מנגינות מכושפות

פרק 37

סונטה הידקה את השמלה לגופה, עד שהרגישה כי אינה יכולה לנשום. היא גררה את שולייה הארוכים לאורך השטיח האדום ופיזרה חיוכים נבוכים לכל עבר.
היא לקחה כריך נוסף מהמגש, כדי להרגיע את הקיבה העצבנית שלה.
"אתם חושבים שנזכה בפרס?" שאלה את חבריה ללהקה.
מיינריד ענה שהוא בכלל לא ידע שהם מועמדים השנה. בטח אחד מחברי הוועדה חולה.
"למה אתם מופתעים?" שאלה סונטה, "המוזיקה שלנו טובה..."
קאלירו ענה שהוא בטוח שהם יזכו והוא כבר הכין נאום זכייה בשביל הרגע המרגש הזה.
הוא עלה על כיסא והחל לנאום בקול, כשהוא מושך את תשומת הלב של כל מי שהיה בסביבה.
סונטה ביקשה ממנו להפסיק.
גם ככה כל הטקס הזה מביך אותה והכתבים עם המצלמות והמיקרופונים שלהם גורמים לה לבלאגן שלם בראש. היא לא צריכה גם את השטויות שלו עכשיו.
"סונטה..." צחק קאלירו, שהיה חצי שיכור, "שחררי קצת את השמלה שלך..."
סונטה הייתה מבולבלת.
"תני לי לעזור לך.." הוא חייך לעברה, "את מתנהגת כמו איזה פסל..."
הוא נגע בפניה.
"אפילו הפנים שלך נוקשות כמו אבן."
סונטה התרחקה ממנו. היא צעקה עליו שלא יגע בפנים שלה, כי המאפרת השקיעה שעות ארוכות באיפור שלה ואסור שהוא יהרס.
"היא איפרה אותך כמו ליצן." פלט קאלירו, שלא היה מודע למה שהוא אומר.
הוא צחק בקול ולא שם לב לדמעות שזלגו על לחייה של חברתו.
רק כשהגיע הרגע להיכנס לאולם, הבחין בכך שהיא נעלמה לו.
טאריטו, מיינריד ואקיטו כבר תפסו את המקומות שלהם, אך הוא התעקש להמשיך לחפש אותה, למרות שידע שבכל רגע הדלתות ינעלו.
הוא מצא אותה יושבת על הבר, שקועה במחשבות. היא בחנה את פניה במראת כיס קטנה
"סונטה, בואי, הטקס מתחיל!"
סונטה ענתה שהיא מעדיפה לא לבוא. הטקסים האלה הם לא בשבילה.
"תקשיבי, אני מצטער." אמר קאלירו, "האיפור שלך דווקא יפה, אני לא יודע מה עבר עליי."
"לא, קאלירו, זה בסדר." שיקרה סונטה, שלא רצתה לריב על עניין כה פעוט. "אני פשוט לא אוהבת את האווירה פה, זה הכל. קשה לי להתנהג ככה, אני לא כזאת..."
קאלירו צחק וענה שגם הוא לא כזה, אבל אין מה לעשות. זה חלק מהמשחק.
חוץ מזה, היא לא לבד, כמוהו. אותו אף אחד לא לימד איך מתנהגים.
הוא סיפר לה על כל המקרים המבישים שקרו לו בטקסים הקודמים ובכל האירועים האלה.
רובם היו מומצאים, אך זה היה הכרחי בשביל שתוכל לצאת מהלחץ.
כשנרגעה, הם נכנסו שניהם לאולם, בדיוק ברגע שבו הכריזו על המועמדויות לשיר השנה.
סונטה תפסה מקום ליד טאריטו. קאלירו נשאר לעמוד בכניסה.
הוא התכונן לעלות לבמה ולקבל את הפרס שלו. פרס מוזהב אותו יציג לראווה על המדף.
ככה לכל המשפחה שלו תהיה הוכחה שהוא הלך בדרך הנכונה.
הוא רק שמע שמכריזים על הזוכה ומיד קפץ לבמה, לקולות הבוז של הקהל.
"אתה קייטי?" שאלה המנחה.
קאלירו שאל אותה מי זו בכלל קייטי. הוא דרש את הפרס שלו.
"איזה פרס? לא זכית." אמרה המנחה. היא קראה לשומרים שיורידו אותו מהבמה, אבל הוא היה עקשן ודרש בתוקף שיבדקו פעם נוספת את התוצאות. זה לא יכול להיות שיצירת המופת שלו הפסידה לשיר כזה פשוט וחסר מקוריות. הוא לא מוכן לקבל דבר כזה.
"בסדר..." אמרה המנחה. "אולי בפעם הבאה יהיה לך מזל."
היא קראה לקייטי לעלות לבמה, לשיר את השיר שלה בקולות שהזכירו קרקור של צפרדע אך לא מנעו ממנה לקבל תשואות רועמות, שגרמו לקאלירו לרתוח מקנאה.
"בואו נלך..." אמר לחבריו. "אין טעם להישאר במקום בו לא מעריכים אותנו. מי בכלל צריך את הפרס המסריח שלהם." הוא אמר.
טאריטו הזכיר לו שזה בסך הכל פסל והם לא מנגנים בשביל לזכות בפרסים. זה שאנשים אוהבים את המוזיקה שלהם, זה כבר פרס גדול בפני עצמו.
"אני יודע, ובכל זאת..." אמר קאלירו, "זה לא הוגן..."
הוא התיישב במקומו וחיכה בקוצר רוח שהערב הארוך והמשעמם יגמר. הוא החליט שלא יגיע יותר לטקסים האלה, בהם לא מכבדים אותו ואת הלהקה שלו.
הוא השתעשע במוחו ביצירת טקס פרסים חדש, בו יישפטו את המוזיקאים על פי כישרון ולא על פי כמות הכסף שהם מוכנים לשלם לוועדה המושחתת. הוא פנה לסונטה, לשתף אותה ברעיון כשגילה שהיא לא יושבת במקומה. מבט קצר לעבר הבמה עזר לו למצוא אותה.
היא החזיקה בידה את הפרס ועם שמלת הפנינים שלה נראתה ממש כמו נסיכה אמיתית.
העיניים הבהירות שלה האירו את כל האולם, כמו שני כוכבים קטנים ורעמת התלתלים המפוארת הייתה כמו כתר דמיוני על הראש שלה.
היא קראה לו לעלות לבמה והושיטה לו את הפרס.
"קח, זה שייך לך." היא אמרה לו.
היא נישקה אותו בלחי, לצלילי קולות ההתפעלות של האנשים.
קאלירו סירב לקבל את הפרס שלה. הוא לא תגלית השנה, היא כן.
"אני מתעקשת." אמרה סונטה, "תזהר, אל תתווכח איתי." היא אמרה.
המנחה העירה לה שהיא תהיה חייבת לרדת מהבמה בקרוב, כי יש עוד זוכים רבים והזמן הולך ומתקצר.
"קודם שקאלירו ייקח ממני את הפרס, אני לא הייתי מגיעה לשום מקום בלעדיו." היא אמרה בקול נכנע. "אין לי מספיק מילים כדי להודות לו."
קאלירו מצדו התעקש שהוא לא עשה שום דבר מיוחד והוא לא רוצה לקחת קרדיט על דברים שלא שייכים לו. סונטה הגיעה לאן שהגיע בזכות עצמה.
"אולי פשוט שניכם תיקחו את הפרס וזהו?!" התערב מישהו מהקהל שנמאס לו מהוויכוח הטיפשי, "אתם שניכם גרים ביחד, לא?"
סונטה וקאלירו הביטו זה בעיניה של זו ולשניהם עברה בראש אותה מחשבה.
האיש הזה צודק. שני אנשים יכולים לזכות בפרס.
והם ירדו מהבמה בקפיצה כשחיוך רב מרוח על פניהם הזוהרות.

עיניה של אנג'ל נפקחו ונעצמו לסירוגין. מיום ליום חשה כיצד גופה הולך ונעשה כבד יותר ויותר, כמו פסל. היא שתתה את הסירופ שהיה אמור לעזור לה להעביר את כאבי הגרון.
"מתי הכל יגמר?" שאלה את אביה.
"אני באמת לא יודע." הוא ענה. הוא כיסה אותה בשמיכות עבות, שלא תקרר.
"מתי סונטה חוזרת?" שאלה אנג'ל שאלה נוספת.
גם על השאלה הזו השיב לגו שהוא לא יודע. הוא חושש שהיא לא תחזור. היא מצאה לעצמה חיים חדשים. היא לא זקוקה למשפחה שלה יותר.
"אבל משפחה זה הכל." אמרה אנג'ל בעצב, "אני מקווה שהיא תחזור מהר. אולי ניסע אליה?"
לגו הניד את ראשו לשלילה. הוא הסביר לביתו הקטנה שהעיר זה לא המקום האידיאלי עבורה, האוויר המזוהם לא יעשה טוב לריאות שלה. היא עלולה לחטוף מחלה אפילו יותר קשה.
"אבל סונטה נמצאת שם..." אמרה אנג'ל בעצב. "אני כל כך עצובה שפספסתי את ההופעה שלה."
היא השתעלה והוציאה פירורי חול יבשים שנתקעו בגרון שלה. "גם נמאס לי לשכב במיטה, אני נהיית משועממת..." היא רטנה.
אביה ענה בקול רציני שאין מה לעשות. היא חייבת לנוח. ככה הרופא אמר.
הוא בטוח שהכל יהיה בסדר בקרוב.
אנג'ל חייכה. היא לא הייתה מודעת לכך שהשלב האחרון במחלה שלה הוא מוות.
אביה דאג להסתיר זאת ממנה.
הוא השתדל למלא את ימיה בחוויות משמחות, אפילו עבר לעבוד בחצי משרה כדי שיוכל להשקיע בה את רוב זמנו, להיות איתה כדי שלא תהיה לבד. הבדידות מזרזת את המוות.
אך הוא הרגיש שהוא קורס תחת העומס ולא היה איש שיעזור לו.
חברותיה של אנג'ל לא ביקרו אותה, כי הן חששו להידבק ממנה.
סונטה הלכה ולא חזרה, למרות כל הבקשות שלו, כל האיומים שלו.
הוא היה מתקשר אייה כל יום בציפייה, רוב הימים היא לא ענתה לו. לפעמים זה היה החבר שלה שענה ואמר שהיא עסוקה ובפעמים המעטות שבהן לגו זכה לשמוע את בתו מדברת, קולה היה קר ואדיש, כאילו היא מדברת עם אדם זר. תהום נפערה בינו לבינה. הוא איבד אותה.
הוא הדליק בצער רב את הטלוויזיה, הדבר היחיד שאף פעם לא מאכזב ולא גורם לדיכאון.
על המסך היה טקס פרסי המוזיקה.
נערה עם שיער שטני אסוף בקוקו גבוה ושמלה בצבע טורקיז עלתה לבמה לקבל פרס.
היא נופפה למצלמה וחייכה חיוך מסנוור. היא אחזה את הפרס המוזהב בשתי ידיה.
מחיאות כפיים רועמות נשמעו מכל עבר והאנשים בקהל צעקו את שמה.
לגו הביט עלייה פעם נוספת, כדי לוודא שהוא באמת רואה טוב. זו לא יכולה להיות הבת שלו.
היא נראית יותר מדי שונה, יותר מדי מלכותית.
רק כשפתחה את פיה, זיהה אותה. היה בלתי אפשרי לטעות בקול שלה.
דמעות של התרגשות הציפו את עיניו, ליבו התמלא גאווה.
"אנג'ל! בואי תראי! אחותך בטלוויזיה!" הוא קרא.
אנג'ל קמה מהמיטה, רגל אחרי רגל הרימה את גופה המאובן.
"היא שרה, אנג'ל! תקשיבי..." הוא חיפש את השלט כדי להגביר את העוצמה בשביל שאנג'ל תוכל לשמוע טוב יותר את אחותה הגדולה. הוא תהה מדוע מעולם לא שמע את קולה בבית.
אנג'ל הגבירה את קצב צעדיה הכואבים, אך עד שהספיקה להגיע לסלון, סונטה הפסיקה לשיר.