אני חוזר לפנימייה ורק רוצה לספר לאוליביה.
אני לא חולה בסרטן!
זו הייתה דלקת בשקדים! בגלל זה אוליביה לא נדבקה ממני! כי היינו צריכים לגעת אחד לשני כל כך הרבה בשקדים בשביל שזה יעבור, ואנחנו לא טיפוס של לחנוק בנשיקות.
"אוליביה! אוליביה!" אני צועק לה ופותח את הדלת של חדרה.
השותפה שלה לחדר צועקת בבהלה ואז מחייכת אליי בפלרטטנות "היא לא פה..רוצה להיכנס?" היא מזמינה אותי.
"מצטער אני חייב אותה לשניה..את יודעת איפה היא במקרה?" אני שואל.
"לא..אבל אני יודעת שהיא הלכה בבכי לכיוון הזה" היא אומרת בחוסר עיניין ומצביעה לי לכיוון שמאל.
אני אפילו לא אומר לה תודה וממהר ללכת.
אם הייתי אוליביה לאן הייתי הולך..?
היא אמרה שאוליביה בכתה נכון?
אז..אולי..לא.אין מצב. אני מקווה שלא. אבל הרגליים שלי כבר לוקחות אותי..לגג.
אני רץ במהירות וצועק את שמה של אוליביה.
אני פותח את הדלת של הגג ועיניי נכבות. אוליביה בקצה, חצי באוויר.
אני רץ אליה עומד על הקצה.
"אני אוהבת אותך"
אני אוהב אותך יותר" אני אומר
"אני אוהבת אותך יותר מהכוכבים שבשמיים" היא אומרת
"אני אוהב אותך יותר מכל החול שבמים" אני משלים.
"אני לא יכולה לחיות בלעדייך." היא אומרת ונופלת.
הכל קורה לאט כל כך או מהר כל כך.
אני קופץ.
"לאן שאת הולכת אני איתך. לנצח" אני צועק לה.
היא בוכה. שנינו בוכים.
והכל הופך שחור.
YOU ARE READING
הדברים שהיא מסתירה
Romanceהיא מטורפת. ואני מטורף עלייה. היא אחת שאוהבת אתגרים וסיכונים, מחייכת תמיד. לא פוחדת להגיד מה היא חושבת, נלחמת על הדברים שחשובים לה. היא חושבת על דברים פעמיים, היא לא קלת דעת. גם שהיא במצב הכי לא נעים, היא בטוחה בעצמה. היא יכולה להיות שטותניקית ויכול...
