מנגינות מכושפות

פרק 32

 סונטה הייתה בטוחה שהפכה לעיוורת, הכל הפך להיות מטושטש והיא הרגישה כאילו מישהו דפקה לה על הראש עם פטיש.
"תסתכלי עליי, לא, אל תכווצי שפתיים." אמר הצלם. הוא ניגב את העדשה עם החולצה שלו, "תהיי טבעית, תתעלמי מהמצלמה, קצת חיוך. לא, אל תכווצי את העיניים..."
"האור, הוא מסנוור." אמרה סונטה. היא רצתה להוסיף שהיא מורעבת כי לא אכלה מהבוקר, אך פחדה שהדבר יתפרש בצורה הלא נכונה. "אני לא עושה את זה בכוונה." אמרה, בנימה מתנצלת.
"תשלטי על עצמך." אמר הצלם, "יש לי עוד דוגמניות לצלם ובינתיים אין לך אפילו תמונה אחת טובה! אז בבקשה, אני יודע שאת פה יותר משלוש שעות, אבל לא נשאר לנו הרבה זמן. תנסי לשתף פעולה."
סונטה פיהקה וביקשה הפסקה קצרה.
הרגליים שלה כואבות מלעמוד באותה תנוחה, מי חשב שיום צילומים יהיה כה מעייף?
היא הרגישה מעט עצובה שהיא נמצאת שם לבד. קאלירו לא היה יכול לבוא איתה ורוזמרי נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. מאז מסיבת הבריכה בה קאלירו השפיל אותה, לא שמעו ממנה יותר.
סונטה ניסתה לבקש את סליחתה, אך נתקלה שוב ושוב בחומה. רוזמרי הפכה להיות מלכת הקרח.
"בסדר." אמר הצלם, "חמש דקות." הוא אמר.
הוא קרא למאפרת שתתקן לה את האיפור ובינתיים הדליק סיגריה ויצא למרפסת כדי לעשן.
אנשים חושבים שהעבודה שלי קלה, הוא רטן, הם לא יודעים שזה הרבה יותר מרק ללחוץ על כפתור.
היום כל אחד חושב את עצמו לצלם. הוא גיחך לעצמו.
חמש הדקות חלפו במהרה ושוב סונטה מצאה את עצמה מול המצלמות, אותן מצלמות שמהן לא הייתה מסוגלת להתעלם עד כמה שניסתה. היא לא הצליחה להיות טבעית ונינוחה. גופה הפך להיות כמו פסל, היא הייתה מודעת היטב לכל תנועה קטנה שלה, לכל שערה שהייתה לא במקומה.
שוב הבזק מצלמה. היא הביטה בשעון שהיה על הקיר, המחוגים זזו לאט מדי. היא הציעה שימשיכו ביום אחר, היא עייפה מהצילומים האלה. היא לא פוטוגנית, היא לא יפה.
"את מהממת." החמיא לה הצלם, "מהממת, מהממת. אם לא היית בלהקה, הייתי לוקח אותך להיות דוגמנית. באמת." הוא הניח יד על ליבו. "הבעיה היחידה שלך, היא שאת חושבת שאת מכוערת, זו הבעיה."
סונטה ענתה שהיא לא חושבת ככה, היא יודעת. היא אף פעם לא הייתה יפה.
"רוזמרי, חברה שלי. היא יפה. היא תמיד נראית טוב בתמונות. אני לא. המצלמה שונאת אותי."
הצלם צחק ואמר שהמצלמה לא שונאת אף אחד. היא בסך הכל מתעדת את הרגע. זה הכל.
"עכשיו תדמייני שאת נסיכה, דמייני שאת מלכת היופי, שאת נמצאת עם מישהו אהוב. תשכחי מזה שאת הולכת להופיע על שער של עיתון, תשכחי מזה שכולם יראו את הפנים שלך."
סונטה השתתקה לרגע. כולם הולכים לראות את הפנים שלה? לא, היא לא יכולה.
פנייה הפכו סמוקות ממבוכה. היא השפילה את מבטה.
"זה לא משהו שאמור לעניין אותך." אמר הצלם, "אל תדאגי."
סונטה ענתה שהיא מודאגת מאוד.
"התמונות יעברו ריטוש, אני מקווה."
"לא." ענה הצלם. סונטה הביטה בו בפליאה. "לא?" היא שאלה, "אבל הם תמיד משפצים את התמונות, חברה שלי, רוזמרי, תמיד אומרת לי את זה." היא אמרה.
"אולי רק לחדד את הצבע ולהבליט את מה שנראה טוב." חייך לעברה הצלם, "אבל אני לא אתן שיהפכו אותך למישהי אחרת, כמו שעושים לפעמים. אחרי הכל, אני רוצה שיזהו אותך."
הוא סידר את התאורה, וכיוון את ההגדרות במצלמה שלו.
הוא הביט שוב על סונטה. העייפות החלה לתת את אותותיה. הוא היה חייב להוציא תמונה טובה, מהר.
הכל היה הולך יותר טוב, אם הנערה העקשנית שמולו הייתה משתפת פעולה.
הזמן הלך והתקצר. הדוגמנית הבאה כבר הגיעה לצילומים.
הוא פנה לעוזרת שלו בבקשה לעזרה.
"תצלם אותה בחוץ, יש תאורה טובה." היא הציעה לו. הוא קיבל את הצעתה.