מנגינות מכושפות

פרק 11

"תודה! תודה! תודה!"
סונטה קפצה בהתלהבות וראשה כמעט נחבט בתקרה הנמוכה.
מזל שלא הקשבתי לקאלירו, היא חשבה.
היא הרגישה כאילו דבר לא יכול להרוס את השמחה שלה, ואז שמעה את קולה של המנהלת שאמרה לה שהיא נמצאת ברמה של המתחילות.
סונטה נשכה שפתייה.
"אני חושבת שאת קצת מתבלבלת. אני ברמה של המתקדמים."
"את תלמידה חדשה, נכון?" שואלת המנהלת.
סונטה מהנהנת, "אבל אני רוקדת כבר חמש שנים... אני לא יכולה להיות לפחות ברמה הבינונית? זה משפיל כל כך!"
"את יכולה גם לא להיות פה, תזכרי שאני לא חייבת לקבל אותך ללימודים. אל תהרסי את ההזדמנות שלך."
"בסדר." ענתה סונטה בהכנעה.
אם היא צריכה להיות ברמה של המתחילים שיהיה כך, אולי המורה שתהיה לה תבחין בכישרון היוצא דופן שלה והיא תעביר אותה לרמה אחרת.
"יפה מאוד." שרלוט מחייכת חצי חיוך שנראה די מאולץ.
"עכשיו, בואי ניגש לעניין התשלום."
היא מובילה את סונטה לחדר שלה ומורה לה להתיישב בכיסא.
סונטה הופכת חיוורת. כסף. אין לה מספיק ממנו.
היא לא הספיקה לחסוך.
"אני... אני...." היא מתחילה לגמגם. המנהלת בטח לא תאהב את זה שהיא משלמת באיחור.
"אני מבינה שהמצב לא הכי טוב." אומרת המנהלת בקול מלא רחמים.
סונטה עונה שהמצב בסדר, אבל הלימודים יקרים מדי בשבילה.
"עד שאצליח להרוויח מספיק, אני כבר אהיה זקנה." היא צוחקת כשהיא מדמיינת את עצמה רוקדת בגיל מבוגר, עם רגליים כואבות.
שרלוט מגרדת את שיערה היבש, מצחה הופך למקומט.
"אני באמת רוצה לעזור לך, כמה את יכולה לשלם לדעתך?"
"מה הסכום?" שואלת סונטה.
"עשרת אלפים לשנה."
סונטה משחקת בציפורנייה ועורכת חישובים בראשה.
היא צריכה להשאיר כסף גם לשכר דירה, אוכל ובגדים חדשים.
אולי היא יכולה לוותר על בגדים.
"אני יכולה לשלם בערך רבע." היא אומרת, לאחר דקה ארוכה.
"טוב." אומרת שרלוט ונשמעת לא מרוצה. "תקשיבי מה נעשה."
סונטה מנקה את אוזנייה וזוקפת את גבה.
"שבוע הבא תגיעי לפה, עם הסכום הכי גבוה שאת יכולה לשלם לי. בסדר? אני אשלים לך את השאר, כי אני רואה שאת באמת רוצה להיות פה, בעצם אף פעם לא ראיתי מישהי שיש לה כוח רצון כזה גדול."
סונטה מסמיקה.
היא מושיטה ידיים כדי לחבק אותה, אך שרלוט מזיזה אותה ומסבירה לה שזו התנהגות לא מכובדת והיא עצמה שונאת חיבוקים.
"ואל תמהרי להתלהב כל כך...אני לא עוזרת בחינם."
"למה את מתכוונת?" שואלת סונטה וראשה מתחיל להתמלא במעט דאגה, אבל לא הרבה.
שרלוט עונה שהיא תסביר בשבוע הבא, היא ממהרת לפגישה.
היא מאחלת לסונטה יום טוב והולכת לדרכה.

הדבר הראשון שעשתה סונטה היה לספר לקאלירו את החדשות המשמחות.
"יפה." הוא הגיב באדישות, שגרמה לה לצאת מכלייה.
היא בדרך להגשים את החלום הכי גדול שלה וזה כל מה שיש לו להגיד?
"אתה לא מאמין בי.." היא אמרה בעצב. היא שאפה את האוויר הקר לאפה ועקבה אחר מכונית כחולה שחלפה בכביש.
"לפחות תעמיד פנים שאתה שמח בשבילי."
קאלירו ענה שהוא באמת שמח, הוא לא אוהב להחצין את הרגשות שלו.
הוא מעדיף לשמור אותם לעצמו.
"אני פשוט חושב שאת הולכת בדרך הלא נכונה. את באמת רוצה להיות רקדנית?"
סונטה ענתה שברור שהיא רוצה. היא חולמת להיות רקדנית עוד מהילדות ואם זה לא היה חשוב לה, היא לא הייתה מתעקשת להיבחן פעם אחר פעם.
קאלירו תפס בידה,
"אני לא יודע, סוני...אף פעם לא ראיתי אותך רוקדת." הוא הצמיד אותה אל גופו כדי לחמם אותה.
"אני רוקדת כל הזמן." שיקרה סונטה, היא הבינה באותו רגע שמאז שהגיעה לעיר, לא רקדה אלא כדי להתאמן לאודישן שלה. אולי הוא צודק, חלפה מחשבה בראשה שהיא מיד מיהרה לגרש. אני אראה לאן החיים שלי יובילו אותי, החליטה. אחרי כל ההשקעה הזו חבל לוותר.
"טוב, אז תוכיחי לי את זה.."
קאלירו ניגש אל חבורת נגני רחוב ולחש לזמר משפט באוזן, הזמר הנהן וחייך חיוך רחב.
"מה אמרת לו?" שאלה סונטה.
"תכף תראי." קאלירו חייך, "עכשיו קחי את היד שלי ותעצמי עיניים."
"מה... מה אתה מתכוון לעשות?" שאלה סונטה בקול מגמגם, בזמן שהיא הושיטה את ידה.
הלהקה החלה לנגן וקאלירו החל לרקוע ברגליו.
"קדימה, סונטה, תרקדי." אמר.
סונטה לא הנידה עפעף.
למרות הקצב השמח, דמעות זלגו על לחייה .
השיר הזה, זה היה השיר שהיא שמעה באוזניות שלה, בערב בו החיים שלה השתנו.
"סונטי, מה קרה? זה שיר שמח, חשבתי שאת אוהבת לרקוד."
סונטה ענתה שהיא אוהבת, אבל השיר הזה מזכיר לה דברים כואבים
והיא לא יכולה למחוק את הזיכרונות שלה.
"את יכולה ליצור זיכרון חדש..." הציע קאלירו, בחיוך.
"איך?" שאלה סונטה.
קאלירו צחק.
"רק קחי את היד שלי ותני לי להוביל אותך. בסדר?"
סונטה הושיטה את ידה ועד מהרה מצאה את עצמה מסתחררת אל תוך הלילה, כשראשה גבוה בכוכבים.