"עכשיו זה תורי לגרור אותך!" היא אומרת וגוררת אותי לתחנת אוטובוס.
אנחנו מגיעים למקום קטן והיא נכנסת לשם כאילו זה ביתה.
"היי נטיה" היא אומרת לספרנית הצעירה. היא בחרה ללכת לספריה..כמה שונה האוליבה הזאת, וזה בדיוק מה שאני אוהב בה, שהיא מיוחדת, שונה.
היא לוקחת אותי למדף ומגישה לי ספר.
"קח! תקרא! אני אסיים את הספר שלי ואז נוכל ללכת לאן שתרצה" היא מודיעה.
אני לוקח את הספר מבין ידה ומתחיל לקרוא, זה מעניין, אבל לא כמו לראות את אוליביה.
אני קורא כמה עמודים ואני באמת מתחבר לספר אבל אני מוריד את מבטי מהשורות הצפופות ומרים את עיניי אל אוליביה שיושבת ושוקעת בספר.
היא מחייכת טיפה חיוך עצוב, מעניין איזה משפט קראה עכשיו שגרם לה לחייך כך.
היא מרימה את מבטה אליי.
"אתה לא קורא" היא אומרת ואני יכול רק להסתכל על שפתיה ברעבתנות.
"אני מעדיף לנשק אותך" אני אומר בכנות ורוכן לנשק אותה.
שוב, אותה ההרגשה, היא לא דוהה ולא נעלמת כלל, רק מתגברת, הצמרמורת החל מהשפתיים אל שאר הגוף והחום העולה והמערבולת בבטן שרק רעבה, אבל לא לאוכל, לאוליביה.
"אוקי אוקי, נשארו לי רק עוד שלושה עמודים תן לי לגמור אותם" היא מבקשת.
"טוב טוב" אני אומר ונותן לה לסיים את השלושה העמודים המחורבנים שהרסו לי את הרגע.
היא סוגרת את הספר ואני לוקח את הספר שהיא נתנה לי איתי ומשאיל אותו. עכשיו תורי.
"אני רואה שאהבת את הספר" היא אומרת בחיוך.
"כן הוא מעניין" אני אומר
"לאן אנחנו הולכים עכשיו??" היא שואלת ומקפצצת על הכיסא כמו ילדה קטנה.
אני מצחקק "הפתעה"
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Romanceהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
