9,118 קילומטר.

פרק 9:זמן וכאב.

״קחי לך זמן
הכאב הזה יחלוף מהר
אני מבטיח,זה רק זמן ונשכח...״
(מילים;יוסי ברוש,אלכס טופל
לחן;אלכס טופל)

•••

פתחתי את דלת החדר של שקד, היא עמדה מול המראה לבושה בשמלה בעלת כתפיות דקות בצבע תכלת.על רגליה היו סנדלים
בצבע כסף והיא פזרה את שיערה אחורה. בתחושה,הרגשתי שהימים עושים לה טוב,שהמציאות המתקדמת גורמת לה להרים
את בראש מעל המים.

ברוב הזמן הינו יחד, אם לא הייתי בסטוידיו מאמן אנשים הייתי
עם שקד,אם שקד לא היתה אצל הפסיכולוג היא היתה איתי.
עם הזמן נדמה היה לי שלא היה בנינו שנים אבדות,ארבע אם לדייק. במקום מסויים,הרגיש כיאלו עצרנו בנקודה שבה הפסקנו בעבר שוב החברים הכי טובים,שוב שיחות אל תוך הלילה,שוב מסרים ללא מילים. אבל גם היה משהו נוסף...

מצידי אולי,

ומשהו שונה מצידה.

״יש משהו שאני צריכה לדעת על החברים החדשים שלך?״
היא מלמלה שקלטה שנכנסתי לחדר.מתן, אחד מהחברים הטובים שלי ושל ברק ערך מסיבת בריכה בבית,כלומר
בבריכה בבית של ההורים שלו.

מתן,זוהר,נאור ולירן היו ארבעה חברים שאני וברק הכרנו
בצבא.החיבור בנינו היה כמעט מהשנייה הראשונה והפכנו
לאחים. למרות השוני שהיה בנינו היו גם הרבה נקודות
חיבור שצצו וגרמו לקשר בנינו להיות חזק. עם הזמן
מעגל החברים שלנו התערבב,אבל הלב נשאר אותו הדבר.

ברק,מתן,זוהר,נאור ולירן וכמובן שעבורי גם שקד.

״מניח שפשוט תכירי אותם״ מלמלתי והרמתי את מבטי
שוב אליה.המראה שקפה את דמותה ולרגע נעצרתי,ידעתי
שהיא לחוצה אבל לא הבנתי למה?לשקד שאני זוכר היה
קל באירועים חברתיים,היא לא היתה הבחורה שמושכת
אש וצומת לב ברעש,אלא השקט שלה,והחיוך שלה כבש
אנשים ברגע. היתה לה,ועדין יש לה,סוג של כריזמה שקטה
היא לא צריכה להגיד או לעשות בכדי שעיניים יעברו אליה

״אני פחות בקטע של בגד ים...״ היא מלמלה וחצי חיוך עלה על הפנים שלי. החזיר אותי אל הוויכוח בנינו, שהצעתי לה לבוא והיא התנגדה,אבל לבסוף כמעט כמו בעבר שקד נכנעה לדבריי
בתנאי שהיא לא לובשת בגד ים,שהיא לא תאלץ להיכנס לתוך
המים.

״הכל טוב שקד.את לא חייבת,אמרתי לך את זה כבר״ עניתי
לקולה והיא הסתובבה אלי בגופה

״אני מצטערת אם אני קצת...פחות מבעבר״היא נשמה בכבידות
וצמצמתי את המרחק בנינו. ראיתי את הכאב נשקף מתוך עיניה התחושה הכבדה שממלאת אותה. וללא ספק ראיתי מולי שקד אחרת,בוגרת יותר,כואבת יותר,עצורה יותר,והכי כואב...פחות
צוחקת,פחות מחייכת.