9,118 קילומטר.

פרק 5:נאמנות מול אמת.

שקד:כמה שנים לפני המעבר.עבר-

״כוסעמק ערס״ דלת החדר שלי נפתחת ונטרקת בשניה אחריה
אני לא צריכה להסתובב בשביל לדעת שאיתי עצבני. לא עניתי
לו כל היום,והאמת שאין בי כוחות להתמודד איתו גם עכשיו אבל אני מסתובבת לפני שתתחיל פה סצינה בכיכובו שתגרור
את ליה להצמיד את האוזן לדלת

״מה״ אני עונה באדישות לא אמיתית ומסתכלת על הפנים שלו

״את חייה בסרט שאת מסננת אותי מהבוקר,מדומיינת לגמרי״ הוא מתיישב על המיטה,אני מביטה בו מהכיסא מנהלים שלי
מניחה לרגע מהעבודה באזרחות,שאותה על הדף אני עושה
עם נופר אבל בפועל עם עצמי

״טוב״ אני מסתובבת חזרה אל שולחן הכתיבה שלי,מגלגלת
את דף הויקיפדיה וממשיכה לקרוא. בכיאלו לקרוא,הראש
שלי בכלל באנרגיה של איתי שנמצא מאחורי ובטוח נועץ
את מבטו בגב שלי

״את ממשיכה עם זה?״ הוא שואל,אני לא מסתובבת אליו
יודעת שהוא מזהה את הריחוק בקול שלי,שהוא יודע שאני
כועסת

״כמו שאתה ממשיך לשתות כמו משוגע״ אני עושה וכותבת
שורה במחברת שעל השולחן שלי

״גוזל...״ אני שומעת אותו מלמל,גופו רוכן למטה והוא תוקע
את סנטרו בשקע צווארי. אני מקללת אותו בלב,ואוהבת אותו
במקביל כל כך ״סליחה,פעם אחרונה מבטיח״ בפעם המיליון
אני שומעת פעם אחרונה,אבל מה אני יכולה לעשות איתו?

״פעם המיליון שאני שומעת את המשפט הזה״אני מעט מתרכת

״אז הפעם המיליון ואחת,ואחרונה״

״נשבע?״אני מצחקקת

״מבטיח״ הוא עונה ומדביק נשיקה ללחיי שלי,שהוא קרוב
אני נושמת עמוק ועוצמת את עיניי לרגע.הכעס זז הצידה
ובני לבין עצמי עדין מנסה לברוח מהאמת,מהידיעה שהכעס
שיש לי עליו אינו נובע רק מהעובדה שהשתכר

ואז שהוא משחרר,אני פוקח את עיני וחוזרת אל המציאות.
אל עולם שבו איתי יודע הכל חוץ מעל הרגשות החבויים
שלי,שאני מאחלת שהם רק יעברו,התנדפו ממני ביום מין
הימים.

הוא מתיישב על המיטה שלי אני שומעת את האנחה שלו
שיוצאת בדיוק בשניה שהוא בתנוחה של ׳נוח וכיף לי׳ יחד
נשמע גם קול פתיחת הפאלפון שלו, וככה אנחנו יכולים
להיות שעות,אחד עם השנייה גם אם אני מתעסקת בדבר
אחד והוא בדבר אחר.

״תגידי, מה זה...?״אני שומעת את קולו מאחורי ומסתובבת
רעד קל עובר לי בראש ובגוף שאני קולטת שהוא אוחז ביומן
שלי,ביומן הפרטי שלי. זה הדבר היחיד שאין לו מושג שאני עושה,אולי כמעט הדבר היחיד, יחד עם הרגשות שלי אליו.