הדברים שהיא מסתירה

פרק 5: הסוד שלה

החודש האחרון היה ממש מעצבן.
כל פעם שניסיתי לדבר עם אוליביה היא עשתה את אחד מהדברים הבאים:
התעלמה.
הלשינה למורה שאני מפריע לה ללמוד.
ברחה מהר.
השתדלה להיות עם הרבה בנות שמחבבות אותי כדי שכל פעם שאני אבוא אליה הן ישאלו אותי שאלות והיא תלך למקום אחר.

בזמן האחרון אני אפילו לא רואה אותה בחדר מוזיקה.
איך היא נרגעת אם אין לה מוזיקה?!
זהו! נמאס לי! היא תפסיק להתעלם ממני!
הצצתי בטלפון לבדוק מהי השעה, תשע בערב. מעולה. היא בחדר שלה.

"אוליביה תפתחי" צעקתי ונקשתי חזק על דלת העץ.
"ל..לא!" אני שומע אותה מגמגמת מעט. היא בוכה?
"סעמק אוליביה תפתחי" צעקתי מבעד לדלת ונקשתי אפילו חזק יותר.
"ת..תלך!" אני שומע אותה, עדיין מגמגמת מבכי.
"פאק, אוליב, את בוכה?!" אני צועק מעבר לדלת אבל שומע בתגובה רק דממה.
"אוליביה תפתחי כבר או שאני שובר את הדלת!" .אני צועק.
"א..אז תשבור את ה..הדלת" היא אומרת
אני נכנס חזק בדלת והיא נשברת מעט, אני חוזר על אותה פעולה כמה וכמה פעמים.

"אוליביה את מ--" אני מתחיל להגיד אך המראה המזעזע שלפניי משתיק אותי.
אני רואה את אוליביה, על הרצפה רגליה זרוקות, שיערה מבולגן יותר מתמיד, עיניה כצבע שערה ומסביבה דם, כל כך הרבה דם.
בידה הימנית מוחזקת החלק החד של סכין גילוח.
ידה השמאלית מכוסה דם. וסוף סוף הבנתי. זה לא היה קטשופ, זה היה דם שנזל מידה.פתאום הבנתי הכל. הבנתי למה היא הפסיקה לבוא לחדר שלי ולקבל ניחומים. הבנתי למה היא תמיד עם בגדים הארוכים. למה היא לא נמצאה בחדר מוזיקה, הבנתי שככה היא נרגעת.

"או..אוליביה" גימגמתי. "מה..מה קרה?"
"אני..אני ל..לא יכ..יכולה לסבול ..יו..יותר" היא המשיכה לבכות, חולצתה מוכתמת בדם.
ישבתי לידה וחיבקתי אותה חזק והיא בכתה ודיממה עליי.
"אוליביה תראי לי" ביקשתי ממנה בעדינות.
היא הושיטה את ידה רועדת. בהתחלה הכל היה אדום כדם, תרתי משמע. אבל לאחר ששטפתי את ידה מעט גיליתי הרבה שריטות שחתכו חתך עמוק-עמוק שעדיין פתוח ומדמם ולא נראה שייסתם אף פעם. זאת לא הפעם הראשונה שהיא פוגעת בעצמה, ויש הוכחות לזה, על בשרה. חתכים, ארוכים, קצרים, מדממים, סגורים ומחלימים, צלקות נוראיות, וזיכרון, זיכרון שחקוק בעורה, בכל רגע נתון בו היא תסתכל על ידה היא תיזכר, תיזכר בדברים שהיא רוצה לשכוח.