אנחנו מגיעים למסעדה קטנה וחלבית (אוליביה צימחונית) ואני מבקש מהמלצרית מקום מסויים.
"אמרתי שאני אוהבת אותך כבר? גאד. אני רעבה!" היא אומרת ולא מודעת למילים שלה, היא לא מודעת לכל מליון הפרפרים שהתעופפו בבטני ברגע שהיא אמרה 'אמרתי שאני אוהבת אותך כבר'.
"למהה דווקא פה?" היא שואלת כאשר אנחנו מתיישבים. קיוויתי שהיא תשאל זאת. המקום אינו מפואר ואנשים אינם באים לפה הרבה, שקט פה ומרוחק.
"תביטי בחלון" אני אומר ונשימתה נעצרת.
"וואו, בן, זה יפיפיה" היא אומרת. מהחלון רואים נוף הררי שבתחתיו יש נהר כחול יפה.
"אני ואמא שלי היינו באים לפה תמיד" אני לוחש.
היא שומעת זאת, למרות שאיני יודע אם רציתי בכך והיא מחזיקה בידי.
אוליביה אהבה את אמא שלי, היא הייתה כמו אמא שלה.היא הייתה שם בשבילי בשנים שהייתי בפנימייה, בגלל שאימי נפטרה מהמחלה הארורה הזאת נאלצתי ללכת לפנימייה, ואוליביה עברה חצי שנה אחריי, אני עדיין לא בטוח אם זה היה בגללי..
"האוכל מאוד טעים" היא אומרת כשהיא נוגסת בפסטה ואני מחייך.
אנחנו אוכלים, צוחקים.
"עכשיו תורי לבחור!" היא אומרת בהתלהבות.
"לאן אנחנו הולכים? עוד פעם לספריה?" אני מצחקק.
"לא! למקום שאתה לא כזה תאהב אבל אני כן!" היא אומרת ועיניי נפערות "אבל אתה תהנה, קדימה, זה יום כיף, ועכשיו תורי לבחור!"
אני מגלגל את עיניי, אני פשוט לא יכול להגיד לה לא.
"קדימה" היא אומרת בזמן שאני משלם והיא משאירה טיפ.
היא גוררת אותי ושוב אנחנו נוסעים על כביש כשאחד מאיתנו לא יודע לאן הולכים.
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Roman d'amourהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
