"קדימה תתעורר! רעידת אדמה! חייבים לברוח עכשיו!" היא צועקת כשהיא מעליי. אני קם במהירות לכיוון היציאה. אני מסתכל עליה ומחכה שהיא תרוץ יחד איתי אל מקום בטוח, אבל היא רק יושבת על המיטה שלי וצוחקת "אני לא מאמינה שהאמנת לזה! ראית את הפרצוף שלך?!" היא ממשיכה לצחוק עם הצחוק שמדגיש לה את שני הגומות על לחייה הבהירות מכוסות הנמשים.
אני זורק עליה כרית ופרצופה הופך למופתע "אני מניח שהפרצוף שלי נראה כמו זה" אני מגחך עליה. שערה האדמוני מבולגן. אנחנו צוחקים עוד כמה רגעים.
"אנחנו נאחר אם לא תלבש מכנסיים וחולצה, ותסדר גם את השיער שלך הוא נראה נורא בבוקר" היא צוחקת עליי, שוב עם הצחוק שאני כל כך אוהב אצלה.
אני מוציא אותה מהחדר ולובש ג'ינס וחולצה ומסרק את שערי השחור. אני מביט במראה ועיניים ירוקות מביטות בי בחזרה.
אני אוסף את הציוד שלי לתיק ויוצא מחדרי.
"עד שאתה מתלבש, אני מתלבשת מהר יותר, ואומרים שבנות מתלבשות שנים" היא צוחקת עליי.
"לקח לי בדיוק עשר דקות. וזה בגלל שחיפשתי את הבושם שלי" אמרתי.
"שמת בושם?!" היא שאלה מופתעת "תביא להריח" אני מנענע את ראשי כמיואש ומתכופף אליה.
היא מריחה את הצוואר שלי. שנינו קולטים את הסיטואציה אני מתרחק מעט ממנה והיא מעט ממני.
היא ממשיכה להסתכל בעיני הירוקות ואני בעיניה הכחולות המהפנטות.
"אוקי בוא לשיעור מתמטיקה" היא אומרת "ותפסיק לבהות בי ככה זה מלחיץ"
התעוררתי מההלם שלי ומיהרתי יחד איתה לשיעור מתמטיקה, יום ראשון בפנימייה אנחנו לא רוצים לאחר..
ישבנו אחד ליד השניה, אנחנו חברים הכי טובים. בן ואוליביה, אי אפשר להפריד בנינו, קשה להגיד את שמותינו בנפרד.
"הבנת את כל מה שלמדנו?" היא שאלה מבולבלת לאחר השיעור.
"למי אכפת זה מתמטיקה, אוליב"(olive=זית) אמרתי לה.
"תפסיק לקרוא לי ככה!" היא התלוננה. "השם שלי זה א ו ל י ב י ה" היא מאייתת לי.
"נכון, א ו ל י ב" אני ממשיך לצחוק עליה."אין מה לעשות אוליביה השם הזה נדבק לך, יש לך שם ארוך מידי"
"ולך יש שם קצר מידי!" היא מנסה לצחוק עליי גם.
"קדימה, בואי" אני ממהר לצאת מהשיעורים וללכת לכיוון החדר מוזיקה. היא נגררת אחרי ושנינו מגיעים לבסוף לחדר מוזיקה.
"אני רוצה לבחור שיר!" היא אומרת. לבסוף היא בוחרת שיר ואני לוקח גיטרה ומתחיל לנגן בזמן שהיא שרה.
כמה שאני אוהב לשמוע את השירה שלה, זה כאילו מלאך ירד רק בשביל לשיר.
אני אוהב כל דבר בה, את השיער הג׳ינג׳י והפרוע שלה, את כל הנמשים הנמצאים על לחייה יחד עם הגומות, את עיניה הכחולות כמו הים, וכמו הים הן יכולות להטביע אותך, אני אוהב את הגוף המשגע שלה, היא לא עושה דבר כדי לשנות אותו לא עושה דבר לשפתיים שלה, לא מצטלמת כל הזמן ומתלוננת שהיא מכוערת. היא פשוט כזאת, מושלמת. ואני אוהב אותה, היא המדידה הכי טובה שאי פעם יכולתי לבקש.
לאחר השיר אנחנו יושבים אחד ליד השניה.
"אוף לא נוח לי בשולחן הזה" היא מתלוננת.
"שבי עליי" אני אומר לה.
היא יושבת עליי, קלילה כרגיל.
היא מסתכלת עליי, ואני עליה. כמה שאני אוהב אותה.
ראשינו מתקרבים ואנחנו נושמים את אותן נשימות חמות.
אני כבר יכול לספור את הנמשים שעל פניה. אני מביט על שפתיה המלאות מעט והיא מביטה בשפתיי הדקות.
"אוקי, אני חייבת ללכת לחדר" היא קוטעת את הקטע הרומנטי שהיה בנינו. רגע מה?! היה בנינו רגע רומנטי כרגע? לא..אין מצב. אוליביה היא רק ידידה אני ממשיך להזכיר לעצמי.
"כן..אני צריך לחזור לחדר גם. אני אלווה אותך" אמרתי, זה לא מוזר שאני מלווה אותה, נכון? ברור שלא, אני ידיד שלה.
אנחנו הולכים לחדרה מצחקקים לבסוף אנו מגיעים לפתח חדרה.
"ביי" אמרתי לה מסתכל כלפי מטה מעט.
"ביי" היא אומרת גם היא. אבל שנינו נשארים באותו מקום ומביטים אחד על השניה, מהופנטים.
ושוב, משום מה אנחנו מוצאים את עצמנו מקורבים מידי, במרחק סנטימטרים ספורים. ושוב, היא קוטעת את הרגע ואומרת "אני באמת צריכה ללכת. ביי" היא אמרה ונתנה לי נשיקה על הלחי.
פתאום כל הלחי שלי מעקצצת וכל גופי מתחמם. מה לעזאזל קורה פה? אוליביה תמיד נתנה לי נשיקות על הלחי. למה עכשיו זה מרגיש אחרת?
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Romanceהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
