The Allure Of Darkness | הפיתוי באפלה

| פרק 20 - ?Where Are You Princess |

~נקודת מבט לוקה~

~יום שבת~

~01:00 PM~

"אין לי כוח לזה יותר" אני אומר לדין. אני רק רוצה לחזור לצידה של הנסיכה הקטנה שמחכה לי בבית. כולנו חוזרים לישיבה אחרי ההפסקה. "אני צריך לצאת, אם יעלה רעיון טוב דברו איתי." אני אומר ויוצא לא נותן להם להגיב בכלל.

"להשאיר את ריי לעשות בייביסיטר? חשבתי שאתה טוב מזה." דין לועג לי.
"אני טוב מזה, היא פשוט צריכה להיות עם שמירה. שניה בלי שמירה והזונה תדביק את הידיים המלוכלכות שלה לנסיכה שלי." אני אומר בלי לחשוב פעמיים.

"אוקי לוקה, אתה לגמרי מאוהב." הוא אומר די בהתרגשות ואני חושב שאני מסכים עם מה שהוא אומר. יש סיכוי?

"אני לא יודע, בחיים לא הייתי." אני עונה בכנות והוא מחייך מעט.
"הפעם הראשונה תמיד הכי טובה." הוא אומר בחיוך גדול ואני מגלגל את עיניי ואנחנו נכנסים לרכב.
מאז שאבי מת הבנים נהיו חברים ממש טובים שלי, הם היחידים שיכולים לקרוא לי לוקה, חוץ מקמילה כמובן. אבל קמילה לא עובדת אצלי.

האמת שהם הפכו ליותר מעובדים. הם כמו משפחה בשבילי וגם אני ככה בשבילם. אין מקום שאנחנו לא הולכים אליו יחד.

לכן הם היחידים שאוכל לסמוך עליהם עם קמילה שלי.

"הביתה." דין אומר לנהג.
הנהג לא שואל שאלות ומתחיל בנסיעה ואני נזכר שלא השארתי פתק או הודעה לקמילה.
'היי' אני כותב לה.
אין תשובה.

היא בטח עוד ישנה.
אני ממש אוהב לראות אותה ישנה. זה כל כך מתוק, שיערה בלונדיני מתפרע מעט וריסיה נחים על לחייה בכזאת רכות שאני רוצה לבהות בה כל היום ולפעמים פיה הקטן נפתח מעט ושפתייה הבשרניות והיפייפיות מתעגלות מעט מתוך שינה. זה כל כך יפה.

היא הדבר הכי יפה בעולם. אני ממש אוהב את זה. אני רק רוצה להישאר בבית לידה כל היום.

כשאנחנו מגיעים לבית אני עולה ישר לחדרי, מצפה לבהות בנסיכה הקטנה שלי ישנה.
אבל לא. המיטה ריקה. אבל פתק עליה.
'יצאתי לראות את סופי.' כתוב בו ואני לא יכול שלא לתהות אם זה בגלל שהשארתי אותה לבד בלי להודיע.

אני מחליט לשלוח הודעה לסופיה.
'סופיה.' אני שולח ואין תשובה. זה כבר מוזר.
אז אני מחליט לשלוח הודעה לאריאל.
'אריאל?' אני כותב
'כן קאפו?' היא עונה
'את יודעת אולי איפה סופיה וקמילה?' אני כותב.
'הן יחד?' היא שואלת.
'קמילה השאירה פתק שאומר שכן אבל שתיהן לא עונות.'
'סופי לא עונה לי מאתמול בערב.' היא כותבת וליבי נופל. מה אם הם הגיעו אליה? אני ארצח את האחראי שמשום מה יש לי רעיון במי מדובר.

אני נוסע במהירות לווראהוס שלי בניו יורק.
מכרז את כל אנשי הצוות שיש לי שם ומתחיל לומר.
"היום נלקח ממני דבר חשוב, מאוד חשוב. אני רוצה שתמצאו את האחראי וברגע שתשיגו תגידו לי." אני אומר בקול הקר שלי והם רק מהנהנים ורצים חזרה.

~יום ראשון~

אני מתרסק. גופי זועק מכאב נפשי לא מוכר ואני מרגיש כאילו אני נחנק.

מועקה עולה בגרוני ואני עולה ישר למשרד ונועל את הדלת מאחוריי. אני זורק את כל הדברים מהשידה. לא אכפת לי מה נמצא שם. בקבוק הוויסקי המהודר והחצי מלא נזרק על הרצפה יחד עם הדברים ואני לוקח את השני. שותה את רוב תכולתו.

אני בוחר לבעוט בשידה ודפיקה חזקה בדלת עוצרת אותי.
אני פותח את הדלת וריי עומד שם.
"אני צריך לספר לך משהו." הוא אומר וקולו נוקשה.
"אני נתתי לה לצאת, היא ביקשה ואני אישרתי לה. אמרתי לה שבסדר. בבקשה אל תוציא את העצבים על עצמך." הוא אומר ואני מושך אותו לחיבוק.

הוא נראה מופתע שאני לא דופק לו כדור בין האונות במוח. "אני אוהב אותה." אני מודה בזה בפעם הראשונה. "אני יודע. אנחנו נחזיר אותה." הוא אומר ובקולו מעט מועקה כאילו הוא עבר משהו דומה בעבר. אני יודע על אשתו שהייתה בהריון אבל אני לא הנחתי שזה כאב לו ככה. אף פעם לא כאב לי ככה. גם לא אחרי שאבא שלי מת.

הייתי לגמרי סבבה עם זה, די כועס אבל די סבבה יחסית לעובדה שהרסתי משרד במיליונים בגלל בחורה נעדרת.

אבל היא לא סתם בחורה, היא הבחורה שלי.

~יום שני~

שום דבר. פאקינג שום דבר. אני שונא את הצוות המזדיין הזה.
אני יושב עם ריי, דין, דור וקלאוס במשרד בהילס מול בקבוק וויסקי וכוסות.

שלי היחידה שאשכרה משתמשים בה, הבנים רק צופים בי שותה עוד ועוד בדאגה.

"אנחנו נמצא אותה. יהיה בסדר." דין אומר לי בחיוך. אבל אני לא בטוח. המחשבה על זה שיכול להיות שמישהו מעביר עליה את ידיו או שמישהו מרביץ לה עכשיו משגע אותי.
החוסר שינה נראה על גופי. עיגולים שחורים וקטנים מתחת לעיניי, יש לי ריח חזק של הוויסקי. שיערי מבולגן, העניבה חצי משוחררת.

~יום שלישי~

א

ני מחליט לראות אם יש עוד התקדמות.
אני מגיע לוורהאוס ופתאום אני שומע קול.
"קאפו." מישהי קוראת לי.
"כן?" אני עונה.
"תראה מה מצאתי." אריאל פותחת את המסך ואני רואה שתי נקודות.
"זה הטלפונים שלהן. זה בבית של נטלי." היא לוחשת את זה.

אני שולח הודעה לטלפון הנייד של נטלי.
'לקחת לי את הצעצוע.' אני כותב בכאב.
'ידעתי שהיא רק צעצוע בייב, אבל שמתי לב שאתה קשור אליה יותר מדי.' היא כותבת. מגעילה אותי מהשימוש בכינויים מיותרים.
'לא הייתי מתערב על זה.' אני כותב בכאב רב בטח שהייתי מתערב על זה, וקמילה שלי היא לא צעצוע.
'יש לי רעיון איך תוכיח לי את זה.' היא כותבת.
'תנשק אותי מולה.' היא מוסיפה.
'סגור.' אני כותב ומתנתק.

אם נטלי רוצה נשיקה כדי שאוכל לקבל אותה חזרה. So Be It.

אבל זהו. אני לא יכול לקחת אותה אליי יותר. זה מתחיל לפגוע בנסיכה הקטנה שלי. אני לא יכול לתת לזה.

אני חייב לסיים איתה. גם אם יביא לסוף שלי.