9,118 קילומטר.

פרק 22:כחלק מהעדר.

״כמו סופת חול אתה לא נרגע
שעות שתיקות
בבלאגן שלנו...
מה? הראש מת מרוב מחשבות
עוד פלאשים בים של תמונות
תגיד לי, איך טבענו״
(מילים ולחן: הדס שור ודנה מלכה)
•••

אני הבחורה ההיא,שעברה את הזועה בארץ זרה,הבחורה
ההיא שאם הייתם שומעים את הסיפור שלה הייתם אומרים
שהיא כנראה בחורה שקל לשלוט על המחשבות שלה,על
הרגשות שלה...חלשת אופי. אבל אני לא,אני לא הבחורה החלשה,או שאני רוצה להאמין שאני לא אחת כזו.

אני נלחמת על החיים שלי עכשיו...

אני נלחמת להשיב את מה שאבד לי שם

הייתי הצל של מישהו,ראיתי בו הכל,הלכתי אחריו באמונה עיוורת.הייתי חלק מעדר שהולך אחרי רואה הצאן ומולך שולל.
אולי רק רציתי שמישהו יראה אותי,והוא העניק לי את התחושה
הזו,שהוא רואה את מי שאני,את האור המיוחד שחפשתי בעצמי.

מצא את הנפש השבורה שלי,בעוד שאני לא מצאתי את עצמי
הוא היה מקלט של מוות,מקלט שעם הזמן הקול שעמוק בראש אומר שצריך לברוח אבל הרגליים נשארו במקום,כשהלב דופק
שהזעה מצטברת במצח,שאת מוקפת באור שלו אבל מבינה שאת
לבד,שאת לא אחת,שאת פחות מהיתר,אין לך ילדים ממנו,ואת לא כמו כולן.

את החדשה, ואולי לפעמיים נדמה שאת מעורכת

אבל את נכבשת,אבל את נפלת,אבל את כבר חלק מהעדר.

כשהידיים רועדות והמבט שלי נלכד במסך המחשב,אני יכולה להישבע שהלב שלי קרוב לצאת מהחזה. ואולי זה לא לגמרי נכון לכעוס על איתי,הוא רגיל שקשר זוגי כולל גם סקס. אבל אני לא יכולה להתנתק ממה שמופיע על המחשב,ולראות על המסך את הבחורות האלה,ולחשוב שאני נמצאת במקום של השוואה אליהן?פיזית,גופנית,ופרקטית?

אני לא יודעת אם האור באמת כבה בחדר של איתי,אבל פתאום ראיתי שחור,תחושת ערפל טישטשה את יכולת הראייה שלי.
הרגשתי שהלב שלי נופל למטה,שתחושת אי נוחות ממלאה את הגוף שלי והאוויר כמעט נגמר יחד עם התחושה שאני קרובה
לאבד את עצמי בחלל.

מזרתי את המסך,ועמדתי באמצע החדר,מסתכלת לצדדים
ומנסה למצוא את מקום המפלט שלי.

מבטי נתקע שוב על המסך,הפעם הוא היה על שומר מסך.
והמחשבה שהחלון הקטן למטה עדין נמצא שם,חנק אותי
עיניי התמלאו דמעות וחמקתי מהחלל. יצאתי מדלת החדר
ומשם מדלת הבית,כאב לי בלב,כאב לי העבר שלי,וכאב לי
על המציאות המשתקף על המסך.