אני בעומס יתר ולחץ מטורף. אין לי זמן לחיים ואין לי זמן לנשום, כל היום לימודים ומסיימת רק באיזה עשר בערב. נמאס לי כבר, מתה כבר לסיים ולהיות בחופש תמידי. איף.
ולעניינים יותר מעניינים,
אני מבינה שהפרק הקודם היה שוק מוחלט.
אוהבות את הסופים שלי לא?😉
טוב בלי מילים מיותרות, הנה לכן פרק חדש!
~~
כל דבר שקרה מאותו הרגע היה נראה כאילו הוא נמשך נצח. המוזיקה נפסקה, מאות אנשים צרחו בבהלה, כולם ברחו ורצו ממקום למקום.
כולם היו בבהלם.
אף אחד לא דיבר.
הדם של אריאל יצא מגופה ונהיה כמו שלולית גדולה על הרצפה. הראל לא הצליח לזוז ממקומו, הוא קפא. הוא לא שמע אף אחד, הוא שמע רק שקט.
הוא היה בבועה משל עצמו, הכל זז בסלואו-מושן. הוא לא ראה אף אחד, הדבר היחיד שראה הוא את אריאל.
מדממת.
בגללו.
הוא יצא מהחדר שבו הוא היה וירד למטה, מזעיק במהירות אמבולנס שיגיע לקחת את אריאל לבית חולים. הוא חשש שהיא מתה, הוא פחד שיקרה לה משהו נורא.
הוא לא רוצה שיקרה לה משהו רע, הוא מאשים את עצמו בכל מה שקרה. הוא הרגיש שלמרות שאריאל קפצה מרצונה, הוא זה שדחף אותה.
האמבולנס הגיע ואיתו לא איחרה להגיע המשטרה על מנת לתחקר ולבדוק מה שקרה. להראל לא היה אכפת מכלום עכשיו, הוא עלה יחד עם אריאל לואן ונסע איתה לבית החולים.
הוא לא חשב על שום דבר, חוץ מחייה של אריאל.
הם הגיעו לבית החולים, הרופאים הורידו את אריאל מהואן והניחו אותה על האלונקה ומיהרו לקחת אותה למיון דחוף.
הראל רצה להיכנס גם איתם, אבל לא אפשרו לו והשאירו אותו בחוץ, דואג ולחוץ.
הוא לא הצליח לשבת, הוא לא הצליח לחשוב, הוא לא הצליח לעשות שום פעולה רגילה חוץ מלשחזר את הרגעים האחרונים לפני שהיא קפצה ואת רגע הקפיצה שלה.
הוא לא הצליח לבלוע את רוקו, הוא לא הצליח לעצום את עיניו. כל פעם שהוא עצם את עיניו הוא ראה את התמונה של אריאל מרוסקת על הרצפה כשהדם זולג מגופה לכל עבר.
הוא לא הצליח לנשום כמו שצריך, נשימותיו היו מהירות מידי, כאילו הוא בהתקף חרדה והוא מרגיש כאילו חסר לו האוויר.
YOU ARE READING
שְמוֹנֶה עֶשְֹרֵה - EighTeen
Romansa״אני אדאג שכל יום יהיה משמעותי עבורך.״ אמר לה, האמין בזאת ורצה לעשות הכל על מנת להצליח במטרה שהציב לעצמו. אך השאלה אם היא תסכים לזה. ~~ מה אתם הייתם עושים אם הייתם יודעים שהחיים שלכם מוגדרים בטווח מסוים של שנים? מה הייתם רוצים להספיק להגשים? סיפורה...
