9,118 קילומטר.

פרק 15:האי וודאות של השיגעון.

״רק אל תשברי לי את הלב..
תחבקי אותי חזק ואז תמשיכי. אני אוהב,
ולמרות הכל בסוף השיר תלכי לי.
רק אל תשברי לי את הלב..
תחזרי ותעלמי״
(מילים,לחן וביצוע:עדן חסון

הנקודתה שגיליתי היום בהמשך השיר הנסיך אומר
עם דקירות בחזה והמון זעם עדיין בשבילך-ולא עם דקירות בחזה והמון זעם עדין מחייך 😨)

שקד:

העיניים של איתי הביטו בי,חדרו אלי עם השאלה ששאל.

בראש שלי התעצם הרעש למרות שבחלל שבנינו היה שקט.
לרגע חזרתי אל הרגע ההוא,אני שוכבת על הבטן מסתכלת על המאוורר שבתקרה ומבקשת שהרגע הזה יעבור.שמישהו יעצור את הזמן הזה,שמישהו יזיז אותו ממני.

ותחושת הגועל לא מתיישבת עם הרצון שהיה בי,

הרצון שקיוותי וחיכיתי שהרגע הזה התממש.

הרי כל המהות שלי התרכזה אליו,כל התקופה שחייתי אצלי רק קיוותי להגיע לזמן הזה.

ובין רגע,משהו מושך אותי משם,משכיח ממני את הרגע שרק רציתי לשכוח. השפתיים של איתי מתנגשות בשפתיי. והרגע ההוא נשכח ועובר ממוחי. תחושת צמרמורת פוקדת אותי,
עוברת בגופי ומענישה אותי עונש טוב.איתי מנשק אותי
בצורה שאף גבר לא נישק אותי,והעולם פתאום עוצר,כל
העבר הרע והטוב נשכח לגמרי וזה רק אנחנו,אלו אנחנו.

החברים הכי טובים,עומדים בקו של המעבר,נוגעים.

אני מתרחקת מאיתי שתחושת חרדה תופסת אותי,עיני
נפקחות בעת שעיניו נפקחות. ואני יודעת ורואה שהוא
לא תכנן את הרגע הזה,שהוא לא חשב עליו לפני,שהוא
מופתע לא פחות ממני.הוא נושך את שפתו התחתונה ורק
לי נדמה שכל המילים בעולם לא יכלו לתאר את הרגע.

רגע שהקלפים נטרפים,שהכל מתערבב ואני רוצה לברוח
אבל רוצה להישאר ולהתקרב.שאני מפחדת להיפגע,שאני
מפחדת להתמסר ולתת את הלב השבור שלי למישהו אחר.
וזה לא רק שהלב שלי שבור זו גם הנפש שמרוססת לגמרי

״איתי״אני נושמת עמוק,האנחה הכבדה שלי נשמעת ואני
עוצמת את עיני בכאב. יודעת שלפני כמה שנים רק חלמתי
על הרגע הזה,ועכשיו שהרגע הזה הגיע הוא מציף בי כל
כך הרבה רגשות,ויותר מדי תחושות מעורבבות. אני רוצה
לזרוק את עצמי על איתי,להרגיש אותו אבל אני רוצה גם
לברוח לצד השני של העולם,למצוא מחסה ולהיות בו לבד.