לחצות את הקו || Cross The Line

פרולוג

5 שנים קודם לכן...

הבטתי לשמים התכולים ונשמתי את האוויר של עונת האביב.
הייתי במגרש ובעטתי מתוך שיעמום באבן קטנה שהייתה מולי, היינו בשיעור ספורט וברור ששנאתי את השיעור שאני הכי גרועה בו.
אן ותום החברים הכי טובים שלי שיחקו במגרש במחניים כשאני מביטה בהם מהספסל.
המורה הבין שהכי טוב לכולם זה שאשב מאשר שאני אשחק במשחק שמעורב בו כדור.
הלימודים היו נורא חשובים לי והייתי ממש טובה בהם אבל זה לא מנע ממני לצאת ולשחק בהפסקות עם כולם, טוב כמעט עם כולם.
איידן, לא משנה כמה נחמדה הייתי בכיתה א' כשנפגשנו, מישום מה הוא לא רצה שום קשר אליי אז כמוהו גם אני התעלמתי ממנו...עד היום.
תמיד היו קבוצות בבית הספר שלי וקבוצות בכללי, היו את הילדים המופרעים, שהיו מקובלים בגלל המוניטין הרע שלהם והיופי שלהם ולעומתם אנחנו...החכמים, אלא שאוהבים ללמוד, לעשות שיעורי בית ולהקשיב למורה בשיעור.

אני בכיתה ו' ודיי התרגלתי למצב הזה, הם לא מתערבבים איתנו ואנחנו לא איתם, כול קבוצה מתעסקת בעיניינים שלה.
היינו עיירה קטנה עם שני בתי ספר בתוכה, אחד ליסודי והשני לחטיבה ולתיכון, בגלל שידעתי שזאת השנה האחרונה שלנו בבית הספר הזה דיי הייתי עצובה אבל אן ותום הרגיעו אותי שבכול מקום יהיה לנו כיף כול עוד אנחנו ביחד, מה שהם לא ידעו זה שאני מתכוונת לנסות להתקבל לבית הספר למצויינות שנמצא מחוץ לעיירה.
קשה להתקבל אליו והוא ברמה דיי גבוהה אבל תמיד רציתי ללכת לשם ולהגשים את החלום שלי.
אבא שלי נפטר לפני שהספיק להגשים את חלומותיו אבל אני רציתי להמשיך אותו וללכת בדרך שהוא הלך בה וזה כלל גם להיות בבית הספר שהוא למד בו-בית הספר למצויינות.

אחרי שיעור הספורט הלכתי לכיתה והוצאתי את תיקיית העבודות שלי.
כדי להתקבל לבית הספר למצויינות שמחוץ לעיירה דרושים ציונים טובים ותיקיית עבודות שמראה כמה המועמדים רציניים. למזלי הספקתי לסיים את התיקייה הזאת בזמן והדבר היחידי שמנע ממני למסור אותה למורה הייתה העובדה שלא סיפרתי עדיין לשני החברים הכי טובים שלי.
"אני הפסלתי הכי הרבה, זה אומר שניצחתי" אן נכנסה ראשונה לכיתה והתיישבה בשולחן שמולי וישר אחריה תום נכנס עם פרצוף חמוץ.
"שוויצרית" הוא פלט בזעף ואני צחקתי מההתנהגות המטופשת של שניהם.
עכשיו זה הזמן הכי טוב לומר להם.
"תקשיבו לי טוב טוב לפני שתתעצבנו" במשפט הזה גרמתי לתשומת הלב שלהם להיות כולה שלי.
"אני מנסה להתקבל לבית הספר למצויינות שמחוץ לעיירה" תחילה הם לא עיקלו את הבשורה ופניהם השחירו, במובן המטפורי של המילה.
"זה בגלל אבא שלך נכון? זה היה בית הספר שהוא למד בו" אן מילמלה לעצמה בהבנה ואז עיניו של תום נפתחו בהפתעה.

כמה שניות עברו שנמשכו כמו נצח ועדיין הייתה בינינו דממה קרה עד שתום שבר אותה.
"אם זה ככה אני לא יכול לומר לך שום דבר אחר...חוץ מבהצלחה" הוא חיבק אותי חיבוק מוחץ ואני התרגשתי מדבריו.
"וחוץ מיזה שהמרחק מכאן לעיר שלידינו הוא רק 20 דקות נסיעה" אן הצטרפה לחיבוק ואני החזקתי את הדמעות, איך זכיתי בשני חברים כאלו? שסובלים את כול השטויות שלי...
השתחררנו שלושתינו מהחיבוק הקבוצתי ואז תום צעק שלא בא לו לבכות ורץ לשירותים כשאן צועקת אחריו שהוא עדיין חייב לה שוקולד על ההתערבות שלהם מי יצליח להפסיל הכי הרבה במשחק מחניים.
שיפשפתי את עיניי מדמעותיי היבשות בפעם האחרונה ולקחתי את תיקיית העבודות שלי, מתכוונת להביא אותה למורה כי מועד ההגשה האחרון לגביי איזה בית ספר נרצה ללמוד בשנה הבאה הוא היום וכדי להתקבל לבית הספר למצויינות השקעתי את חיי בתיקייה הזאת.

למרבה הפלא לא הצלחתי לצאת מהכיתה כי איידן חסם לי את הדרך.
פעם ראשונה שאני רואה ממנו התייחסות וזה הפתיע אותי, במיוחד בהתחשב בכך שהחבורה שלו לא הייתה איתו הפעם.
ניסיתי לעבור אותו מימינו אך הוא חסם את דרכי וכך גם כשניסיתי לעבור אותו מצידו השמאלי, בהתחלה חשבתי שזה בטעות אבל אז התחלתי לחשוד...
הוא עושה את זה בכוונה?
"אתה יכול בבקשה לזוז?" ביקשתי בנימוס האופייני לי והתבוננתי בעיניו הירוקות, מחכה לתשובתו.
"לא" שמעתי נכון עכשיו?
"מה אמרת?" שאלתי שוב, אולי יש לי בעיית שמיעה חמורה מאוד או שאיידן הילד שהתעלם מנוכחותי עד עכשיו מנסה לחסום לי את הדרך?
"מה ששמעת" הוא שילב את ידיו על חזהו ושמץ של חיוך נראה על פניו, הוא היה גבוה ממני בקצת.
תינשמי עמוק, לכול דבר יש פתרון, לא צריך להתעצבן, שיננתי לעצמי את המנטרה בראש בתקווה שהיא תעבוד...זה לא עזר.

בדיוק כשניסחפתי במחשבותיי הוא חטף את תיקיית העבודות מידיי וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.
"תחזיר לי את זה!" צעקתי, העצבים חילחלו בתוכי אך עדיין איכשהו הצלחתי לשלוט בהם...עד שזה קרה...
מבלי לבקש אפילו הוא פתח את התיקייה והוציא את הדפים מתוכה.
ניסיתי להגיע אליהם אך הוא הרים את ידו ללמעלה, מונע ממני להשיג את הרכוש שלי בחזרה.
בכלל לא הצלחתי לעכל את מה שקרה אחר כך, כאילו החלומות שלי נגזרו לי מול הפרצוף, הוא קרע את הדפים...את העבודות שהשקעתי עליהם שבועות כדי שיצאו כמו שצריך...כדי שיקבלו אותי.

לעולם לא האמנתי שאלימות היא הפתרון, להפך תמיד האמנתי שצריך לדבר אחד עם השני בנחת כדי לפתור סיכסוכים אבל עם הילד שהיה מולי עכשיו לא רציתי לשוחח...בכלל.
מעולם לא רבתי מכות וזאת הייתה הפעם הראשונה.
הוא לא הספיק למצמץ וכבר קפצתי עליו עם ציפורניי הארוכות, זוכה לשרוט אותו מעל לגבתו הימינית...
זה בהחלט ישאיר צלקת...
אחריי כמה משיכות בשיער ומלא ניסיונות שלי לשרוט אותו שוב המורה הגיע כדי להפריד בינינו.
אף פעם לא הייתה לי בעיה עם אף אחד ובטח שלא עם מישהו בכיתה שלי אבל איידן התחיל משהו שהוא לא ידע איך לסיים...
אחריי שהשקעתי כול כך הרבה מאמצים כדי לנסות להתקבל לבית הספר למצויינות הוא השמיד את החלום שלי בשנייה...

הוא לא יודע איזה מלחמה הוא התחיל...

......
טוב אז כמו שכבר קראתם זה הפרולוג של הסיפור החדש שלי 💙💙💙
אני חייבת לציין שהסיפור לא מדבר על ילדים בכיתה ו' אלא על נערים בני 17 וזה היה רק בשביל הפרולוג...
אז ככה בעצם התחילה כול היריבות בין ליאה ואיידן ובין החנונים למופרעים בכללי.
אם עד היום הם לא התערבבו אחד עם השני, עכשיו זה יהיה הרבה יותר מסובך 😈
אז מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ותגובות :) ;) :)