"אני כנראה חולה" אני פולט מהר.
"ידעתי!" היא אומרת. "רגע..אז איך זה שלא נדבקתי ממך? התנשקנו אולי מליון ואחת פעמים" הגלגלים בראשה מסתובבים.
אני מתחיל להזיע והשיעול חונק את גרוני וכבר קשה שלי לשמור אותו בפנים.
"אני חושב שאני--" אני מנסה לומר אך השיעול חונק אותי, העיניים שלה מתרחבות והיא מנענעת בראשה מהר. היא הבינה.
"אני חושב שאני חולה בסרטן כמו אמא שלי" אני אומר לבסוף.
העיניים הכחולות שלה נשברות יחד עם הלב שלה.
"לא לא לא לא לא לא לא לא לא..זה לא יכול להיות" היא ממלמלת ואני כבר רואה את הדמעות מכתימות את פניה.
"זה עדיין לא בטוח אוליביה..הכל בסדר" אני מנסה להרגיע אותה אבל אני לא חושב שהיא נרגעת.
אני ניגש לחבק אותה אבל היא הולכת צעד אחורה.
"כזה זמן זה ככה..?" היא שואלת בעיניים דומעות.
אני שותק.
"תענה לי! כמה זמן זה ככה!?" היא צועקת וגמעותיה מטפטפות לריצפת הגג האפור.
"בערך כחודש" אני ממלמל.
"מה?!" היא צועקת והבכי שלה מתגבר.
"אוליביה.." אני אומר וניגש אליה. אני מחבק אותה והיא מניחה את ראשה על החזה שלי ובוכה. אני לא יודע מי מאיתנו צריך את החיבוק הזה יותר.
"אני לא יכולה לחיות בלעדייך..אתה יודע את זה נכון?" היא ממלמלת.
"אני יודע..אני יודע" אני עונה.
"אני עוד לא בטוח שזה נכון אוליביה" אני מזכיר לה.
"אז תלך לבדיקה. עכשיו." היא אומרת ומשתחררת מהחיבוק שלי.
"אני לא יכול ללכת לבדיקה עכשיו.." אני אומר לה.
"תבטיח לי שאתה תלך לבדיקה השבוע" היא אומרת.
"אני מבטיח"
"אני אוהב אותך" אני אומר.
"יותר מכל הכוכבים שבשמיים?" היא שואלת במין חיוך עצוב.
"אפילו יותר מכל החול שבמים" אני עונה לה באותו סוג חיוך.
~~
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Romanceהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
