מנגינות מכושפות

פרק 10

סונטה חשה תהום נפער בינה ובין החברה הכי טובה שלה שהפכה למפלצת.
היא הייתה מדברת במרירות, צועקת ללא הפסקה ומעירה לסונטה על כל דבר קטן שעושה.
סונטה הרגישה שהיא צריכה ללכת על קצות האצבעות, רק כדי לא להיקלע לריב.
ריבים תמיד גרמו לה לתחושה רעה.
יום אחד, הרגישה שנגמרה הסבלנות שלה. זה היה יום לפני שמשפחתה של רוזמרי הגיע לביקור. סונטה ארזה את חפציה ויצאה.
"לאן זה?" שאלה רוזמרי.
"אני מחפשת בית אחר..." אמרה סונטה, כשגבה מופנה אל חברתה. "אני לא יכולה להישאר פה יותר."
וכך, סגרה בשקט את הדלת.
היא שוטטה ברחובות, עד שמצאה את הבית עם הדלת הכחולה.
היא דפקה בדלת. לא היה אף אחד בבית, ומכיוון שפחדה ללכת לאיבוד, החליטה לחכות לו על סף המדרגות, בתקווה שהוא לא יגיע מאוחר מדי.
השעות חלפו וחלפו. סונטה כבר ספרה כל מכונית שנסעה בכביש וכל חתול שעבר לידה וקאלירו עדיין לא בא.
היא שוב דפקה בדלת, הפעם חזק יותר, למקרה שהוא לא שמע את הדפיקות החלושות שלה ושוב, לא היה מענה.
"טוב, אבוא מחר..." אמרה לעצמה ואז הבחינה בשמש השוקעת.
השמיים נעשו כהים. סונטה שלא הכירה את העיר, פחדה ללכת לאיבוד.
חוץ מזה, היא לא יכולה לחזור להשפלות של רוזמרי.
היא הביטה סביב, לוודא שאיש אינו מקשיב, פתחה את פיה ושרה.
היא שרה בקול חלוש ולפתע שמעה צעדים מתקרבים לכיוונה.
מרוב פחד, פיה נסגר. ליבה הלם בחוזקה.
הנה באים האנשים באפור לקחת אותה. איזו טעות נוראית!
היא כססה ציפורניה ורקעה ברגלה. הפחד שטף את כל גופה.
כשראתה את פניו של האיש, חייכה בהקלה.
לא היה זה אלא קאלירו.
הוא ביקש ממנה שתשיר לו שיר נוסף ושאל אותה מה היא עושה עם מזוודה ליד הבית שלו.
"אה... אני..."
סונטה גמגמה ממבוכה. אולי הוא לא רוצה שאני אשאר אצלו?
"את צריכה מקום לישון?" שאל קאלירו.
סונטה שאלה כיצד הוא יודע וקאלירו השיב שהוא מנחש בגלל המזוודה שלה.
הרי אנשים לא מטיילים סתם כך עם מזוודות ברחוב.
סונטה צחקה.
"זה בסדר?" היא שאלה, "כי אם לא אני אחפש מקום אחר.. אתה יוד.."
"ברור שזה בסדר." קאלירו חיבק אותה. "בתנאי אחד. תשירי לי שיר."
"קאלירו!" אמרה סונטה בכעס, "אמרתי לך שאני לא יכולה לשיר."
קאלירו העיר שלפני כמה דקות שמע אותה שרה.
סונטה אמרה שזו הייתה הרוח, לפעמים כשעייפים זה נשמע כאילו הרוח שרה.
"את שקרנית קטנה!"
סונטה ענתה שהיא לא משקרת. היא באמת לא יכולה לשיר. מה היא אמורה לעשות?
הרופאים הזהירו אותה שאם תאמץ את הגרון יותר מדי היא עלולה לגרום נזק למיתרי הקול שלה. הוא לא רוצה שדבר כזה יקרה.
"טוב, מה שאת אומרת..." אמר קאלירו, אך ניכר היה בקולו שאינו מאמין לה.
ובאמת, כיצד היה יכול להאמין אחרי ששמע אותה שרה בקול צלול?
העבודה שלו פוגעת בשמיעה, אך לא ברמה כזו שהוא שומע צלילים שאינם קיימים.
הוא שאל אותה מדוע החליטה לבוא דווקא אליו.
"מה זאת אומרת?" שאלה סונטה, "זה מפריע שאני פה?"
קאלירו ענה שזה לא מפריע, אבל בכל זאת, היא בקושי מכירה אותו.
מי הולך לישון אצל בן אדם זר?
"אתה החבר היחיד שלי פה.." אמרה סונטה בעצב. היא סיפרה לו על ההתנהגות המגעילה של רוזמרי כלפיה, על בנות דודותיה השתלטניות והמפונקות.
"היא פשוט התהפכה יום אחד, אני לא מבינה מה עשיתי לה..."
קאלירו פתח את הדלת והם נכנסו פנימה.
הוא ליטף את שיערה ולחש לה שהיא לא עשתה שום דבר רע.
החברה שלה נלכדה בכישוף ששמו קנאה, אחד מהכישופים הנוראים ביותר שקיימים בעולמנו. הוא מכיר אותו היטב.

סונטה שכבה במיטה לצד קאלירו, הוא ליטף את שיערה ברכות ,אך רגע לפני ששקעה בשינה עמוקה, קפצה מהמיטה.
"לא, זה לא בסדר..." היא מלמלה, כאילו לעצמה, "לא, לא עכשיו."
אם ההורים שלה היו רואים אותה, הם היו רוצחים אותה, במקום.
היא צפתה כיצד הבעתו של קאלירו משתנה. הנה, היא אכזבה אותו.
אבל הוא יהיה חייב להבין אותה.
היא ביקשה ממנו להסיע אותה לבית של רוזמרי, אמנם הן רבות בלי הפסקה, אבל היא לא יכולה להיות כה צמודה אליו, היא זקוקה לעוד קצת זמן.
"את מכירה אותי חודש, סונטה..." אמר קאלירו, "בנות שמכירות אותי בקושי יום כבר נכנסות איתי למיטה."
סונטה השיבה שהיא אינה אחת מאותן בנות, אם הוא רוצה אותה הוא יצטרך לחכות.
אם הוא לא מעוניין לחכות, שיחפש מישהי אחרת.
היא לקחה את בגדיה לשירותים והתלבשה, בזמן שקאלירו ניגן בגיטרה שלו.
הוא הצמיד אוזנו לדלת בתקווה לשמוע אותה שרה.
זה כל מה שהוא רצה, לשמוע אותה שרה, אפילו רק חצי דקה.
לגלות אם האגדה עליה סיפרו לו נכונה.
אך סונטה התעקשה לא לשתף פעולה, כל פעם היה לה תירוץ אחר.
פעם היה לה כאב גרון, בפעם השנייה כאב לה הראש, פעם הייתה עייפה.
באותו בוקר יפה, קאלירו החליט שנמאס לו מהתירוצים שלה.
לפני שיצאו מהבית, נעל את כל הדלתות.
הוא התיישב ליד הפסנתר וניגן מנגינות עליזות.
"עכשיו תשירי." אמר לסונטה, כאילו היא לא בן אדם, אלא בובה שמפעילים בשלט רחוק.
"אני לא רוצה." אמרה סונטה. "מדוע אתה מנסה להכריח אותי? אני אף פעם לא הכרחתי אותך לעשות שום דבר..."
קאלירו ענה שהיא צודקת, אבל הוא לא מבין. למה היא מתביישת ממנו?
"אני לא.." ענתה סונטה, "זה מורכב."
"מה הבעיה?" שאל קאלירו בדאגה, לאחר ששם לב לשינוי בפנייה של סונטה.
הזיכרונות הזוועתיים מהכפר סירבו לעזוב את ראשה.
"אין לי זמן להסביר עכשיו." אמרה סונטה ונשמעה די לחוצה, "נזכרתי שקבעתי אודישן בתשע, עוד עשר דקות ואסור לי לאחר אפילו שנייה..."
היא נכנסה לחדר כדי להתלבש ואחרי פחות מחצי דקה יצאה כשהיא נראית כמו רקדנית בלט, עם בגד גוף ורוד וחצאית ורודה.
לחייה היו מאופרות בסומק, שיערה היה אסוף לקוקו מתוח.
"יוצאים?" שאלה.
"כן" אמר קאלירו, "תעלי לאופנוע. הוא בכניסה לבית."
"הבגדים יתלכלכו." אמרה סונטה, "אין לך מכונית?"
קאלירו הניד ראשו לשלילה והשיב שאין לו צורך במכונית.
הוא לא טרח לחדש את הרישיון שלו כבר שנים רבות, הרבה יותר נוח לו באופנוע.
זה היה שקר כמובן, אך הוא לא היה יכול להודות באמת שמעולם לא הצליח לעבור טסט.
עשרים ושבעה טסטים על מכונית ובכולם נכשל.
מכוניות הן כאלה גדולות ומסורבלות.
"את רוצה שאני אזמין לך מונית?" שאל.
סונטה ענתה שהיא לא רוצה להטריח אותו וחוץ מזה, עד שתגיע המונית האודישן שלה יגמר. אולי היא תלך ברגל, או יותר טוב, תרוץ.
"את משוגעת, למה את משקיעה כל כך?" שאל קאלירו, "אם היא לא קיבלה אותך כשאת לבושה בטייץ וגופיה היא לא תקבל אותך ללימודים גם כשאת לבושה ככה."
סונטה רצתה להתווכח איתו. בנים, הם לא מבינים שום דבר.
כשהיא לבושה בבגדים כאלה, זה משדר רצינות. הנה, אפילו בגדי בלט יש לה.
אבל הוא לא יבין, היא ידעה וחוץ מזה, אין זמן לוויכוחים.
בלית ברירה, עלתה לאופנוע שלו.
היא אחזה בו בחוזקה, נועצת ציפורניה בכתפיו וריחו המלוח חדר לתוך אפה.
הרחוב היה נראה כאילו הוא נלקח מתוך סרט.
הנסיעה הייתה מהירה מדי, קצרה מדי, הבגדים שלה לא התלכלכו אפילו במעט.
קאלירו נפרד ממנה בחיבוק ואיחול בהצלחה.
"אני מקווה שזה יהיה האודישן האחרון שלך..." הוא אמר.
"גם אני מקווה." חשבה סונטה בליבה.