שאר היום עובר ביותר מידי מחשבות ואני יוצא אל הספריה לעבוד על עבודת הגשה בביולוגיה.
אני מוציא כמה ספרים ולומד על השולחן הארוך שבספריה, הכובע של הג'קט מתחמם את ראשי ואני ממשיך לעבוד בראש מורכן.
הדקות עוברות ואני מוריד את הג'קט וכמובן שאוליביה יושבת מולי. אני מניח שהיא אינה ראתה אותי, כמו שאני לא ראיתי אותה.
נשאר יום אחד להבטחה הלא ממומשת שלנו, לפחות גרוע מזה לא יכול להיות.. זה רק שבוע אחד..ונשאר רק יום אחד..שום דבר לא יקרה ביום הזה.
היא נרטעת לרגע ולפני שהיא מספיקה לארוז את דבריה ולהסתלק אני אומר לה "את יודעת, אני יודע שאת פסיכית, אבל לא ידעתי שאת מרושעת"
האמירה הזו מפתיעה אותה ואולי קצת מעציבה אותה אבל בעיקר מכעיסה אותה.
"אני מרושעת?! אתה והירידות החסרות שכל שלך! ואתה יודע מה הכי נורא?! שאתה, אתה מכולם יודע. אתה יודע איך אני מרגישה ולא אכפת לך לפגוע בי" היא לוחשת בדיוק כמו שנחש לוחש.
"מה זה משנה מה אני יודע? גם ככה את לא רוצה קשר אליי! לאחד שהיה איתך מכיתה א! לאחד שתמיד היה לצידך!" אני מעלה מעט את קולי אבל עדיין שנינו שקטים, הרי אנחנו בספריה.
"איך לעזאזל הצלחת לתת לי לחשוב שאתה נחמד כל כך שאתה בעצם כל כך מניאק?!" היא אומרת ואין לי זמן להיפגע בגלל שאני צועק עליה בחזרה.
"איך לעזאזל את אומרת שאת אוהבת אותי ושניה לאחר מכן מנשקת מישהו אחר?!" אני מעלה את קולי והוא נע בין דיבור לצעקה.
אנשים מתחילים להסתכל, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא אכפת.
"מה אכפת לך מה קורה בחיים שלי בכלל?!" היא אומרת.
"להזכיר לך עד כמה אכפת לי?" אני צועק ומראה את ידי השמאלית. היא משתתקת ומאדימה.
אני יודע שנגעתי בנקודה רגישה.
היא מביטה בי, ואני מביט בה, שוקע בעיניים הכחולות שלה ולעולם לא רוצה להוריד מהם מבט.
"צאו החוצה שניכם! מיד! את הדרמות שלכם תעשו מחוץ לספריה!" הספרנית צועקת לנו ודוחפת אותנו עם ידיה המלאות בקמטי זקנה.
"אם התחלנו להגיד את האמת אז כדאי שאמשיך" היא אומרת בכעס כשאנחנו עומדים כמה מטרים מכניסת הספריה.
"אתה חצוף, מגעיל, אנוכי, מניא--" היא אומרת אבל אני לא יכול לשמוע אותה יותר אז אני מנשק אותה.
היא מתרחקת מילימטר ואז היא שוקעת לזה, בדיוק כמו שאני שקעתי לזה.
אני מרגיש ידיים קטנות על החזה שלי והיא מתנתקת ממני והודפת אותי בזרועותיה.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!" היא צועקת מבולבלת. אני מנסה לחפש בעיניה תשובה, היא שמחה שזה קרה, או עצבנית? אבל אני חושש שהיא בעצמה לא יודעת.
"אני חושב שזה היה לך דיי ברור" אני אומר ברוגע. הנשיקה איתה הזכירה לי כמה אני מתגעגע אליה וכמה אני צריך אותה איתי. אני לא רוצה לריב איתה שוב לעולם.
היא משתתקת פתאום, היא נראת מבולבלת, כאילו היא מנסה להבין את כל חייה בכמה שניות
"למה את איתו?" אני שואל.
"כדי לא להיות איתך" היא אומרת והדמעות לא מאחרות לבוא על פניה היפות. הלב שלי מתכווץ מהתשובה שלה וזה מעיק.
"למה? לא טוב לא איתי?" אני שואל מנסה שקולי יהיה רגוע אך הוא רועד בניסיון להשאר רגוע.
"לא לא" היא עונה במהירות ואני נרגע מעט אבל שוב אני מבולבל.
"את לא אוהבת אותי כמוהו?" אני שואל והרעד בקולי מתגבר.
"לא לא מה פתאום" היא ממלמלת מהר.
"עוד כמה ניחושים אני צריך לנחש כדי שתגידי לי למה את לא איתי?" אני נאנח. היא נאנחת אבל לא עונה.
"זה לא משנה.." היא ממלמלת ונעלמת.
כאילו דבר לא קרה, כאילו לא דיברנו כלל.
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Romansaהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
