9,118 קילומטר.

פרק 11:הפלת חומות.

״...לשים ת'ראש בסוף יום ארוך על כר הדשא
את כל כולך שלל צבעי הקשת
היו זמנים שלא ידעתי איך לגשת
אבל את הפלת חומה, בנית גשר
נשמות מחוברות גם כשניתקנו קשר...״

(מילים וביצוע:רביד פלוטניק,אבישי כהן.
לחן:אבישי כהן)

•••

הדחתי את הכלים שהצטברו בכיור,מופתע שברק לא טיפל בהם לפניי שהרי הוא ומחלת הניקיון שלו לא מאפשרים לו לראות כלי יחיד בהכיור מבלי להרגיש דחף ורצון עז לשטוף אותו.
אולי שטיפת הכלים לא נבע ממקום התנדבותי שלי, או
מהרגשה שאי הדחת הכלים מפריעה לי בעין.

הייתי צריך עיסוק. כזה שיגרום לי להיות בתוך המחשבות
אבל איכשהו גם לברוח מהם כי רציתי לחשוב,לא יכולתי
מבלי להרגיש שכולי מתמלא בחוסר שקט פנימי.

לא קיבלתי תשובה לשאלה ששאלתי. ועם שקד החדשה...
זה היה פחות מפתיע

״בוא בוא תראה איך אני קורע את אח שלך״ קולו של נאור נשמע מאחור הוא ישב על הספה עם ברק בזמן שהם משחקים אחד נגד השני בפיפא ואיכשהו הצלחתי להתעלם מנוכחותם והרעש שהם עשו מסביב.

״הוא מעולם לא היה כזה מוצלח בזה״ מלמלתי ופתחתי את
זרם המים

״יאלה יאלה אל תשכח מי ניצח אותך לפני יומיים״ ברק הגיב יכולתי לשמוע את הגיכוח של נאור ולהרגיש את המבט של
ברק על הגב שלי, אבל התעלמתי,ידעתי שברגע שאני יפתח
עם ברק את נושא שקד. הוא יסביר לי למה התנהגות שלי
לא נכונה,ויתחיל להרצאות לי שזה לא הזמן להעלם לה.

וזה היה נכון, ידעתי את זה,אני יודע שאני לא פועל נכון עכשיו
... שאני יוצא חרא בעסק שאני מבקש קצת נתק ממנה. ונעלם לה.אני לא מסוגל לסחוב את כל התחושות של האי ידיעה בכל מה שקשור לעולמה של שקד. זה כיאלו ללבוש את בגדי הקבוצה אבל לא להשתתף במשחק ולשבת על הספסל בצד.

זה להיות שם אבל בעצם לא להיות. והשאלות מנקרות לי את הראש והופכות אותי ליותר מהורהר וחסר כיון,והלוואי וכל
האמת היתה נפרסת בפני באופן חד וברור.

״שומע רגע?״מצאתי את ברק עומד לידי לפתע, הסטתי את מבטי אליו כשעיניו הדומות לשלי מכווצות בשאלה