אני שונא שהיא עושה את זה. אני מרגיש כל כך מטומטם.
היא צוחקת ומדברת עם אחרים כאילו כלום לא קורה, היא שמה את המסכה המזוייפת כל כך הרבה זמן שהיא כבר לא מצליחה להוריד אותה.
היא גורמת לי להרגיש כאילו הכל חלום ואני משתגע לחינם. אני שונא את זה.
המבט שלה נתקע עליי למאית שניה ופרצופה מתעוות, ואני יודע שאיני חולם.
אני מרגיש עייף, אבל לא עייפות מהסוג ששינה תפתור.
אני רוצה להעלם כרגע, לא לראות אותה בכלל.
מוזר שרק מלפני כמה שעות כל מה שרציתי לעשות זה להיות רק איתה.
היא צוחקת בצחוק מזוייף, כי אני לא רואה את הגומות שלה. הצחוק הזה צורם לי באוזניים ורק זורע מלח על הפצעים.
אתמול היא צחקה צחוק אמיתי, ואני רוצה לשמוע את הצחוק הזה שוב, אבל זה לא יקרה..
היא מתיישבת לידי, כמו בכל שיעור שאנחנו ביחד, אך אף אחד מאיתנו אינו פונה אחד לשניה, אפילו לא נותן מבט קצר.
אוליביה פסיכית, אני אומר לעצמי שוב. אחרת למה שהיא תעזוב כשטוב לה? למה שהיא תעזוב משהו שהיא אוהבת? למה שהיא תעשה את זה?!
ונתתי לזה תשובה, אפילו לא בדקתי אם היא נכונה, אוליביה פסיכית. זה למה היא עושה הכל. היא פסיכית.
זה מה שפסיכים עושים, הם עושים דברים חסרי הגיון.
את כל זה אמרתי לעצמי, אבל לרגע אחד אני חושב..מה אם אוליביה תשמע את מה שאני חושב עליה לשם שינוי?
האם היא תפגע? יופי. כי היא פגעה בי.
"למה את עושה את זה?" אני לוחש לה. היא מופתעת שאני פונה אליה.
"כי זה הכי נכון לעשות" היא אומרת.
"לא. זה לא נכון." אני ממשיך ומביט בשעון וזה הזמן המושלם להגיד זאת בלי לשאת בתוצאות.
"את עושה דברים לא הגיוניים, כי את פסיכית. את בעצמך אמרת את זה" אני אומר לה ובדיוק כאשר אני מסיים את המשפט שלי סוף השיעור מגיע ואני בורח משם.
אני מביט בה מבט חטוף ואני רואה שיש לה דמעה על הלחי ופרצוף מוכה הלם.
עובר בי שמץ של חרטה אבל אני מספיק להזכר במה שהיא אמרה קודם לכן והחרטה מתפוגגת.
אני מצליח לעבור את הימים הבאים כמעט בלי להרגיש חיבה לאוליביה, וברגע שאני מרגיש כך אני ישר מזכיר לעצמי שהיא פסיכית.
אני לא אשקר, תמיד חשבתי האם זה יסתדר, הרי אני ואוליביה חברים מהכיתה א.
איך כל זה נגמר ככה? איך הגענו למצב הזה?
אני מוצא את עצמי קם לעוד יום, למרות שאני לא רוצה בכך.
אני הולך אל חדר האוכל מוקדם מהרגיל.
אני מופתע לראות את אוליביה שנמצאת שם, כיוון שבדרך כלל היא באה מאוחר יותר.
ושוב, אותה הרגשה מעיקה, הלב שלי מפסיק לעבוד לכמה דקות שמרגישות כמו נצח.
ליד אוליביה מתיישב אחד הילדים בפנימייה והוא מנשק אותה.
אני מרגיש נורא, כאילו כל מה שאני אוכל עומד לצאת מפי, אני מרגיש סחרחורת ועורי שורף מהדם שהספיק להתחמם מהר כל כך.
אני נושם נשימה עמוקה ומנסה להירגע, אני לא יכול להקים מהומה רק בגלל פסיכית.
אני כבר לא רעב, אני יוצא מחדר האוכל ומשאיר את אוליביה להתנשק עם האדם הלא מוכר, למרות שלפי איך שהוא מנשק אותה היא מכירה אותו היטב.
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Romanceהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
