חייבת להודות במשהו!
הסיפור מתקרב לסופו, וזה גורם לי עצב ענקי!
זה גורם לי לא לרצות להעלות פרקים כדי לא לסיים איתו, אבל כמובן שאני מעלה בכל זאת, כי בכל סיפור יש סוף ולכל סוף יש סיפור חדש (שהוא כבר בהכנות)!
ובכל זאת, רציתי שוב להגיד תודה ענקית על כל התגובות וההצבעות, שתדעו לכן שאני קוראת כל תגובה ותגובה בנפרד ומייחסת לה חשיבות ענקית והלב שלי מתפוצץ מרוב אהבה והתרגשות כל פעם מחדש. אז שתדעו, שאמנם אני לא מגיבה לכן בדרך כלל על התגובות, אבל שתדעו שאני מודה לכן הכי בעולם. אתן הקוראות הכי מדהימות שיכולתי לבקש, אני אוהבת כל אחת מכן באופן אישי גם אם אני לא מכירה אתכן אפילו, שתדעו שכולכן בלב שלי ואתן פשוט מדהימות ואין עליכן בעולם! תודה על הכל❤️
אז לפני שזה יהיה רגשי מידי, בואו נגיע לפרק. מספיק הוא מרגש בעצמו (ואולי מעט מעצבן בסופו, מה שונה מהרגיל בעצם?😝)👇💕💋
~~
עבר עוד שבוע.
הימים של אל מתקצרים.
הבדיקות שהיא עורכת, ועכשיו היא עורכת כל יומיים בדיקות על מנת לוודא מה קורה עם מצבה שמדרדר מרגע לרגע, מראות כי המצב לא משתפר ונשאר אותו הדבר, ואף מתחיל לצאת מתפקודו התקין במעט.
״נו יפה שלי, בואי נלך למסיבה. לא בא לך?״ הראל ניסה לשכנע את אל כשהם משוחחים בטלפון כבר למעלה מחצי שעה.
YOU ARE READING
שְמוֹנֶה עֶשְֹרֵה - EighTeen
Romance״אני אדאג שכל יום יהיה משמעותי עבורך.״ אמר לה, האמין בזאת ורצה לעשות הכל על מנת להצליח במטרה שהציב לעצמו. אך השאלה אם היא תסכים לזה. ~~ מה אתם הייתם עושים אם הייתם יודעים שהחיים שלכם מוגדרים בטווח מסוים של שנים? מה הייתם רוצים להספיק להגשים? סיפורה...
