9,118 קילומטר.

פרק 0:לפני הכל...

ארבע שנים לפני:

חוף הים ריק מאנשים בשעת לילה מאוחרת.כשישבנו על חוף הים אוחזים בקבוקי בירה ובתחושה קלה של שיכרון ,רחש גלי הים פיזר סביבנו שלווה,נדמה שאף אחד לא הפנים שסיימנו שנים-עשר שנות לימוד.

אורי פרט על מתרי הגיטרה, אדיר חיבק את ספיר, ברק אחי הביט אל הים במבט חתום, נועה אלין ונופר זמזמו שיר ישראלי מוכר. גיל ובר נשענו על אמות ידיהם. הזזתי את ראשי אל שקד, היא נשענה על גופי ואנחת רוגע ושלווה יצאה מבין שפתיי.

מבט עיניה עלו אל עיני בכדי לקלוט האם הכל בסדר?

בני לבינה לא היה צורך במילים, קלטנו זה את זו ללא קול.

מבט אחד לתוך עיניה החומות ויכולתי לומר מה עובר בראשה.

אם היא לחוצה,מתוחה, כואבת או שמחה.

וכך גם עיניה לתוך עיני קלטו במבט מידע שבעצמי לא ידעתי להביע. נשקתי לקודקוד ראשה, וידעתי שהיא מבינה שאני חש סוג של אושר.

האנשים הקרובים אליי מצויים מסביבי, וברגע הזה נדמה שהמציאות נטולה מבעיות או פחדים,שהכל למעשה מושלם.

"פאקינג סיימנו את התיכון" אורי מלמל שאצבעותיו עזבו את הגיטרה

"מי היה מאמין,שנשרדו את רונה ואוסנת?" אדיר צחק כשלגם מבקבוק הבירה,הזכרונות משיעורי אזרחות עם רונה ושיעורי ספרות עם אוסנת כנראה ישארו אצלנו תמיד

"אתה מאמין שלא תירדם יותר על השולחן בשיעורים?" ספיר התכרבלה בגופו וצחקקה

"רק שלא תירדם בשמירות בצה׳ל״

ברק זרק לאדיר שנשך את קצה שפתו התחתונה

"מתאים לאדיר להישפט על הפקרת נשק"

"תודה על התמיכה,בן זונה" אדיר הגיב וצחוק החברים נשמע.

באותו הרגע לא היה מקום להרבה מילים.   

הכל הרגיש שלם בחבורה הקטנה שלנו. שקד היתה לידי,ברק אחי ישב לא רחוק ממני,שאר החברים מסביב נושמים את אוויר האזרחות, את הרוח הנושבת,את ריח הים העולה,הכל שלם,אפילו די מושלם במציאות שלנו. 

אם היה ביכולתי אפשרות לעצור את הזמן ולנצור אותו לעולם

סביר שזה מה שהייתי עושה.  

מאפשר לרגעי האושר לחדור אל העצמות שלנו

להעמיק אצלנו, להפוך את הרגע הזה למציאות ממשית וארוכה.

בבוקר שלמחרת התעוררתי מצילצול הפאלפון, השעה שהופיעה על המסך הציגה שהשעה רבע לאחד. נאנחתי והצמדתי את הפאלפון אל האוזן, הפעם לא היה מדובר באנחת שלווה ורוגע