"צאי!" שמעתי את המאסטר מאחורי, ולפתע הפכתי ערנית יותר. זינקתי מקו ההתחלה ורצתי הכי מהר שיכולתי, לא ראיתי שום דבר חוץ מהמסלול. רצתי ורצתי עד ששמעתי את קולו של המאסטר המורה לי לעצור. התנשפתי מהריצה המהירה וגיליתי שאני נמצאת בדיוק איפה שהתחלתי. האם רצתי בכלל? או שדמיינתי הכל ורק עשיתי לעצמי בושות?
"לונה, את יכולה לנחש כמה סיבובים עשית?" המאסטר שאל ואני מחיתי זיעה והזדקפתי.
"לא" אמרתי.
"שלושים ושניים" הוא אמר, ופי נפער לרווחה. "ואני רוצה להזכיר לך שמסלול אולימפי הוא שמונה מאות מטרים"
לא האמנתי. איך זה יכול שרצתי עכשיו… שמונה מאות כפול שלושים ושניים… אני גרועה בחשבון, אבל זה הרבה מאוד לרוץ! איך זה יכול להיות שבבית הספר לא רצתי ככה, ועכשיו פתאום אני האדם הכי מהר בעולם?
"איך?" שאלתי.
"ליכולות על טבעיות יש דרכים מסתוריות לחשוף את עצמן לעולם. כנראה כל כך רצית להצליח עד שהכוח שלך התפרץ" אמר המאסטר. "ועכשיו כשגילנו שירשת את הכוח של אביך, את מוזמנת להצטרף לאגודה שלנו"
"רגע אחד" אמרתי, מנופפת בידיי. "להצטרף לאגודה? אני אולי מעריצה מושבעת, אבל אני לא טיפשה. למה שאני ארצה להצטרף אליכם? אתם הורגים מפלצות כל החיים שלכם, ולפי מה שאני יודעת רובכם מתים בגלל זה. למה שאני ארצה להיכנס לזה?"
המאסטר שילב את ידיו על חזהו. "אני מבין אותך, אבל גם את צריכה להבין, שזה לא תלוי בך. בתור בעלת יכולות, זאת החובה שלך לנצל את זה ולהגן על אלה שלא יכולים להגן על עצמם" הוא הביט בי. "איך הרגשת כשהמפלץ הענקי ניסה לתקוף אותך? ותחשבי שאם הלוחמים שלי לא היו מצילים אותך, לא היית כאן היום"
היה משהו בדבריו, ואני התלבטתי מה לענות. להסכים להיכנס לחיים האלה או לא?
"ואני מבטיח לך שאם תצטרפי, אני אשתף אותך בכל מה שאני יודע על אחיך ואביך" המאסטר הוסיף, ולפתע הדילמה בראשי נעלמה קליל.
"בסדר" אמרתי לבסוף. "אני אצטרף אליכם, אבל אני רוצה שתגיד לי הכל!"
"אין בעיה" הוא אמר וחייך. "מזל טוב לונה וויליאמס, עכשיו את חלק מהורד האדום"
כמה לוחמים ששמעו אותנו מחאו לי כפיים וברכו אותי, ומעט מהם אפילו שרקו. חשבתי שאני מסמיקה, אבל הדבר היחיד שרציתי הוא תשובות. לאיפה אח שלי נעלם?המאסטר היה צריך לטפל בכמה דברים דחופים, אבל הוא השאיר אותי בידיה של לוחמת בלונדינית נחמדה ששמה גאיה. היא עשתה לי סיור במבנה והראתה לי את אולם האימונים במלואו, קומת הקפיטריה, וקומת הסלון - שבה היו הרבה ספות וטלוויזיות שבהם צפו כמה לוחמים צעירים אפילו ממני. לאחר מכן חזרנו אל קומת הקפיטריה כדי לאכול ארוחת בוקר, שכללה פנקייקים טעימים וגלידת וניל. רק אחרי שהרגשתי שאני מתפוצצת, גאיה חייכה ואמרה את הדבר שממנו חששתי.
"הגיע הזמן לעשות את הקעקוע שלך!" היא אמרה בהתלהבות. ידעתי שזה יגיע במוקדם ובמאוחר.
"זה יכאב?" שאלתי בחשש, אבל היא הנידה בראשה במהירות.
"ממש לא. נרו, הוא פשוט אלוף בטכנולוגיה, והוא פיתח לנו דרך לצייר את כל הקעקוע בבת אחת. זה יכאב רק קצת, אבל אז זה יגמר" היא חייכה, והחיוך שלה שיפר מעט את הרגשתי. אני עושה את זה בשביל אח שלי, אז אני אפילו לא מהססת כשגאיה קוראת לנרו ומציגה לו אותי.
"את זאת שהצלנו אתמול" הוא אמר בקול אדיש. "אז את מצטרפת? אני מזהיר אותך, אם תנסי לנצח אותי בתחרויות הכוח מחכה לך הפתעה בצורת אגרוף לפרצוף"
"נרו, תהיה נחמד" גאיה נזפה בו. "לונה צריכה לעשות קעקוע, יש לך אחד עליך?"
"יש לך מזל" הוא אמר ושלף מכיסו מלבן לבן שנראה כמה דף נייר. "את אלרגית למשהו?" הוא פנה אלי.
"לא שידוע לי" השבתי. הוא התיישב לצידי וביקש שאטה את ראשי מעלה והצידה. הוא הסיט את שערי הצידה והצמיד את דף נייר אל צווארי.
"אל תזוזי" הוא מלמל, ואני אחזתי בשולחן האוכל ונשכתי את שפתי, מתכוננת להרגיש כאב. וזה בהחלט כאב, בקושי יכולתי להחניק את הצווחה שבקעה ממני, אבל לפחות זה נגמר מהר.
"אמרת לי שזה לא יכאב!" אמרתי, וגאיה חייכה במבוכה.
"לפחות זה נגמר" היא אמרה, ואני גלגלתי עיניים.
"כן" אמר נרו ונעמד על רגליו. "ושלא תחשבי שאני הולך לעשות לך חיים קלים בתחרויות לונה. גאיה, אם תראי את לואי תגידי לו שאני מחכה לו באולם האימונים"
הוא הלך, ואני בעלתי את רוקי. "הוא תמיד… ככה?"
"זאת הפעם השביעית שהוא מתחרה בתחרויות הכוח, הוא פשוט לא רוצה להפסיד גם הפעם"
"איזה כוח יש לו?" שאלתי בהתעניינות.
"אין לו" גאיה חייכה, ואני הרמתי את גבותי.
"והוא חושב שהוא ינצח?" שאלתי.
"הוא חזק יותר משהו נראה. והוא הביס את לואי, אז אני חושבת יש לו סיכוי" היא אמרה.
"לואי? זה הבחור הבוגר השרירי?" גאיה הנהנה. "מה הכוח שלו?"
"זה מסובך" אמרה. "אפשר לומר שהיכולת שלו היא חוזק גופני, אבל הוא לא משתמש בה הרבה. במקום זה הוא משתמש בחרב הבוערת שלו"
נזכרתי שחרבו של לואי בערה כשהציל אותי מהשור הענקי אתמול בלילה.
"אבל אם יש לו כוח פיזי, אז בשביל מה החרב?" שאלתי.
גאיה משכה בכתפיה. "האמת היא, שאף אחד לא יודע. מגיל שמונה עשרה הוא התחיל להסתובב עם החרב הזאת, ואני לא חושבת שמאז ראיתי אותו בלעדיה"
הנהנתי בהבנה. "מסתורי. הי, את לא אמרת לי מה הכוח שלך"
"אין לי יכולת מיוחדת כל כך" היא חייכה במבוכה. "זה שום דבר"
"תגידי לי" אמרתי בסקרנות, והיא הסמיקה מעט.
"רוצה שאני אראה לך?" היא שאלה, ואני חייכתי והנהנתי. היא קמה והובילה אותי חזרה אל אולם האימונים, שם נכנסה אל הנשקייה ולקחה קשת ארוכה ואשפת חיצים. היא חזרה אל האולם והלכה לעבר אחת המטרות, נעמדת עשרה מטרים מהמטרה.
"את מפחדת?" היא שאלה, ואני הנדתי בראשי. "אז תעמדי במרכז הדרך ממני ומהמטרה, בערך חמישה מטרים"
מה הכוח שלה יכול להיות? שאלתי את עצמי ונעמדתי חמישה מטרים מולה. היא שלפה חץ מתוך אשפת החיצים שלה ומתחה אותו על הקשת, מכוונת אותה אל ליבי. היא כיווצה מעט את עיניה בריכוז, ואני היססתי מעט כשהיא גם עצמה את עיניה.
"אל תדאגי לונה, אני יודעת מה אני עושה" היא אמרה, ואז שיחררה את החץ. עצמתי עיניים והתכוננתי לחבטה, אבל לא הרגשתי דבר. פקחתי את עיני באי הבנה והבטתי מאחורי אל המטרה. החץ היה נעוץ בדיוק במרכז, ואני פערתי את פי.
"איך עשית את זה?" שאלתי, ולפתע נפלה עלי ההבנה. "רגע אחד, את 'הקשתית'? זאת שלא מפספסת אף פעם את המטרה?!" שאלתי באי אמון. גאיה חייכה בביישנות ואני לא האמנתי שלא שמתי לב שזאת היא קודם לכן. גאיה נמצאת בנבחרת העילית! היא כיכבה בתחרויות הכוח, והתראיינה כמה וכמה פעמים בטלוויזיה. איך לא זיהיתי אותה?
"קיוותי שלא תזהי אותי" היא אמרה ואני התקדמתי אליה והבטתי בה בשאלה.
"למה?"
"בגלל הפירסום. כי רציתי שתהיי חברה שלי בזכות עצמי, לא בזכות איך שהטלוויזיה שיווקה אותי" היא אמרה ואני חייכתי.
"אני מבטיחה לא לעשות השוואות" אמרתי. "אבל אני עדיין רוצה שתראי לי כמה מהטריקים המגניבים האלה שלך"
היא הנהנה בחיוך רחב ושלפה חץ נוסף. "בשביל זה כדאי שתזוזי טיפה הצידה" היא אמרה, ואני מיהרתי לעשות כפי שאמרה. היא החזיקה חץ אחד בין שינייה, וחץ שני מתחה על הקשת. היא ירתה אותו מעלה, ואז במהירות לקחה את החץ השני וירתה אותו לעבר החץ הראשון. השניים התנגשו באוויר והתפצחו לחתיכות. מחאתי כפיים בהתלהבות וגאיה חייכה וקדה קידה קטנה.
"אני יכולה לעזור לך להתאמן" היא אמרה לפתע. "את יודעת, עכשיו כשאת אחת מאיתנו, תצטרכי גם לצאת למשימות ולהרוג מפלצות"
חיוכי גווע ואני נשכתי את שפתי. "קיוותי לשכוח מזה"
"עדיף להתחיל כבר עכשיו מאשר ללכת למשימה בלי להיות מוכנה" היא אמרה. "אני אוכל לבוא איתך בפעם הראשונה אם תרצי"
"כדי שתוכלי להחזיק לה את היד?" שמענו קול מאחורינו והסתובבנו. חבורת הבנות בשריונות שהביטו בי בבוז מוקדם יותר הבוקר היו מאחורינו. ובראשם עמדה המנהיגה שלהן, שחייכה אלי ואל גאיה בבוז. זיהיתי אותה מיד בתור קלואי, בחורה בת עשרים ושלוש, בעלת שיער חום ועיניי שוקולד, ומנהיגת 'בנות השחר'. בנות השחר היתה קבוצה מצומצמת של בחורות מגילאי שתיים עשרה ועד ארבעים, והמטרה של הקבוצה היתה להוכיח שבנות יכולות להילחם בדיוק כמו בנים. הן תמיד הסתובבו בשריונות, ורובן היו בעלות יכולות. לקלואי, המנהיגה, היתה את היכולת ליצור אשליות, וזה זיכה אותה במקום מכובד בנבחרת העילית.
"לכי להציק למישהו אחר קלואי" אמרה גאיה, אבל חיוכה הלעגני של קלואי רק התרחב.
"רק באתי לומר בהצלחה לטירונית שלנו כאן" היא פנתה אלי. "קוראים לך לונה נכון? את הבת של הרולד וויליאמס? גם את הולכת להיות לוזרית כמוהו?"
"מי שמדברת" אמרה גאיה, אבל קלואי התעלמה.
"ידעת שאבא שלך פעם היה בנבחרת העילית? למעשה, הוא היה הכי טוב באגודה שלנו. אבל יום אחד, הוא עזב את האגודה ולא חזר. התקשורת פירסמה שהוא השתכר וקפץ מצוק, הוא הוציא שם רע לורד האדום" היא אמרה בבוז. "ואם גם את רוצה לעשות לנו בושות כמוהו, כדאי שתעשי את זה כל עוד לא יודעים שאת אחת מאיתנו"
"אולי תפסיקי להיטפל לטירונים קלואי? זה רק מראה שאת לא יכולה להתמודד מול לוחמים ברמה שלך" אמרה לפתע מישהי מתוך חבורת הבנות שעמדו מאחורי קלואי. היא הסתובבה בכעס לראות מי העזה להשפיל אותה, ושם עמדה תאליה. שערה הג'ינג'י היה אסוף היום לצמה נמוכה, והיא בדקה את הלק האדום על ציפורניה בשיעמום. עיניה האדומות בהקו באור הפלורוסנטים.
"תחזרי על זה?" אמרה קלואי בכעס, ותאליה גלגלה עיניים והביטה במנהיגה שלה.
"למה שלא תרדי על אנשים בגודל שלך? כמו שאר החברים שלך בנבחרת העילית. ואם יהיה לך אומץ, אולי תזרקי כמה מילים לפנלופי, נראה מה היא תגיד על הגישה שלך"
קלואי בלעה רוק בשתיקה וקמצה את ידה לאגרוף. כולן שתקו, ואני כיווצתי את גבותי באי הבנה. פנלופי? מי זאת פנלופי? לפי התגובה של קלואי היא בהחלט חזקה, אבל איך זה יכול להיות שלא שמעתי עליה עד היום אם כן?
"את הולכת על חבל דק תאליה" אמרה קלואי והעיפה את שערה החום אל מאחורי גבה. "תזהרי לא ליפול ממנו"
היא שלחה אלי מבט לעגני לפני שחלפה על פני, החבורה שלה ממהרת ללכת אחריה. הבטתי בתאליה, והיא הנהנה אל גאיה בכבוד לפני שהלכה בצד ההפוך מקלואי. למה היא הגנה עלי? לא נראה שהיא חיבבה אותי אתמול בלילה.
"אני מרחמת על תאליה" אמרה גאיה והנידה בראשה. "היא הצטרפה את בנות השחר כדי להוכיח שהיא חזקה, לא כדי להיות נשלטת ע"י קלואי. בפנים, היא בחורה טובה"
"זה נכון?" שאלתי לפתע והרכנתי את ראשי. "מה שקלואי אמרה, על הרולד. הוא באמת התאבד?"
בזווית עיניי ראיתי את גאיה נושכת את שפתה התחתונה בהיסוס.
"גאיה, אני צריכה לדעת" אמרתי והבטתי בעיניה. "היא אמרה את האמת נכון? אבא שלי השתכר, התאבד, ועשה בושות לאגודה. אני לא מאמינה" אמרתי בארסיות. "ואני עוד חשבתי ללכת לחפש אותו ולהכיר אותו, לדעת מי הוא באמת. לפחות עכשיו אני יודעת, הוא אלכוהוליסט מזורגג"
"אל תגידי את זה" גאיה אמרה. "אבא שלך היה אדם טוב"
"כן בטח"
"אני רצינית" גאיה חרקה שיניים. "הייתי בת ארבע כשאבא שלך זכה בפעם הראשונה שלו בתחרויות הכוח הבינלאומיות" היא אמרה ואני הרמתי את ראשי. הוא זכה פעם בתחרויות? אבל… איך? היכולת שלו היתה לרוץ מהר, מה מיוחד בזה? "כשהוא חזר לאגודה, כולכם קירקרו סביבו כל הזמן. הוא קיבל את המשימות הכי קשות, אבל גם הכי טובות. פתאום כולם אהבו אותו, או העריצו אותו, או רכשו לו כבוד. אני זוכרת שאני הייתי בין היחידים שלא עשו ממנו גיבור גדול. אני, קלואי, נרו, ומתיו היינו היחידים שנשארו מפוקסים, המשכנו להתאמן ולצאת למשימות כאילו שום דבר לא קרה. מה באמת קרה? אז הרולד ניצח בתחרויות, ממש סיפור גדול, הרי יש מנצח בכל שנה. אני זוכרת איך שקלואי ונרו התאמנו יחד בהאבקות, מתיו הרים משקולות, ואני יריתי חיצים. הייתי עייפה באותו היום, ולא הייתי מרוכזת, אבל לאחר שיריתי את החץ השלישי שלי ופגעתי במרכז המטרה, שמעתי מחיאות כפיים לצידי. זה היה הרולד, והוא חייך אלי בנחמדות והתקופף אלי. הוא עזר לי למתוח את החץ יותר טוב, ואמר שאולי יום אחד גם אני אנצח בתחרויות. הוא אמר לי שלא משנה באיזה יכולת אני שולטת, אם בכלל יש לי יכולת. אבל אם ארצה בכך, אז אולי יום אחד אני אפילו אכנס לנבחרת העילית המצומצמת. ותראי אותי היום" היא פרסה את ידיה. "אני כזאת בזכות אבא שלך, אז שלא תעזי לזלזל בו או להקשיב לשמועות. אני לא מאמינה לתקשורת. אז את יכולה לבחור להיות כמוני, או להאמין למה שכולם אומרים"
לא ידעתי מה לומר. היא פגשה את אבא שלי? היא מי שהיא בזכותו? לא ידעתי מה לחשוב. גאיה הקשיחה את מבטה והפנתה אלי את גבה.
"האימונים להיום נגמרו. בערב כולם אוכלים בקפיטריה ואחר כך צופים ביחד בטלוויזיה, אז תהיי שם"
"גאיה- " התחלתי לומר, אבל היא כבר הלכה. הבטתי בגבה בצער, ועוד חשבתי שאני מתחילה למצוא כאן חברה. פשוט הייתי חייבת להרוס את זה הא?
נאנחתי וסרקתי את אולם האימונים, ואז הבחנתי בצד החדר בלוח השעם, שעליו היו תלויות המשימות. ניגשתי אליו והבטתי בו. היתה שם בקשה להיפטר מעדר של מפלצות שוורים כמו האחד שתקף אותי בליל האתמול, איך מישהו אחד יכול לעשות את זה? הפרס על הזה היה מאה אלף דולרים. היו שם עבודות זולות וקלות יותר, כמו להיפטר מגריפון בגובה שני מטרים, או להרוג נמר יורק אש. אבל ככול שהמשימה היתה קשה יותר, כך התשלום היה גבוהה יותר. בפינה השמאלית של לוח השעם היו המשימות המסוכנות ביותר, והפרסים על הצלחה בהן היו באזור המליון ומעלה. אבל הן נשמעו בלתי אפשריות, כמו להרוג דרקון ענק או להיפטר מבעל יכולות רשע שמשליט טרור על כפר נידח בקצה המדינה. איך הלוחמים מסוגלים להשלים משימות כאלה? והשאלה הבוערת מכל, איך אני אצליח להשלים משימות שכאלה? איך ריצה מהירה תעזור לי להרוג דרקונים או להיפטר מנבליי על?
YOU ARE READING
הורד האדום
Fantastikלונה מעריצה את הלוחמים. יש לה ספרים, מגזינים, פוסטרים, וכל דבר אחר שקשור אליהם. אבל כשתחרויות הכוח מתקרבות, תחרויות בהם מוכתר הלוחם החזק ביותר בעולם, חיה של לונה משתבשים. אחיה הגדול, טרוי, עוזב את הבית. ובאותו היום, היא נתקלת במפלצת שמנסה לחטוף אות...