אני קם למחרת וחיוך מתפרש על פני ברגע שאני קולט שיש לי את הג'קט של אוליביה ביד.
"אז מה אחי?" אומר לי טום ברגע שאני מתעורר.
"מה?" אני שואל בעייפות.
"דפקת שתיים אתמול בלילה..כבוד!" הוא אומר ועל פניו מרוח חיוך זחוח.
"על מה אתה מדבר?" אני עונה וכבר מתעצבן.
"נו בחייך בן, זה אני. חוץ מזה אין טעם להכחיש. דפקת את שתיהן. קייט והגינגית הסתומה הזו..ראיתי את הפנים של הגינגית הזו היום בבוקר..וואי בטח דפקת אותה חזק..לא ראית את החיוך שלה.." הוא אומר בחיוך שגורם לי בחילה.
הדם שלי מתחמם ואני מצמיד את טום לקיר.
"תחזור על זה אם יש לך אומץ" אני לוחש לו.
"תירגע אחי. כולה דפקת את הגינגית..זה בסדר לכולם יש נפילות לפעמים" הוא אומר ואני מאבד את מעט השליטה שלי ופשוט נותן לו אגרוף ישר מעל העין שלו.
טום אוטומטית נשכב בכאב על הריצפה ואני בועט בו בבטן, מי הוא שידבר לאוליביה ככה?!
אני שוקל אם להרוג אותי כי אני נשבע שאני יכול אם רק יגיד מילה אחת לא במקום, אבל אני חושב שהוא לא במצב של לדבר דיבורים אמיתיים ולא גניחות כאב.
אני יוצא מהחדר שלי בעצבים "אם תגיד עוד מילה אחת על אוליביה אני נשבע באלוהים שאתה לא תחיה בשביל להגיד שום מילה נוספת" אני אומר והולך לחדר האוכל לאכול.
אני יושב ליד אוליביה.
"היי..הכל בסדר? אתה עם אותם הבגדים של אתמול.." היא אומרת.
"כן.." אני אומר ושותק. היא מניחה לזה ואני מודה לה על כך בליבי.
אני משתעל קלות ואוליביה מביטה בי בפחד ודאגה.
"תירגעי..הכל בסדר" אני אומר והיא ממשיכה לאכול מודאגת.
קייט ניגשה אליי עם דמעות בעיניים, שיט. שכחתי לגמרי מקייט.
"הייתי צריכה לדעת..אמרת שזה לא סתם נכון?!" היא אמרה בקול רם ואני לא ידעתי מה להגיד.
"תקשיבי קייט.." אני מנסה לומר לה אבל היא קוטעת אותי
"אני סיימתי להקשיב לך" היא אומרת לי ומשום מקום היא נותנת לי סטירה. העצבים שלי עולים אבל אני יודע שזה מגיע לי.
"גיהנום מלא באנשים כמוך ואני מקווה שתישרף איתם" היא אומרת. אני מוכה הלם, לא יודע מה לומר.
אוליביה קמה מליידי
"תקשיבי ותקשיבי לי טוב, אם עוד פעם את תיגעי בו בכל צורה שהיא יהיה לך עסק איתי! מובן?" היא אומרת לקייט באיום. אני לא מבין מה לעזאזל קורה פה.
"מי את שתאיימי עלי?!" קייט מתעצבנת ודוחפת את אוליביה.
אוליביה מאבדת את זה ופשוט קופצת על קייט במשיכות שיער וקייט נועצת בה ציפורניים. פתאום כל חדר האוכל מתאסף סביבנו רק בכדי לראות.
"מספיק!" אני צועק ומרים את שתיהן ומרחיק אותן זו מזו.
"אני גמרתי איתך חתיכת אפס בן זונה!" קייט צועקת ויוצאת מחדר האוכל בסערה.
כולם מתפזרים אל מקומותיהם.
"את בסדר?" אני שואל את אוליביה.
היא מהנהנת אבל אני רואה שהיה משפשפת בכאב את ידה.
"תראי לי" אני פוקד עליה.
יש על ידה סימני ציפורניים ומעט דם.
"בחיי איזה חיה היא" אני אומר בשקט ואוליביה מצחקקת.
"תספר לי על זה" היא אומרת לי "איך יכולת לנשק אותה?"
"ממש ככה" אני רוכן אל אוליביה ומנשק אותה "רק שאיתך זה פי אלף יותר טוב"
אני לוקח אותה לחדרי בכדי לשטוף את ידה ולהחזיר לה את הג'קט שלה.
אני מחזיק בידה מתחת למים הקרים ויש לי תחושה של דה ז׳ה וו.
אני הופך לרגע את ידה ושוב אני רואה את החתכים שגורמים לי לעצב לאכזבה ולצמרמורת מתמשכת.
"אני עזבתי את השיעולים שלך, אז בבקשה..עזוב את החתכים שלי" היא לוחשת בעצב.
"בסדר. אבל אני עדיין דואג לך"
היא מהנהנת ואנחנו חוזרים לכיתות לימוד.
בכל הפסקה אנחנו יושבים וצוחקים או מתמזמזים..אחד מהשניים.
רגשות האשם שלי מתגברים מרגע לרגע.
כל נשיקה כל נגיעה כל ציחקוק איתה רק מעצים את התחושה שמכבידה עליי ודורשת שאני אשתוק.
אמא שלי מתה מכך..זה בגנים שלי המחלה הזו, אני לא רוצה למות מוקדם כל כך.
לא, לא הלכתי לרופא על השיעולים האלה, אבל זיהיתי את אותם השיעולים שאימי הייתה משתעלת. הסרטן אצלי, בדיוק כמו זה שהרג אותה, עכשיו הוא בא להרוג אותי. ואוליביה לא יכולה לדעת מזה!
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Romanceהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
