9,118 קילומטר.

פרק 13:לא מאמינה באהבה.

״בואי הנה, בואי לכאן
אני שולח לך צליל מכוון
אחרי שנים של חוסר וודאות
שוברת לבבות קטנה,אני שבור ללא
תקנה וזו סיבה מספיק טובה
אז בואי, כן...״
(מילים ולחן: יצחק קלפטר
ביצוע: השיר שלנו 3,פרק אלוקים יודע איזה)

•••
שקד:

הדבר הראשון שראיתי שפקחתי את עיני היה איתי.הוא שכב
על הגב,יד אחת שלו היתה תחת ראשו והיד השניה היתה תחת העורף שלי.לא היה ברור לי איך ידו לא נרדמה,איך התנוחה
הזו נוחה לו,אבל לא היו לי טענות כלפי הנוכחות הקרובה שלו.

רציתי אותו קרוב,אבל רציתי אותו רחוק. כיאלו אני לוקה בפיצול אישיות שגורם לי לרצות להתחבר אבל גם רצון להתנתק. או שפשוט לא מצאתי את הגבול הנכון שיאפשר
לי להרגיש בנוח כחברה הכי טובה שלו,לבין העובדה שכעת
הוא ידע על הרגשות שהיו לי כלפיו,שללא הספק היו יותר מרגשות אפלטוניים לחלוטין.

התנערתי ממקומי,וקמתי לאט לאט שעון היד שלי סימן
שהשעה תשע. שעה מוקדמת לנוח העובדה שהלכנו
לישון בארבע.פתחתי את רוכסן האוהל ויצאתי ממנו,
סגרתי אחריי ולנגד עיני מצאתי את נאור יושב על
שרפרף קטן מוזג מפינג'אן אל כוס קטנה קפה שחור.

הוא הרים את ראשו שראה אותי,וחייך חיוך קטנטנן

״בוקר אור,רוצה קפה?״הוא הושיט את כוס הקפה שלו
לעברי והנעתי את ראשי לשלילה.

אומנם קמתי אבל המוח עוד לא נכנס לפעולה

״ממתי אתה ער?״מלמלתי

״להערכתי לפני שעתיים״

״שעתיים?אתה לא בדיוק נורמלי״

״ידוע. נע בין משוגע לבין מטורף״ הוא מלמל בחצי חיוך
ולגם מכוס הקפה שלו באנחת רווחה עמוקה. ישבתי לידי
על כיסא שהיה בגובה השרפרף שהוא ישב עליו.נאור
הביט לאופק וכך גם אני גלי הים נשמעו,מזג האוויר היה
נעים ואולי עברה בי בגוף תחושה של נחת,אני לא בטוחה.

״את יודעת,שיש קשר ישיר בין הנוכחות ליד הים
לבין מצב הרוח. הים,מקנה תחושה של שלווה ורוגע״

״יש בזה משהו,לים הולכים להטביע את הצרות.לא?״

״גם,למצוא שקט אולי נחמה. לפה גם הולכים בשביל קצת חופש,הים יכול להיות מקום לכל כך הרבה רגשות אפשר לברוח לפה,אפשר לנפוש פה,אפשר לנוח. אני רק לא מבין
את אלו שמתחתנים פה״