פרק 4:כמו ילדה.

1.1K 97 18
                                    


שקד:גיל 17...כמה שנים לפני המעבר

שכבתי על הגב ורגליי הונחו על הקיר,בהיתי בתקרה והקשבתי לשקט לא הרגשתי את הפחד שמישהו יטרוק את דלת הבית או יצרח מילים וקללות,לא חששתי שליה תכנס בהיסטריה לחדר
ותבשר שהם שוב רבו. הפחדים האלו כבר לא היו,לא נכחו.

הגירושין שלהם הם לא הדבר הכי יפה שראה העולם,
כמעט כמו שנות הנשואים שלהם גם זה אפוף במלחמה.

אבל מלחמה בבתי המשפט,מלחמה שאימא מנסה לנהל לא
בין כותלי הבית,אלא במרפסת שהיא חושבת שאני לא שומעת
או ברכב תוך כדי שהיא מעשנת את הסיגריה השביעית שלה.

היא משתדלת,היא משתדלת לא להעביר אותנו עוד פרק
בסיוט שנקרא ׳הטעות שעשיתי שהתחתנתי איתו׳

ואבא לא איש רע,וגם היא לא אדם רע הם פשוט לא מתאימים.

אני לא זוכרת מציאות שבה לא היתה קיימת דרמה בניהם,גם
בזמנים של רוגע מדומה יחד איתו היה מתח.אמא ישנה בסלון
אבא יושן בחדר לא מדברים בניהם,זורקים זה לזו מילים פעם במיליון שנה וככה מנהלים חיים במסווה של חיים תקינים.

אף אחד מלבד אני ואחותי לא היה מודע למה שהולך בניהם.
לא המשפחה של אבא,וגם לא של אימא,לא חברים,לא מכרים
ואולי רק השכנים היו שומעים את הצעקות אבל כנראה שהם
יתרגלו...ו׳בזכות׳ ההסתרה של ההורים שלי,גם אני למדתי להסתיר מהעולם מה קורה בתוך הבית שלי...

אולי חוץ מאדם אחד,שממנו לא יכולתי להסתיר דבר

החבר הכי טוב שלי איתי.

הוא היחיד שבשקט הייתי מספרת לו מה קורה.משתפת אותו
בהרס של הבית שלי,בתחושות הפנימיות שלי,בפחדים שלי
ובתחושה החזקה שאני לא תמיד מרגישה בבית שאני בבית.

איתי נמצא שם בשבילי,גם בשעות הזויות,גם בבקשות מוזרות
גם שאני בלתי נסבלת לפעמיים שאני רק בוכה ולא מדברת.

הוא מחבק אותי,ואני יודעת שבעוד רגע אני אהיה בסדר...
בבקרים שהוא היה קולט על הפנים שלי שהיה ריב קשה
בניהם הוא היה מגיע במהלך היום,מראה נוכחות מול ההורים שלי ונכנס לחדר שלי

שהוא נמצא הם לא היו מסוגלים לצעוק ולאבד פורפרציות
אז הוא היה נשאר איתי כל היום,עד שהיה שקט גמור בבית
שהיה מסמן שכולם הלכו לישון. לא דברנו על זה אבל ידעתי
שהוא עושה את זה בשבילי,בשביל שהם לא התפצצו שוב כשאני נמצאת על הקצה וכמעט מאבדת שפויות.

הוא החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכרת את עצמי,ולפעמים
בלב אני מרגישה שהוא קצת יותר...קצת יותר מהחבר הכי
טוב שלי.אבל אני לא מסוגלת לומר את זה בקול, לא יכולה
לעלות את זה אצלי בראש,אין סיכוי בעולם,אסור לי בכלל לחשוב על זה.

9,118 קילומטר.Where stories live. Discover now