שְמוֹנֶה עֶשְֹרֵה - EighTeen

פרק 27

הנה הנה פרק ארוך כפיצוי על זה ששוב פעם נעלמתי.
אני מצטערת אבל יב׳ זאת שנה לא קלה בכלל!!!! היא שנה רוצחת ורק בא לי למות כל יום מחדש.

האמת להגיד לכן אני ממש אוהבת את הפרק הזה, לא יודעת למה. נותנת לכן לקרוא ולהגיד את דעותיכן עליו.

אז! מאחלת לכן הנאה רבה! ואמנם ראיתי שנהניתן מהקטעים המיניים, אבל בפרק זה אין:)

~~

״איפה היית? דאגתי לך המון!״ ליב חיבקה את אל בחוזקה כשהיא נכנסה הביתה.

לאחר שהראל ואל סיימו את המקלחת שלהם, הם התארגנו וסידרו את כל הדברים ונסעו חזרה הביתה מרוצים, עם חיוכים מטופשים ומאוהבים על הפנים שלהם כשבמשך כל הנסיעה הם לא הפסיקו לשלב יד ביד ולהגיד כמה שהם אוהבים אחד את השנייה.

״אל תדאגי, הכל בסדר. הייתי עם הראל, הוא לקח אותי לאיזשהי בקתה של המשפחה שלהם, מקום ממש יפה. בילינו שם את הלילה.״ היא אמרה כששוב הזיכרונות ממעשיהם חזרו לראשה וחיוך רחב נפרש על שפתיה.

״מה זה החיוך הזה? יש משהו שאני צריכה לדעת?״ היא הרימה את גבותיה בהתלהבות.

״אמא!״ אל הרגישה שהיא נבוכה והתחילה לצחוק.

״אני לא מאמינה!״ ליב הבינה לבד את מה שקרה ביניהם והיא חיבקה את אל בחוזקה.

״הבת הקטנה שלי מתבגרת!״ אל הרגישה שהיא נמחצת כבר ולא מצליחה לנשום מהחיבוק החזק שלה.

״אמא, אמא די.״ היא לא הפסיקה לצחוק.

״ואיך את? את בסדר? כאב לך? איך היה?״ שאלה בדאגה, הרגישה שהיא רוצה לדעת כל פרט שקיים, מהקטן ביותר עד הגדול ביותר. הכל, כל דבר אפשרי.

״עוד שאלה?״ אל לא יכלה להפסיק לצחוק.

ליב צחקה מהצחוק הנבוך של אל, ״לא, זה מספיק.״ אמרה, למרות שהיא רוצה לדעת הרבה יותר ממה ששכלה כשחיוך ענק לא הצליח לרדת מפניה.

״היה ממש מדהים, וכן כאב. אבל הראל היה כזה מושלם, דאג לי וניסה שהכל יהיה טוב ופשוט.. בלתי נשכח.״ היא השפילה את מבטה לרצפה מתוך מבוכה וליב חיבקה אותה בחוזקה שוב.