וכולנו כמעט ורכנו קדימה כדי לשמוע מה הוא אומר. המידע הזה היה חשוב מאוד. 
"ברוכים הבאים לוחמים!" הוא אמר. "לתחרויות הכוח של אגודת הורד האדום!" 
מחאנו כפיים, חלק אפילו שרקו והריעו, אבל הקהל מיהר לשתתק כדי לתת למאסטר להמשיך לדבר. 
"כמו שאמרתי במסיבת עיתונאים לפני כמה שבועות, בתחרויות השנה יהיו שינוים, ואני מציע לכולכם להקשיב טוב עכשיו כשאני אסביר על מה מדובר"