שְמוֹנֶה עֶשְֹרֵה - EighTeen

פרק 17

ואו, אני חושבת, בעצם בטוחה שזה הפרק הכי ארוך שכתבתי עד היום!

אני לא רוצה לומר יותר מידי מילים, אני אשאיר לפרק לדבר במקומי.

רק אשאל - מי התגעגעה לסופים ה״מקסימים״ שלי? (ציניות מוחלטת כמובן)

~~

יום המסיבה.
המסיבה הראשונה של אל.

אל החלה להתכונן לקראת המסיבה, היא התקלחה עם שיער, ייבשה אותו ועברה עליו עם פן. היא בדרך כלל לא מתארגנת ומשקיעה כל כך, כי בדרך כלל אין לה בשביל מה.

הפעם האחרונה שהיא התגנדרה כך הייתה בשביל בדיקה בבית החולים של רופא חתיך אחד. למרות שהוא בטח נשוי, איך אפשר לבוא מכוער לדבר הזה? כל הבנות שהולכות לבדיקה הזאת תמיד משקיעות פתאום.
מה אפשר לעשות, הוא מהמם.
כל אחת חיה בשביל הסיכוי שאולי הוא פתאום יגיד לה 'אני נפרד מאשתי בשבילך!'
אבל כמובן שזה רק חלום רטוב של כל אחת מהן.

היא הלכה לעבר ארון הבגדים שלה, לא יודעת מה ללבוש. אם שמלה או אם סתם חולצה וג'ינס, אבל מה שכן היא יודעת שאין לה בשביל מה להפוך את עצמה למשהו שהיא לא.
לכן, הוציאה ג'ינס קצר מהארון וגופיה יפה שמאחורה חושפת את הגב ואז הניחה אותם על גופה.

דבר אחד שאל תמיד אהבה, הוא בגדים. היא תמיד נהגה להתלבש בסטייל שהיא אהבה, היא שנאה את כל מדורי הרכילויות הללו של כל השיק ושוק, מבחינתה היא תמיד שיק.
היא לא צריכה מישהו שיגיד לה אם היא שיק או לא, היא יודעת טוב מאוד מה היא שווה.

דבר נוסף שהיא שנאה הוא כל המותגים האלו ומחירי הבגדים שמעל הסכום ההגיוני. למה לעזאזל שהיא תקנה מכנס בחמש מאות שקל שהיא יכולה לקנות את אותו המכנס בחמישים?
כל עוד היא מוצאת בגד יפה והיא יודעת איך לשחק איתו, לא באמת אכפת לה מאיפה קנתה אותו.

היא נעלה את נעלי הד"ר מרטינס האדומות שלה שהיא כל כך אוהבת ושמה מעט מסקרה.

היא לא אוהבת להתאפר גם, מבחינתה זה מיותר כל ההתעסקות בלשים מלא מסכות על הפנים בהבנה שזה לא איך שאנשים באמת נראים.
אבל הסיבה היחידה שהיא אוהבת לשים מסקרה היא כי היא הופכת את עיניה להיות גדולות פתאום, והיא מתה על זה.

היא סיימה עם המסקרה, הסתכלה על עצמה במראה ולקחה נשימה ארוכה לריאות. מרגישה שנגמר לה החמצן מרוב לחץ.