"בבקשה אוליביה, תפסיקי עם זה" אני ממשיך. רק שתגיד בסדר, או טוב, או כל מילה אחרת שמסכימה עם דבריי.
"אני..אני לא יכולה, בן" היא ממלמלת.
מזאת אומרת לא יכולה?
"למה?" אני שואל.
"זה לא עובד ככה, בן!" היא מרימה את קולה ואני מתחיל להתחמם. היא מרחיקה את ידה ממני פונה לאחור.
"למה זה לא עובד ככה אוליב?" אני שואל וחורק את שיניי בכדי לא להתעצבן. אני יודע שאני מתעצבן מהר מידי.
"כי אתה לא יכול לבוא אל מישהו שחותך ולהגיד לו אל תחתוך, באותה מידה שאתה לא יכול להגיד לאנורקס פשוט תאכל, באותה מידה שאתה לא יכול להגיד למישהו עם חרדה תפסיק לדאוג. זה פשוט לא עובד ככה!" היא צועקת ואני מתעצבן, אבל נאנח. אני יודע שהיא צודקת.
"אנחנו ביחד עכשיו. גם אם זה רק לשבוע. אני איתך, בהכל" אני אומר והיא לא מבינה כיצד זה קשור לדבריה. אני מחבק אותה ולוחש לה "אם לא תעשי זאת, אני לא יעשה זאת, אך אם תעשי זאת אני יעשה זאת בדיוק באותו מקום"
היא מזדעזעת. "אתה לא תעשה את זה!" היא קובעת. היא חמודה שהיא חושבת שהיא מחליטה.
"אז תפסיקי, רק לכמה ימים, כדי שגם אני לא יעשה לעצמי דבר." אני עושה איתה הסכם. "מוסכם?"
"מוסכם" היא עונה בחיוך מתנחם.
"ועכשיו, כששנינו רגועים אני יכול לעשות משהו שאני חייב?" אני שואל בחיוך והיא מהנהנת.
אני קופץ עליה בנשיקה והיא מחייכת ומפסיקה אותה לאחר כמה דקות. " מה קרה למשהו שאתה חייב לעשות?" היא שואלת בחוסר הבנה ומחייכת.
"את חמודה כשאת לא מבינה.." אני אומר ומגחך
"אני" אני אומר ומנשק אותה
"חייב" נשיקה
"לנשק" נשיקה
"אותך" אני אומר לבסוף והיא מחייכת ושוב אנחנו מתנשקים.
אבל זה לא מספיק לי ואני רוצה עוד, זה אף פעם לא יספיק לי.
אני מרים אותה בבת אחת והיא פולטת צעקת הפתעה קטנה ושמחה. היא מחייכת. כמה שאני אוהב את החיוך הזה.
היא כורכת את רגליה סביבי והיא ממשיכה הנשיקות המדהימות שלה. הלהט בינינו רק מתגבר והיא מורידה את חולצתה, אני מנסה להביט בה אבל אני פשוט לא יכול להוריד את שפתיי ממנה.
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Romansהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
