9,118 קילומטר.

פרק 14:הביקוש לאהבה.

״ואז אני נכנס לחדר, ושואל "האם?
כולם פה כלומר בסדר, כולם עוד חיים?"
ואת עוד שרה עם גיטרה, געגועים לים
כי הביקוש לאהבה, לא מסתיים אף פעם...״
(מילים ולחן:שלמה ארצי
ביצוע;לידור סולטן)

•••

כפיצוי שלא היינו בערב שישי אצל ההורים החלטנו
מראש שבכל יום אחד מישהו מאיתנו יבקר אותם.

הורינו לא צעירים,ואמא עוד לא השלימה עם העובדה
שהגוזלים שלה עזבו את הקן.ונכון שאלי נמצאת בבית,
אבל זו עדין מציאות שונה לאימא.אני וברק תופסים מקום
רב שאנחנו נמצאים,ולא פיזית,אלא יותר בתחושות הנוכחות.

ולא משנה מה,תמיד אנחנו נהיה הילדים של אימא שלנו.

אם זה היה תלוי באמא היו לה עשרה ילדים,אבל המציאות במדינה לא כל כך פשוט.

כלכלית אתה צריך הכנסה טובה בכדי להחזיק משפחה.וקל וחומר משפחה בורכת ילדים,אבל זו לא הסיבה שגרמה לאמא לא להביא עוד ילדים.

היא מאמינה שכל ילד מביא ברכה,פרנסה. אבא אומנם פחות מתחבר לגישה הרוחנית הזו ואני זוכר בתור ילד דיונים ׳שקטים׳ על הנושא,אני גם מניח שהיו נסיונות מצד ההורים,אבל ככל הנראה אחרי אלי,אמא לא הצליחה להיקלט ובשלב מסויים
היא החליטה שהיא צריכה לחבק ולברך את הטוב.

״שלום לאמא הכי יפה בעולם״פתחתי את דלת הבית,לא
מופתע לראות את הטלוויזיה בסלון דלוקה על טנלובלה
בטורקית ואותה יושבת על הספה עם שמיכה וכוס תה
על השולחן

״עוד פעם הכלה מאינסטנבול?״נאנחתי למולה שהתכופפתי
אליה לגובה הספה ונשקתי לראשה

״חיים שלי הכלה מאינסטנבול נגמר,עכשיו זה יש לי בת״

״איוש סדרה חדשה שהולכת להשתלט על חיינו?״מלמלתי
״ואיפה אחותי היפה?למה היא לא רואה״ אני רגיל לנוהל הקבוע,אמא ואלינור יושבות מול הטלווזיה ורואות יחד
הכלה מאינסטנבול

״נטשה אותי כמו הילדים הבוגרים שלי״

״חס וחלילה,מי נוטש אותך,אני פה״ישבתי לידה ומשכתי אותה
אלי.אהבה שלי לאמא עצומה.

היא מעולם לא נתנה לנו תחושה של חוסר גם אם לא תמיד
היה תמיד היא מצאה דרך לתת לנו תחושה שאנחנו חיים בשפע.

״ועכשיו היא גם יוצאת לדייט. ותעלם לי מפה״

אני פותח את הדלת החדר של אלי,היא לא מבחינה בנוכחותי
אבל אני כן רואה אותה יושבת מול עמדת האיפור שלה ומניחה
סומק על לחייה.אנחה כבדה נפלטה ממני,אלי לא שמעה אותי.
עם כמה שזה רע לחשוב או להגיד העובדה שהיא לא שומעת איפשרה ומאפשרת לי לחשוב לפני שאני ניגש אליה.